| 9/2003
(חרדת) נטישה זמנית
החלטה על הפוגה - פסק זמן
ובכן, הגעתי להחלטה עקרונית (שהגעתי אליה מספר פעמים כבר בעבר, אבל אולי הפעם אצליח להגשים אותה [ואולי לא] לצמצם את כמות שעות הכתיבה שלי, מה שאומר שפוסט זה הוא הפוסט האחרון לחודש ספטמבר 2003 (אלא אם תהיה שואה גרעינית ואני אשאר האדם האחרון עלי אדמות לתעד את הארוע, או סתם משהו חריג)...
הערב
החודש הזה היה חודש מורכב, היו חלקים שאהבתי יותר, היו חלקים שאהבתי פחות, למשל היום בערב הלכתי לרקוויאם לחלום בסינמטק, איך שהתחיל הסרט נזכרתי שכבר ראיתי אותו פעם בדיוידי (ואז הפסקתי באמצע, כך שאין כאן redundancy [תודה לחיים המורה הותיק לאנגלית שהכניס שורש זה ללקסיקון שלי]). בסרט פגשתי חניכה שלי לשעבר בתנועה, אשר הייתי מדרך שלה כאשר היה הייתה בכיתה ה' ואני בכיתה י', כיום היא בכיתה י"ב ואני כבר טרח זקן...
בכל אופן, הגעתי לסינמטק באוטובוס, כך שכדי לחסוך מאח שלי נסיעה לילית שכל מטרתה להשיב אותי הביתה לאחר שהאוטובוס האחרון עזב, שאלתי אותה אם אפשר יהיה לנסוע איתה טרמפ וכך מצאתי עצמי מצתוות לשתי י"בנקיות ועתודאי אחד(אין בזה מילות גנאי חלילה, אלא תאור סטטוס גרדא), איכשהו עלתה ההצעה לשבת איפושהו, והואיל והיום לא תורי לטפל בילדים (מין בדיחה שכזו, אל תעיזו בכלל לשאול אם יש לי ילדים) ולא ממש מיהרתי הביתה התיישבנו.
היתה שיחה על כל מיני נושאים אשר ברובם לא ממש חשובים לי, כמו בית ספר וכו', אבל משום מה די נהנתי, אפילו שהשוקו היה השוקו הטפל ביותר שטעמתי מימי - הוא היה חסר מתיקות בעליל (בניגוד לשוקו העשוי מנוטלה טהורה אשר הכנתי לעצמי בשעות הצהריים).
וכך, בשעה כלשהי מאוחרת בלילה, אחרי שצוות המקום בו ישבנו פינה את הכוסות אשר שתינו מהן והחל לערום את הכסאות מסביב על גבי השולחנות, הבנו שאנו לא ממש רצויים באותו חדר והלכנו לדרכנו.
הוחזרתי לביתי, למען האמת קרוב לביתי, כי לא רציתי להטריח את הבחור החביב בהסעה ישירה לביתי, הכרוכה בעיקוף קל. כאשר ירדתי מהאוטו גיליתי שבאחורי המכונית מודבקות מדבקות, אשר אחת מהן צעקה "העם עם הגולן". שלא תבינו לא נכון, אין לי בעיה עם הגולן, מדובר באחלה מקום, אבל עצם המחשבה שנסעתי באוטו "סמי-התנחלותי", העבירה בכל גופי צמרמורת...
בא לשכונה בחור חדש
ובכן, אני מנצל את הבמה שניתנה לי על ידי הקדוש ברוך הוא (יריב חבוט כמובן) כדי להסב את תשומת לב הקוראים אשר עוולות שרשויות המדינה (ובמקרה פרטיקולרי זה צבא הגנה לישראל) מבצעות לבלוג חדש שנפתח בימים האחרונים על ידי מכר אשר כבר כמה חודשים מהסס אם לפתוח בלוג או לא באשר לדברים הנוראים אשר צה"ל עולל לו. לא ארחיב את הדיבור, אולם אציין שמדובר באדם אשר התגייס מספר חודשים לפני וכיום, מעל חמישים חודשים אחרי הוא עדיין בצבא.
אקסטרה על זה שהוא התגייס עם מוטיבציה אדירה והרבה רצון לתרום...
אז לא אכביר בפרטים, גם מפני שאחרת לא ישאר לכם מה לקרוא בבלוג שלו וגם מפני שאני עשוי חלילה לחשוף פרטים על זהותו, דבר שבשלב זה לפחות הוא לא מעוניין לעשות...
אז מי שמעוניין - פראיירים לא מתים, מאת הפראייר (האיש שאם תסתכלו בתחתית הבלוג שלו, תגלו את הכיתוב "הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות להפראייר", שגיאה תחבירת נוראה [אחרי למד לא יכולה לבוא הא הידיעה, מפני שהלמד בעצמה היא אות היידוע] שנובעת מכך שכאשר יריב הגה את ישראבלוג, הוא כנראה לא לקח בחשבון שאנשים יכולים לכנות עצמם בכינוי אשר מתחיל בהא הידיעה).
