אחד הדברים שאני באמת משתדל להקפיד עליהם הוא שמירת החוק. לא, אני לא חושב שאוכל לכתוב כאן שמעולם לא עברתי על אף חוק, לעיתים במודע ואני מניח שפעמים רבות בתום לב. אבל ככלל, אני משתדל מאוד לשמור על חוקים, גם אוויליים במיוחד (למשל, עצירה באור אדום כהולך רגל בשעות הקטנות של הלילה כאשר הכביש ריק), מתוך אולי כבוד ויראה ואולי סתם מעצם היותי בוק.
כפי שכתבתי, לעיתים אני מפר חוקים במודע, כאשר פעמים אלו מתחלקים לפעמים שמתוך עיקרון מסוים שנוגד את מהות החוק אני מוכן ליטול את הסיכון להיתפס ולעיתים העיקרון היחיד העומד לנגד עיני הוא הנוחות האישית שלי (אלו הפעמים בהן אני מרגיש רע מעצם העבירה על החוק).
אבל ככלל, כפי שכבר כתבתי, אני מנסה עד מאוד לא להפר חוקים שאני יודע עליהם, גם כאשר חרב העונש לא מרחפת מעל ראשי, אלא מתוך הכרה בסמכות החוק ועליונותו והעובדה שעניין כיבוד החוקים שחוקקו על ידי גוף שנבחר על ידי כלל בעלי זכות הבחירה, שהם כלל האזרחים הבוגרים של המדינה, הוא דבר חשוב לשמירת הסדר הציבורי שבסופו של דבר משרת את כלל הציבור ואותי בהם (תמציתיות על עליונות החוק ניתן למצוא כאן).
חוק לא חייב להיות לצורך העניין חוק מדינה, תקנה או כל מסמך מחייב אחר שהנפיקה המדינה או מי מטעמה, אלא יכול להיות למשל תקנון שירות או כללים במקום מסוים, למשל הגבלת משך השהייה בג'קוזי במקום מסוים. גם במקרים אלה אני משתדל לא להפר את הכללים, כאשר אני יודע ומסכים עם הרציונל שבהם, גם אם הוא מטופש ואני יודע שהוא לא בהכרח תקף למדי (למשל הוצאת בקבוק מים מהתיק כאשר מפקידים אותו לשמירה במלתחה בספריה, על מנת שלא ישפכו מים או נוזלים אחרים על תיקים של אחרים, כאשר אני יודע שהבקבוק שלי בסדר, אבל לשומרים אין יכולת לבדוק את כל הבקבוקים).
וכך, ישבתי לי היום בספריה, באזור עבודה ליחידים שאסור לדבר או להרעיש בו, כתבתי עבודה מסוימת, כאשר לפתע הופיעו אנשים והחלו להתדיין בינם לבין עצמם אם יהיה בסדר להקריא במקום משהו.
הבחור אמר שאין בעיה והם עשו זאת לפני כן, הבחורה היססה קצת יותר ואמרה שזה אזור למידה עצמית ושהם עלולים להפריע ליושבים במקום.
הבחור היה אסרטיבי ואמר "זה בסדר", אז החלטתי להתערב (השיחה שלהם הפריעה לי וקטעה את קו המחשבה בלאו הכי, אז החלטתי לשים לזה קץ בשלב הזה).
אמרתי שמדובר, כפי שהבחורה אמרה, באזור שאסור לדבר בו ושהם מפריעים לי וכנראה גם לעוד כחמישה אנשים שישבו באזור באותה עת ולמדו.
אמרתי ששתי קומות מעל (המקום בו ישבתי היה בקומת הקרקע) ישנו אזור ללמידה קבוצתית ושם הם יוכלו להקריא ולהתדיין ככל העולה על רוחם.
הבחור אמר שהם לא יכולים לעלות, אני התעקשתי ושאלתי "מה זאת אומרת?".
הוא ביקש ממני לקום כדי לראות למה הוא מתכוון (לפני השולחנות באזור יש מחיצה על מנת למנוע הסחות), קמתי וראיתי שליד שני האנשים שראיתי, עמדה אישה מבוגרת ולידה אדם נכה בכיסא גלגלים, שהדרך הטובה ביותר שאתאר את המצב בו הוא נראה, היא שהוא הזכיר לי את סטיבן הוקינג.
