בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני מרגיש כאילו חלק בי מת!

משהו ממני לא ימשיך יותר.

תחושת אובדן, ריקנות.

מה נעשה כעת, לאחר לכתו של נתן שרנסקי?

אחרי שהחליט להתפטר מהממשלה?

אה, רגע, גם ככה הוא היה שר לענייני שום דבר (טוב, שר לענייני תפוצות וירושלים, אבל בינינו, התפקיד קצת מיותר ובהחלט יכול להיות מבוזר בין כמה משרדי ממשלה שונים).

ובכלל, אף פעם לא הבנתי מה שהוא אמר (אם מישהו מבין באיזה שפה שרנסקי מדבר שיודיע לי, כי את העברית היוצאת מפיו מעולם לא הצלחתי להבין והבנתי שגם הרוסית לא משהו).

אז נכון, הוא היה ברשימת 100 אנשי השנה של ה-TIME.

אבל זה בעיקר כי איזה נשיא קאובוי אחד, אי שם בארה"ב, אהב את הספר שלו.

ונכון, סיפור ישיבתו בכלא הסובייטי כאסיר ציון, על לא עוול בכפו, בהחלט מעורר חמלה, אבל מכאן ועד להיות שר בממשלה ומכאן ועד שבאמת אתרגש מהתפטרותו של שר ללא תיק, עוד ארוכה הדרך...

לזכותו של שרנסקי, אומר שאני מעדיף התנהגות זו, בה שר מתפטר מפני שאינו יכול להזדהות עם פעילות הממשלה (כפי שעשו שרים רבים מהימין בממשלת שרון האחרונה, לפני שעברה סינתזה והושבעה מחדש כ"ממשלת אחדות לאומית" רזה וכחושה של מציינת שום אחדות).

התנהגות זו עדיפה בעיני עשרות מונים מזו של אנשים דוגמת שר האוצר בנימין נתניהו ושרת החינוך לימור לבנת ועוד כמה שרים צבועים שרוקמים תוכניות מסריחות מאחורי גבו של שרון, נחשפים, חוזרים בהם, מודיעים על התנגדותם בתוכנית ההתנתקות הנוראה של שרון, לאחר מכן מביעים תמיכה והתיישרות על פי קו הממשלה ומעל לכל, דבקים בכיסאם, כאילו באמת הימצאותם במשרדים הממשלתיים שהם נמצאים בהם, באמת תורמת במשהו למישהו זולת הם עצמם.