לדפוק את הראש
על תקרית הפטריות הנוראה כתבתי בפוסט הקודם, אולם לא ציינתי שאני מתחיל לצבור הרגלים שליליים, ביניהם שתיית אלכוהול עם ארוחת הצהריים (בינתיים ניסיתי זאת פעמיים, כך שאי אפשר להגיד את זה מסורת שהחלה, אבל יתכן ואעשה זאת עוד מספר פעמים).
השילוב של שניצל טבעול ומשקה וודקה מעורב עם גזוז לימונדה של בקרדי לא בכלל, אולם הואיל והרגלי השתייה שלי מסתכמים ב"אין הרגלי שתייה", מצאתי את עצמי עם תחושה מוזרהבחזה במשך כמה שעות אח"כ, דבר אשר מעמיד בספק בכל זאת את המשך השתייה שלי. מה שאומר שאני חוזר לשתות לימונדה רגילה ולא לימונדה מהולה בספירט רוסי (למען האמת בקרדי מיוצר בהמבורג, כך שזה משקה גרמני, אז לפחות לגבי זארץ ייצורואין לי דעות שליליות).
בכל אופן, תחושת השכרות הקלה, מזכירה לי את היום בו ערכתי סיור יינות בדרא"פ, חזרתי בערב לאכסניה, אחרי טעימת 20 כוסות יין, די הרבה לשתיינים כבדים, משהו מטורף למתנזרי אלכוהול שכמותי. אחרי חמש כוסות הרגשתי סחרחורת, אחרי חמש עשרה כוסות כבל לא ממש יכלת ללכת בקו ישר (בהרבה קווים ישרים ולא מקבילים דווקא הצלחתי ללכת בכלל לא רע), כאשר חזרתי לאכסניה כאמור, אחרי עשרים כוסות יינות שונים, אדומים ולבנים, תוססים ועפיצים (טוב, הם לא היו עפיצים, אבל רציתי להשתמש במילה הזו המתארת ריח חריף מריר ומשמשת בעיקר לתיאור יינות), הייתי שמח וטוב לבב וכך מצאתי עצמי משחק שחמט (ומפסיד פעמיים ומנצח פעם אחת), משחק משחק קלפים בשם Shit head אשר בסופו הוכתרתי כשיט הד, אבל רק לפעם אחת, לאחריה תפסתי את עקרונות המשחק ומאז ועד היום טרם הוכתרתי בשנית להיות Shit head...
בקיצור היה כיף, היה נחמד להיות שיכור אלפי קילומטרים מהבית, עם אנשים ידידותיים, חלקם שיכורים, חלקם שיכורים ובהשפעת סמים אשר בלתי חוקיים גם שם (כאשר הציעו לי סירבתי בנימוס, סה"כ מעולם לא עישנתי, לא סיגריה רגילה ולא מריחואנה/גראס, ולא הייתה לי כוונה להתחיל לנסות בקייפטאון) ובכלל באווירה ידידותית ומופלאה (וואו, פרץ נוסטלגיה, אני ממש מתגעגע לקייפטאון ולמקומיים/בריטים/קיווים [ניו-זילנדים]/אמריקאים שהיו שם).
החגים בפתח - ברכות, איחולים וקישורים
הואיל ועל פי התוכניות אני לא מתכנן לכתוב הודעה עד ראש השנה, ויתכן גם אף עד יום הכיפורים, אני רוצה לברך את כל קוראיי, את כל מכריי ואת כל המין האנושי בברכת שנה טובה, חתימה טובה (לי אגב יש חתימה ישנה של יעל בר זוהר, אם זה מעניין מישהו), שנת שלום, שנת בריאות ויתר הקלישאות הללו שלא ייקרו, בדיוק כמו ראש השנה לפני שלוש שנים בו עשיתי חג בצבא ופרצה לה אינתפידת אל-אקצה כאות מחאה :)
אני מבקש סליחה מכל מי שפגעתי בו או העלבתי במהלך השנה האחרונה והשנים שקדמו לה, לא שאני חושב שאני אחדל מלהעליב ולפגוע באנשים בשנה הקרובה, אבל זה מין ביטוח שכזה, בדיוק כפי שערסים ועבריינים מניחים על ראשם כיפה, רק במידה שאולי בכל זאת יושב לו שם למעלה מישהו ומשגיח.
ובינתיים, שתהיה לכל הקוראים שנה טובה ומתוקה, אל תהרגו דגים וחיות אחרות בשביל לסמל כאילו זה מה שיגרום לכם להיות לראש ולא לזנב, אל תהרגו תרנגולים על מנת להעביר אליהם את החטאים שלכם (כפרות), כי כך רק תוסיפו חטא נוסף לרשימת העוונות שלכם והוא הריגת עוד ייצור חי וכמובן, תזהרו לא להתלכלך מרימונים, כי אומרים שהכתמים לא יורדי בכביסה)
וזכרו, איכות היא לא מילה גסה, פשוט אני עדיין לא מבין את הפירוש שלה... :)
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