אינסטינקטיבית, הדבר הבא שיצא מפי היה "יש מעלית". אחרי ככלות הכול מידת הנגישות לנכים באוניברסיטה, לא רעה בכלל ואני זוכר עוד בסיור שערכו לי בספרייה כאשר רק התחלתי ללמוד, ציינו שלכל המקומות יש גישה לנכים.
הם הביעו פליאה (על קשיחות הלב אני מניח) ואמרו שהמעלית בטח קטנה מידי.
אמרתי שיפנו אל צוות הספרייה, על מנת שיוכלו לראות כיצד יפטרו את הבעיה שלהם.
מדוע בעצם הבאתי את הסיפור הזה שהתרחש היום?
ובכן, אני מוכרח לציין שעל אף התנהגותי הנחושה, בפנים היו בי המון לבטים. מצד אחד רגש החמלה שאני מקווה שמפעם בי, גרם בי לרצות לוותר, ולא להיות המכשול בפני אותו אדם מוגבל, לא להיות מי שבגללו האיש קשה היום יצטרך להיות מטורטר ברחבי הספרייה.
אולם מהצד השני, עמד אותו אלעד שהחוק נר לרגליו, אותו אלעד שמקפיד על חוקים גם כאשר הוא יודע שהם לא בהכרח צודקים, לפחות בד"כ, בצורה כזו שכאשר הוא מחליט להפר חוק, הוא מרגיש שפעל לא בסדר ולא להיפך.
עוד בזמן שהמילים יצאו מפי, הרגשתי שאני מצטער שהן יוצאות משם. באותו רגע, באמת שלא היה איכפת לי מאותן הפרעות שהיו נגרמות לי ולאותם סטודנטים. הרי בלאו הכי מידי פעם עובר מישהו שמפר את השקט, מדבר בסלולארי על אף שאסור או עושה דבר מה שמפריע. לא אחת יצא לי להקשיב לשיחות ארוכות של אנשים, בהן מפאת גילוי סובלנות החלטתי לא לבקש מאנשים להפסיק לדבר, גם כאשר שיחתם הפריעה לי. אבל דווקא הפעם, החלטתי לבקש מאנשים שיקפידו על הכללים, דווקא כאשר הייתה סיבה הגיונית מדוע להפר אותם.
אינני טוען שכנורמה עלינו להפר את הכללים, כל אימת שנוח לנו. חלילה. אבל בהחלט עלינו לזכור בכל פעם שהכללים נועדו להקל את החיים בין בני אדם עם אינטרסים מתנגשים. הם לא חזית הכול, הם רק כלי על מנת לאפשר חיים חברתיים נוחים יותר.
הם אינם קדושים. עובדה, אין חוק שנכון ושריר לכל בני האדם, בכל מקום ובכל זמן. חוקים משתנים ממקום למקום ומתקופה לתקופה. אפילו חוקים שנראים לנו טריוויאליים, כמו "אל תרצח", עשויים להשתנות במקומות בהם נקמת דם היא דבר לגיטימי, ואינני חושב שאני רשאי לקבוע האם מדובר בכלל צודק או לא, לפחות לא לגבי אנשים אחרים, במקומות אחרים ובזמנים אחרים. עבור עצמי, קבעתי כבר מזמן שכלל זה לא טוב וכל שנותר לי, הוא לשכנע אחרים בצדקת דרכי ולגרום להם לנהוג כמוני.
אולם במבחן המציאות, לפחות היום, לא עמדתי ב"אני מאמין" שלי.
במחשבה לאחור, אני מניח שהייתי נוהג אחרת, אולי הייתי עובר לחלק אחר בספרייה, שכן ניידות עבורי היא עניין פעוט ועבור אותו איש ומלוויו היא עניין רציני.
נחמה פורטה יש לי אולי בכך שבפעם הבאה, אני יודע שאשתדל לנהוג אחרת. בפעם הבאה, אנסה לבחון דברים יותר לעומקם, לפני שאני שופט דברים ומחליט לפעול על פיהם.
