בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחרי שנתיים כמעט שאני ברשת פלאפון, החלטתי לבטח את המכשיר שלי, הואיל והוא החל להזדקן ולהאפיר (טוב, הוא כסף פחות או יותר, כפי שהוא היה ביום שנקנה) ובכלל, הואיל ונותרה עוד שנה שבלאו הכי אני משלם עליו ובתומה, אם ירצה משרד התקשורת, אפשר יהיה לעבור מרשת לרשת מבלי להחליף מספר (ומה לעשות, אני מאוד אוהב את המספר הקליט שלי) ואז אוכל גם לעבור לרשת GSM המאפשרת רכישת מכשיר שלא דרך משווקים רשמיים שגובים סכומים אסטרונומיים על המכשיר.

וכך, מצאתי עצמי היום בשעות הבוקר המאוחרות מעבר כשלושת רבעי השעה במרכז השירות של החברה, עד אשר יבדקו את המכשיר שלי, ינקו בו כמה מגעים שהספיקו להחליד ובאותה הזדמנות יצרבו לי עליו גרסה חדשה שתאפשר לי לקחת את המכשיר להונג קונג בפעם הבאה שאהיה שם (אם כי כנראה בפעם הבאה בהונג קונג, אשתמש כנראה במכשיר GSM).

תוך כדי ישיבה, שתיית מים (כי אני לא אוהב קפה וגם אם הייתי אוהב קפה ורוצה לנצל את העובדה שיש שם מכשיר לשתייה חמה בחינם, המכונה לא כשרה לפסח כך שהיא לא הייתה בשימוש, כי הרי בכל פול קפה יש חשש כבד לחמץ [ותודה לממציאי חוקי הכשרות הגאונים]) ומשחק שולה מוקשים ומונופול בפאלם, הסתכלתי על צוות עובדי המרכז.

התאמצתי, באמת שהתאמצתי.

אבל מבין לובשי החולצות המכופתרות הלבנות עם סיכת פלאפון על הדש, לא ראיתי ולו עובד אחד שהערכתי את גילו בלמעלה משלושים שנים.

לא נראה שאף עובד, העובד בשירות הלקוחות הפרונטאלי של פלאפון (ואני מניח, על סמך היכרות עם חברים בני גילי העובדה במרכזים טלפונים של שירות לקוחות, המצב בהם דומה), נולד לפני שנת 1975.

נכון, לא גיליתי את אמריקה (גם קולומבוס לא וזה מעולם לא הפריע לו לקצור את התהילה), מדובר בתהליכים ארוכים המתרחשים במשק הישראלי ובמערב בכלל, בהם קיימת נטייה להעסיק על בסיס חוזים אישיים במקום הסכמים קיבוציים ולהעסיק הלכה למעשה עובדים נטולים זכויות ובעלי כמעט אפס יכולת להתאגד ולהתארגן למען תנאי העסקתם, בשיטת הפרד ומשול של "התחרות" ו"השוק החופשי".

בתנאים הקיימים היום שהמגמה שלהם, כך נדמה, רק הולכת ומחריפה, אני מאתר שתי בעיות מרכזיות, האחת לעובדים עצמם והשנייה לחברה בכללותה.

לעובדים עצמם, כפי שכבר התחלתי לכתוב, הם מאבדים את היכולת שלהם להתארגן, להתמקח, לעמוד על זכויות עליהם הוריהם והורי הוריהם נאבקו במשך דורות.

גם אם יבואו אנשים ויטענו כי כך בעצם מתעוררת תחרות בריאה, נוצרת סביבה תחרותית המעודדת את הגברת הפרודוקטיביות ולמעשה אף גדלה עוצמתו של העובד, שכן אין הוא כבול לידי המעסיק בחוזה מחייב והוא יכול להחליף סביבת עבודה בזמן קצר וקלות יחסית, הרי שבטווח הארוך ובמציאות כפי שהיא מצטיירת כיום, העובד חלש מאי פעם.

חרב הפיטורים מרחפת מעל ראשו, העובדה שהוא לבד מול המעסיק הגדול, העובדה שיש אלטרנטיבה שקל יהיה למצוא בשוק עבודה רווי אנשים ודל במשרות ולהכשירה תוך חודשים ספורים לאותה רמה, כל אלה ועוד איום רבים אחרים, מביאים את המועסק הצעיר להיות למעשה עבד בגלגולו מודרני, לעבוד משמרות ארוכות בשכר הנושק למינימום (אכן בחברות הסלולארי מייפים את השכר במעט מעלה) מבלי שאי אילו זכויות פנסיוניות עתידיות מובטחות לו.

