באחד מימות חול המועד, הבטתי מהחלון ובהיתי ברחוב, כאשר בבניין ממול עמד שכן וגרף עלים ועסק בעוד כל מיני פעולות ניקיון שונות ובעיקר משונות.
זה היה מעורר השראה (כמו כל דבר שאני צופה בו בערך, מה שעלול להדאיג).
השכן היה עסוק בגריפת העלים והניקיון של חזית בית הדירות המשותף בו הוא גר, מבלי לשים לב לשאר הסביבה.
כפי שאני ראיתי זאת, לא היה זה משנה אם כל העולם יהיה מדמנת אשפה אחת גדולה, העיקר שסף ביתו (ואני מרשה לעצמי להניח שגם ביתו) יהיה נקי, ממורק ומצוחצח.
לעשות סדר במקום קטן כאשר כל העולם מבולגן וכאוטי, תמיד נראה לי מוזר וכאשר התבוננתי בשכני שוב עלו בי אותן מחשבות.
כמו אותה פעולה אווילית של ניקוי רחבת המסדרים מחול ועלים, בבסיס הממוקם בפאתי המדבר.
ומה הטעם באותו סדר בביתך ובחזיתו, כאשר אתה מתרחק מרחק פסיעה או שתיים וכבר שוב אתה טובל בלכלוך?
מודה אני כי גם אני חוטא לעיתים קרובות באותה מחלה, בה אני חושב באמת ובתמים, לרגע קט או שניים, כי אם אנקה את הסביבה הקרובה שלי זה באמת ישפיע במשהו ויגרום לכך שלעולם לא אצטרך לנקות שוב.
אבל זהו מאבק הנדון מראש לכישלון!
כלום אוכל אי פעם לחיות בחדר סטרילי, נטול אבק ולכלוך מבלי שאנקה אותו?
האם בכל המאבקים הללו, בין האדם המנסה להשליט סדר לבין הטבע המנסה להשליט את הסדר שלו, הייתה פעם אחת שהאדם ניצח לאורך זמן?
מה הטעם לנסות לעצב קווים ישרים, מקבילים, מאונכים ומאוזנים, כאשר בטבע הם נדירים כל כך עד בלתי קיימים?
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