הערב אנו מציינים את יום השואה והגבורה. אני לא חושב שאני יכול לתאר את גודל הזוועה וגודל האסון (ולכן אולי אפנה לאתר יד ושם).
הצער והזיכרון הם חלק אינטגראלי מיום הזיכרון הזה, שאנו מציינים לזכר האסון הגדול ביותר של העם היהודי (השואה) ביום בו פרץ מרד גטו ורשה (הגבורה).
אני בהחלט מבין את אותן דמעות שחונקות אנשים שכלל לא נולדו אז ביום הזה, כאשר צופים שוב באותן תמונות של מוזלמנים, אותם שלדים מהלכים, אנשים שהורעבו למוות וכשזה לא יכול להם, הם הוחנקו בתאי הגזים ובעוד דרכים שפלות בידי רוצחי מתועבים.
אני מבין את הרגשות המתעוררים בקרב כל אותם אנשים שניצלו מידי המרצחים השפלים, קרובי משפחותיהם (בהם אני) וכל אדם באשר הוא אדם.
אולם אני חושב שהדגשים שצריכים להינתן ביום השואה, והם הדגשים שאני מנסה לתת בראש ובראשונה לעצמי, הם שניים:
האחד הוא לזכור דווקא את הגבורה שביום השואה והגבורה, לא רק את השואה. כל אותם אנשים שהיו שהאשימו אותם בהליכה כצאן לטבח, לא רצו ובחרו במותם. נכפה עליהם להיהרג, באמצעות מניפולציות שונות וכוח פיזי. רובם ככולם היו מתנגדים לו רק הייתה להם האפשרות, רבים כל כך התמרדו גם כאשר האפשרות הזו נראתה כה קלושה. רבים, היו צעירים מכדי להיות מודעים בכלל למשמעות של מה שנעשה להם, אם המבוגרים יכלו בכלל לתפוס את המשמעות.
לעניין הגבורה נוסף מרכיב נוסף, מעבר לחובה לזכור את אותם קורבנות כאנשים שלחמו כל עוד יכלו נגד היותם כאלה. הוא המרכיב האוניברסאלי.
היום, מחר, בעוד אלף שנים, אסור יהיה לנו לקבל בתבוסתנות את היותנו קורבנות. של אירוע נורא ומזוויע כמו השואה, אך גם אירועים קטנים בהרבה וגם אותם אירועים קטנים בחיי היומיום שאנו נוטים להרים ידיים לנוכח הימצאותם ולהגיד "מה אני, הקטן, יכול לעשות". לא חייבים לעמוד מול מרצחים שפלים וערמומיים, על מנת לפעול כדי להגשים את מטרותינו גם אם אנשים קטני אמונה ינסו להניע אותנו בטענה שאין סיכוי.
המסר האוניברסאלי, הוא גם כזה שאנו צריכים להבין שהזכות למרד באי-צדק, היא לא רק שלנו. כל אדם, באשר הוא אדם, כאשר הוא עד לאי צדק הנעשה לו או לקבוצה לה הוא משתייך, אין זו רק זכותו להתמרד ולעמוד על זכויותיו, אלא זוהי גם חובתו!
אני יודע, את דברי אפשר לקחת עד אבסורד למעשים קיצוניים כאשר אי הצדק בהחלט קטן, אבל כל אדם בר דעת יוכל להבין שכוונתי היא שכמו שעל הקורבן שהבין שהוא קורבן לסרב לקבל את היותו קורבן, כך גם מחובתו של המדכא והמשמיד להבין את היותו כזה ולפעול בעצמו להפסקת אי-הצדק.
או, זה כל כך קל לכתיבה באופן תיאורטי, נכון לעתה זה נראה לי לא בר יישום במציאות, בעיקר החלק השני, בו נשאלת השאלה האם המדכא יודע ומודע להיותו מדכא.
הדגש השני שאני חושב שאמורי להינתן ביום השואה הכרה בזכויות השונה. הלל הזקן תמצת את התורה כולה במשפט "ואהבת לרעך כמוך" וווינסטון צ'רצ'יל אמר ש"הדבר שהכי מעצבן את האויב זה שסולחים לו". אם נאחד את שני הדברים, נראה כי הפתרון הכי טוב, הוא לאהוב את אויביך, כפי שאתה אוהב את עצמך. והכוונה אינה לאהבה במובן הרומנטי של המילה, אלא לכיבוד היותו אדם וזכויותיו הבסיסיות לחיים, חופש, כבוד ואי השפלה.
