בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

על דאוס וזאוס

אחת המילים בלטינית לאלוהים היא דאוס (DEUS).

השם של האל הבכיר במיתולוגיה היוונית העתיקה היה זאוס (ZEUS). פירוש שם זה הוא לירות או לזרוק.

בגרסה הרומית, הוא כונה יופיטר (JUPITER).

מעניין ששמו של אלוהים, דאוס, דומה כל כך למקור היווני.

ידוע שההשפעה ההדדית בין היוונית ללטינית הייתה רבה, בעיקר מכיוון היוונית ללטינית, אולם בכל זאת, לפעמים הדברים פשוט צועקים.

אהבה היא תחושה רעה

אני סבור שאם אניח כי כל השירים הטובים שנכתבים, נכתבים במצב רוח רע, לא אחטא בהרבה לאמת.

זה לא סוד שאנשים כותבים שירי אהבה.

אם נחבר את שני המשפטים, נוכל להגיע לשתי מסקנות:

אין שירי אהבה טובים. את המסקנה הזו נפסול מיד, כי ישנם שירי אהבה לא רעים בכלל.

שירי האהבה הטובים נכתבים במצב רוח רע.

זו היא למעשה המסקנה היחידה המתקבלת על הדעת מהנחת היסוד.

כן, אנשים כותבים שירי אהבה טובים, רק כאשר רע להם.

ואם אותם משוררים לא משקרים והם באמת חשים אהבה כאשר הם כותבים את אותם שירי אהבה, אם בכלל אפשר לחוש אהבה ואין זו אלא בדיה, הרי שמכל האמור לעיל, אפשר להסיק כי אהבה היא תחושה רעה ומלנכולית.

סרטי דיסני

החל מ-1989, עת יצא הסרט בת הים הקטנה של דיסני, עבור ביפה והחיה, אלאדין, מלך האריות, פוקהונטס, הגיבן מנוטרדם, הרקולס ועוד כמה סרטים בודדים שבאו לאחר מכן, פסי הקול של דיסני היו אות ומופת.

בניצוחם של אלטון ג'ון (מלך האריות), פיל קולינס (טרזן) ואלאן מייקן (ברוב הסרטים), חוברו להם שירים שכונו על ידי אולפני דיסני "קלאסיים" ואני מגדיר את רובם כ"טובים".

נכון, יש בכך משהו תעשייתי, משהו שאנשי אסכולת פרנקפורט ודאי היו מכניסים ל"חרושת התרבות", כפי שעשו עם הג'אז שנועד למכור פסנתרים ועוד כמה מוצרי צריכה דוגמת תקליטים.

נכון, התכנים מתקתקים עד כדי מיאוס (המיאוס של מיקי מאוס?), המוזיקה לעיתים נוטה לחזור על עצמה (למשל המנגינה של שיר הנושא מהיפה והחיה דומה להפליא לזו של שיר הנושא מאלאדין יצא לאקרנים כשנה לאחר מכן) ובהזדמנויות אחרונות לעשות חנופה זולה למוזיקה אתנית בגרסת חיקוי לא מוצלחת במיוחד (פוקהונטס, אלאדין וכדומה).

נכון, פעמים רבות מנסים להחדיר לילדים ערכי צייתנות וקבלת העולם כמות שהוא ללא פיתוח ויצירת חשיבה ביקורתית ובוחנת של העולם.

אבל היי, הם עדיין לא רעים.

אם ישאלו בעצתי, איזו מוזיקה עדיפה לילד בגיל הרך – פס הקול של מולאן או הדיסק האחרון של בריטני ספירס, אני חושב שתשובתי תהיה ברורה (וסליחה בריטני, זה לא אישי).

בכל מקרה, אם בשנות התשעים, סרטי דיסני חוו רנסאנס, שיבה מחדש לחיים וליצירתיות שאבדו מאז סוף שנות השישים עת הסתיימה הפקת ספר הג'ונגל, הרי שלאחר שנות התשעים, אנו עדים שוב לנסיגה, לפחות בכל הקשור לאיכות המוזיקלית של הסרטים.

אני חושב שנקודת המפנה הייתה כאשר יצא לקולנוע הסרט "צעצוע של סיפור" (TOY STORY), סרט אנימציית המחשב הראשון באורך מלא.