ומה יהיה על אותו עלם או אותה עלמה בשנות העשרים לחייהם בגיל 35?

זולת בודדים שיישארו בארגון, האם מישהו באמת ישמור את החלק הארי בהם?

אילו אפשרויות תעסוקה מצפות להן בחברה שכל מה שהיא מנסה לשדר הוא חדשנות וחדוות נעורים?

לצערי, נכון לעתה, אני לא רואה את אותם צעירים וצעירות משתלבים בעבודה בכל כך הרבה מקומות שלא מאפשרים להם תעסוקה לעתיד, בין אם זה החברות הסלולאריות, בין אם מדובר בעבודה בנמל התעופה ועוד משרות רבות ומגוונות המתויגות כמשרות לצעירים.

יתכן וחלק מהבעיה היא גם של המועסקים, הרי חלק ניכר מאותם עובדים משכנע עצמו שזו משרה נוחה לזמן הלימודים, לתקופה שלפני הטיול הגדול לחו"ל והעתיד שלהם במקום אחר, כי הרי מי רוצה לצאת לפנסיה ממשרה של עובד שירות לקוחות?

אבל בסופו של דבר, הבעיה הגדולה מונחת על כתפיי החברה כולה, אותה חברה המתמודדת עם למעלה מ-10% אבטלה ועובדים רבים בחצאי משרות ובשכר מתחת למינימום.

הבעיה השנייה, כפי שאני רואה אותה, היא דווקא לחברות הסלולאריות.

אמת, קטונתי מלקבוע לחברות ענק המציגות ברובן מאזנים חיוביים (ואולי זה רק בשל סוג המוצר אותו הן משווקות, מי יודע?) כיצד הן צריכות להתנהל.

אבל האם אין איזו בעיה אינהרנטית של חברה שמעסיקה כמעט אך ורק צעירים, אפילו רק אם מדובר במספר מחלקות?

נכון, ההנהלה הבכירה של החברה מבוגרת.

במקרה של חברת פלאפון, יו"ר הדירקטוריון הוא בני וקנין, יליד ה-5 בדצמבר 1950 ומנכ"ל החברה הוא יעקב גלברד, יליד ה-2 במאי 1947 ואני מניח שאם נבדוק את יתר ההנהלה של הארגון, נגלה קבוצה מבוגרת של אנשים שלמעשה שולטת בצבא צעיר ונטול זכויות כמעט.

אני לא טוען שצריך להפוך את דירקטוריון החברה לחבורת בני עשרים, לא זו טענתי, אלא דווקא העובדה, כפי שכבר כתבתי בתחילה, שאין מבוגרים העובדים ב"שטח", בדרגות ניהוליות זוטרות יותר ובתפקידים פרונטאליים.

אני משוכנע שאנשים מבוגרים, היו יכולים לתרום מניסיונם, ואם לא זה, לפחות להשרות למקום אווירה קצת יותר רצינית ואחראית, מאשר חבורת ילדים הלבושים ב"מדים" לבנים שעם כל הכבוד והסימפטיה אליהם, עדיין התחושה שלי כאשר הגעתי למקום הייתה שהגעתי למין בית ספר.

למיטב ידיעתי וזכרוני, חוקי מדינת ישראל גם אוסרים אפליה בקבלה לעבודה על רקע גיל.

מכאן, אני יכול להסיק שהצעירים בהכרח מוכשרים יותר מהמבוגרים, או לחילופין, מה שיותר סביר, שחברת פלאפון וחברות סלולאריות אחרות לא מקפידות על שמירה על החוק, לפחות בכל האמור למתן הזדמנות שווה בקבלה לעבודה.

אלו הם למעשה שני ההפסדים הגדולים שאני רואה במצב הקיים כיום – מצד אחד עובדים צעירים שמחוסר ברירה (הרי צריך להתפרנס והחברות הגדולות הן אלו המבטיחות פרנסה) עובדים מבלי שהמעביד מחויב לעתידם בגין העובדה שהעסיק אותם ומצד שני אנשים מבוגרים שאפילו להיות מנוצלים עבורם זה לא יותר משאיפה...

זה רק מזכיר לי את הפרק ה-13 בעונה השנייה של הסדרה גולשים בזמן (SLIDERS), במכונה גם "The Young and the Relentless" בו הגיעו הגולשים לעולם בו גיל הבחירה לנשיאות ארה"ב הורד ל-9 שנים ואנשים הוכרחו לפרוש בגיל 30, אז הוכרזו כאזרחים מסוג ב'.

הסדרה אמנם בדיונית, אך נראה כי העולם החלופי שתואר בפרק הזה, הולך ודומה לעולם הממשי בו אנו חיים כיום.