אותם אנשים שבימינו מזלזלים באנשים, רק בשל היותם שונים מבחינת השפה, הלאום, הדת או הגזע שלהם. אותם אנשים שכתוצאה מזה נוקטים במעשי אלימות, השפלה ופוגעים פיזית באחרים, הם אנשים שלא הפנימו את זוועות השואה ואלו האנשים שאולי ראוי שיבקרו ביד ושם ויראו את הזוועות שאנשים שפעלו בדרכם המחשבתית עוללו.
והם יכולים להיות סודאנים, סרבים, קמבודים או מה לא המבצעים רצח עם.
הם יכולים להיות גרמנים, איטלקים, אנגלים, אמריקנים, צרפתים ובני כל עם אחר הסובלים מקסנופוביה.
הם יכולים להיות מוסלמים סונים, שיעים, עלאווים, נוצרים קתולים, פרוטסטנטים, אנגליקנים, אורתודוכסים, יהודים, הינדים, בודהיסטים ובני כל דת אחרת שפוסלים אנשים רק מפני שהם לא מאמינים באמונתם.
הם יכולים להיות ניאו-נאצים, מכחישי שואה, יודו-נאצים (כדברי ישעיהו ליבוביץ') וכל אותם אנשים שנוהגים בפועל בפעילות אלימה נגד אנשים על רקע כל אותם מאפיינים שציינתי.
כל אלה, לא הפנימו את המסר החשוב שהיה אמור העולם ללמוד כתוצאה מהשואה המזוויעה שהתרחשה באירופה של שנות הארבעים של המאה העשרים, ב"אירופה הנאורה" לכאורה.
ואם נחזור לדברים בהם פתחתי, בסיפור שסיפרתי ובשאלה שהצבתי בכותרת – "האם החוק מעל הכול?", אז התשובה היא ברורה, לפחות עבורי.
אם לפני קצת יותר משישים שנים היו אנשים שחשבו עצמם לנאורים ופעלו בחסות חוקים שחשבו לצודקים, אז התשובה היא חד משמעית, בצורה נחרצת – לא!
החוק בוודאי אינו חזות הכול ואינו מעל הכול.
אני יודע שמעתה אנסה בכל פעם שאני פועל לפי חוק מסוים, לראות האם עומד מאחוריו רציונאל, האם אני מסכים עם אותו רציונאל והאם אותו רציונאל לא מתנגש עם הערכים הבסיסיים שהגדרתי לעצמי, בתקווה שכל האנשים באשר הם ינהגו לפיהם (אין זה אומר שהם בהכרח "נכונים", ודאי לא אוניברסאליים, אבל אני משתדל שערכי יהיו כאלה שאני חושב שראוי שאחרים יפעלו לפיהם וכפועל יוצא מזה, הם לא יפגעו באיש, בדיוק כשם שאין אני רוצה שאחרים יפגעו בי).
לאחר שקיבלתי חוק מסוים ולאחר שהחלטתי שהוא ראוי, עדיין אין החובה לציית עליו דבר שאי אפשר לחרוג ממנו.
שכן החוק נחקק ברוח הזמן שלו והמקום בו נחקק וסביר להניח שכאשר נחקק לא היה מושלם, על אחת כמה וכמה בכל סיטואציה וסיטואציה.
אם כן, אני מקווה ומאמין שמעתה ואילך, לעולם לא אוכל להשתמש בתירוץ שעשיתי את מה שנתבקשתי לעשות, כתשובה לשאלה מדוע עשיתי מעשים נוראיים.
במידה ואעשה משהו נורא בעיני אחרים, יהיה זה משהו שראיתי כנכון בשעה שעשיתי אותו, ולא כי אחרים אמרו לי שהוא נכון, אלא מפני שהאמנתי שהוא נכון, אחרי ששקלתי את הדבר והגעתי למסקנה שזה הדבר נכון לעשות.
ואם לא אעשה כן, אודה שנכשלתי.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
