בעודי יושב ומקליד דברי חוכמה שאני אמור להגיש בעוד מספר ימים (טוב, סתם עבודה שהיא עלבון לאינטיליגנציה, אבל חפיף, כל מטלה חשובה), פצח איתי בשיחה טקסטואלית בסקייפ (SKYPE) בחור שהזדהה בכינוי בהדיר (BAHADIR).
הוא שאל אותי אם אני מדבר אנגלית, השבתי בחיוב והתחלנו בשיחה באנגלית רצוצה (שלי עם כמה שגיאות בשל חוסר הרצון שלי לשקול כל התנסחות לעומק, מה שמוביל לטעויות בשפה ובכתיב ושלו כי נראה כי מעולם לא השקיעה השקעה של ממש בלימודי האנגלית, כולל ניסוח מונחים עליהם הוא רוצה להתווכח).
אביא כאן צילומי מסך של השיחה, על מנת שתתרשמו מ"עומקה" האיטלקטואלי:
אוי, כמה שגיעות ניסוח יש לי במסר האחרון.
זהו. לא המשכתי לנהל שיחה ארוכה וחסרת תכלית, כי באמת לא מצאתי בכך טעם.
כפי שאתם רואים, קרציות שאוהבים לתקוף מבלי סיבה קיימים בכל מקום ובכל זמן.
כמובן שאין הוא מייצג מישהו, זולת עצמו ומאווים פנימיים להרגיש שהנה הוא עושה משהו...
הנסיון לפגוע, להעליב, מבלי לנסות להכיר באמת את הצד השני הוא די פתטי בעיני.
להבנתי, מדובר במין המשך לתופעת הפאסיביות, ההרגשה של - "הנה, עשיתי משהו", כאשר בפועל לא עשית דבר.
יצא לי לדבר עם אנשים כאלו משני הקצוות - ימנים ישראלים (מספיק לקרוא תגבובים ב-YNET על כתה מדינית זו או אחרת כדי לראות שגם לנו לא חסרים כאלה), שמאל ישראלי (אנשים שגם כאשר אתה מסכים עם דעותיהם, לא יסתפקו בזה, אלא ינסו להשניא עצמם עליך), אנרכיסטים אמריקנים, קונספירטורים שונים ועוד כל מיני אנשים מוזרים...
כל עוד הם גיבורים במילים, אין זה מפריע לי במיוחד. הבעיה היא כאשר הם מנסים ליישב את הסתירות והדיסוננס שלהם במעשים - מחבלים מתאבדים, רוצחי ראש ממשלה (יש עבורם חוק מיוחד, אז ודאי מדובר בציבור) ועוד אנשים שמנסים להגשים את מחשבותיהם שעיקרן לא רדיפת צדק, אלא להצדיק את קיומם העלוב בעיקר.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