העלילה הייתה משעממת להחריד, המוזיקה, למעט שיר אחד לא מוצלח על חברים שהתנגן ברקע היה בלתי קיים, לפחות לא בהשוואה למחזות הזמר הנפלאים שדיסני הקימו בגרסה קולנועית לאורך שנות התשעים.

מאז, גם אם פה ושם היו הברקות, היו סרטים עם פסי קול לא רעים ולעיתים אף עם עלילה מקורית, נראה כי בסרטים רבים "פלאי הטכנולוגיה" הגראפית תפסו מקום חשוב יותר מפס הקול.

אמנם היו סרטים לא רעים, בהם גם השקיעו בתוכן, אבל אני רוצה לקוות שזו לא רק תחושת הנוסטלגיה שלי כבן 23.5, רגל אחת בבית אבות, שדיסני רחוקים מרחק רב מסרטי שנות התשעים.

לא נכנסתי לשיקולים העסקיים, שינויי הבעלות בחברה, הפסדים כספיים ועוד כל מיני עניינים כלכליים, מפני שבחרתי לעסוק אך ורק בצד האומנותי (שוב, אם ניתן לכנות מוצרים מסחריים כתרבות [דעתי האישית היא שיש ויש]).

אתנחם בעובדה שכיום עדיין ישנן הפקות מוזיקליות חביבות ברמה, דוגמת "פנטום האופרה", "שיקאגו" ו"מולין רוז'" שאמנם לא היו במסגרת סרטים מצוירים, אבל בהחלט הציגו שואו הגון.

ואולי זה רק הטעם שלי שמשתנה.

בלוג כמשחק "סים סיטי"

לסיום, הואיל והלילה בחצות, אלא אם מסיבה זו אחרת יאריך יריב חבוט את מנוי הפרו של הבלוג שלי, יעלם לו מנוי הפרו בבלוג שלי, משל היה מרכבתה של סינדרלה ההופכת בחצות הליל לדלעת, או שמלתה הנוצץ ההופכת לסחבות הבלויות שלובשת אותה לכלוכית.

כבר מזמן חשבתי לדמות את הבלוגים, לאו דווקא הבלוג שלי, אבל גם, למשחק סימולציה טוב.

אולי ל-SIM CITY, או ממשיכי דרכו השונים (ובעיקר המשונים).

כאשר פותחים בלוג חדש, כאילו בחרנו להקים עיר חדשה בסים סיטי.

אנחנו מתחילים מאפס – אפס קוראים, אפס כניסות.

אנו משקיעים שעות על גבי שעות ליצוק לבלוג שלנו אישיות, אם אלו תמונות, כותרות, "עיצוב", מילים, משפטים, פסקאות, "פוסטים".

חלקנו מוצאים עצמנו מכורים לקלות הזו של הפצת דעותינו לעולם (גם כאשר אין לנו דעה וכל רצוננו הוא לגרום לאנשים אחרים לחוות דעה על חוסר הדעה שלנו).

אנחנו עוקבים אחרי הבלוג שלנו – כיצד הוא גדל בהתאם לפעילות שעשינו או חוסר פעילות לאורך זמן מה, בדיוק באותו אופן בו אנו רואים כיצד העלאת המיסים מביאה או מבריחה אנשים.

ואז, יום אחד אנחנו מתייאשים, משמידים את העיר שבנינו במשך שעות, ימים, שבועות, חודשים ושונים.

מוחקים את הבלוג שעמלנו במשך זמן כה רב בלחיצת כפתור (ועוד אחת קטנה לאישור המחיקה).

חלקנו מתייאשים ומוחקים, חלק מסיבות אחרות, אוויליות לא פחות.

חלק חוזרים לכתוב בלוג אחר, כאילו בחרו להקים עיר אחרת.

אחרים עוברים לעסוק בעיסוק אופנתי אחר, כאילו בחרו לעבור למשחק הממכר הבא.

אבל ההבדלים בין דבר לדבר, בין משחק למשחק, בין בלוג לבלוג ובין משחק לבלוג ובלוג למשחק, או כל דבר אחר, אינם כה גדולים כפי שהיינו רוצים לחשוב.

התפאורה משתנה, אבל האנשים הם אותם אנשים.