בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אז ביפן איחור של 90 שניות גורם למותם של 90 אנשים.

אם בישראל כל שניית איחור ברכבת הייתה גורמת למותו של בן אדם, מהר מאוד לא היו כאן אנשים...

אני זוכר את הימים בהם אני הסתובבתי לי ביפן, שמח וטוב לבב, מתלהב מהדיוק המרשים של הרכבות.

בחיי, הייתי מכוון את השעון שלי על פי השינקאנסן, לו רק הייתי מסתובב עם שעון...

הסדר והניקיון תמיד הרשימו אותי. הדיוק, היה מרשים. על הרציף היו מסומנים המקומות בהן תיפתחנה דלתות הרכבת ומספר הקרון שיעצור שם. כך ניתן היה לדעת אם מדובר בקרון רגיל או קרון ירוק (מפואר יותר) ולהמתין לרכבת במקום הדרוש, כדי שהרכבת חלילה לא תתעכב יותר מהמינימום הדרוש ברציף.

כך למשל גמעתי את המרחק בין אוסאקה לטוקיו, 590 ק"מ אורכו בתוך שעתיים וחמישים דקות. לא נשמע מרשים במיוחד? היו בדרך שש עצירות!

הרכבת דהרה במהירות של כ-300 קמ"ש ואני ישבתי לי בשקט וחייכתי והסתכלתי על הרחובות הנקיים והמצוחצחים בערים ובעיירות שחלפתי בהן.

יש לי סרטונים של נסיעת הרכבת ביפן, אולי יום אחד אפרסם אותם.

בטוח אפרסם את הסרט המהולל "רכבת נכנסת לתחנה", בו צילמתי שינקאנסן נכנסת לתחנה, כמחווה מיוחדת לאחד מסרטי הקולנוע הראשונים בו רכבת נכנסת לתחנה...

בכל מקרה, נחזור לאדיבות והדייקנות היפנית, אותה אדיבות המוצאת ביטוי גם בקידה שקדים אנשי הצוות של הרכבת בהיכנסם ויציאתם מהקרון, היא כך נטען בכתבה שפורסמה ב"הארץ" בעקבות ה"ניו יורק טיימס" גרמה למותם של עשרות בני אדם.

לא אנסה להכחיש את האמור בכתבה, במיוחד לא כאשר מובאים בה נתונים מרשימים על 6 שניות איחור בלבד בממוצע לרכבת יפנית (בהתחשב בעובדה שרוב האיחורים נגרמים בגלל התאבדויות וסופות טייפון אז זה מרשים), אבל כן אעיר משהו אחד שנראה לי לא מדויק, לפחות על פי היכרותי עם יפנים בני גילי.

במקום בו מערכת התחבורה הציבורית כה יעילה, אנשים שלא ממהרים (אלו שממהרים לעבודה הם סיפור אחר) לא רצים וממהרים לרכבת.

אם בישראל אני מוצא עצמי קוטע שיחה בטענה שאאחר את האוטובוס הקרוב שחולף פעם בשעה, הרי ביפן מצאתי עצמי ברכבת התחתית של טוקיו, על הרציף עם בחור חביב בשם יושוקה. אמרתי לו "תתפוס את הרכבת שלך, אני כבר אמתין כאן עד שהרכבת שלי תגיע" והוא השיב "זה בסדר, אני אחכה לראות שאתה לוקח את הרכבת הנכונה (והייתה רק אחת רבאק), במילא יש רכבות כל הזמן" (הציטוטים לא מדויקים כי חלפו מספר חודשים).

בקיצור, עם כל הצער והכאב על מה שקרה ביפן, אסכם בכך שיפן היא עדיין מקום נפלא לחיות בו, גם אם לעיתים הוא נראה מעט לחוץ למי שחי בו.