בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אלבר קאמי, אחד הסופרים האהובים עלי, אמר בספרו "מכתבים לידיד גרמני" שהוא אסופה של מכתבים שכתב לחבר גרמני במהלך שנות הארבעים של המאה העשרים, עת צרפת הייתה תחת כיבוש נאצי והחל להסתמן ניצחון של בעלות הברית את המשפט "אני אוהב את ארצי יותר מידי מכדי להיות לאומן (באנגלית זה "I love my country too much to be a nationalist").

זה לא הפריע לקאמי לקחת חלק פעיל במאבק הצודק בראייתו לשחרור צרפת מעול הכיבוש הגרמני, בעת שהשתייך לרזיסטאנס, תנועת ההתנגדות לכיבוש הנאצי והוציא עיתונות מחתרתית.

בחרתי לפתוח דווקא בציטוט הזה השנה, בקטע שאני כותב לכבוד קו התפר הזה, בין עצב לשמחה, בין שכול לחגיגה, מפני שכבר לפני שנה התייחסתי לקו הדק המפריד בין עצב לשמחה, הבאתי את שירה של רעות שאיבדה את אחיה ואת שירו של בארי חזק – "ריבונו של עולם" שזכה לביצוע של ברי סחרוף, בעוד השנה, כפי שודאי הבנתם מהכותרת בחרתי להתמקד בעניין אחר.

מעבר לדברים שכתבתי אז, ביום הזיכרון הקודם, רציתי להוסיף רק שאני עדיין סבור שיש בעיה מסוימת בניסיון המאולץ משהו, לכפות עצב ביום אחד, שמתחלף לשמחה בין רגע.

נראה שיש לאלץ לוותר על משהו מבין השניים - העצב של יום הזיכרון שלא יכול להיות מלא אם עליו להישכח כעבור יום, או השמחה של יום העצמאות שאינה יכולה להיות מלאה אם היא מלווה בעצב אמיתי וכאב עצום בשל יום הזיכרון.

במאבק הזה, בין יגון לאושר, נראה לי שכדרך הטבע, ידו של האושר על העליונה. אנשים מעדיפים להיות שמחים ולהפוך את העצב לקצת פחות עצוב, אם על ידי הדחקתו ואם על ידי אי הפנמתו.

ולאחר שדנתי מעט בקונפליקט הזה, הנכפה עלינו מידי שנה, רציתי להציג את הנושא המטריד אותי ביום העצמאות ה-57 של מדינת ישראל.

האם אנחנו באמת עצמאיים?

אינני מתכוון באומרי זאת לטיעונים לפיהם ישראל היא גרורה של ארה"ב, גם אלה נכונים, לפחות במידה זו או אחרת.

הנני מתכוון לעצמאות שלנו עצמנו, האינדיבידואלים החיים במדינת ישראל.

אני חושב שדוגמא יפה שתמחיש את דברי, תוכלו לקרוא בכתבה הקצרה הזו המספרת על בחינה מחדש של שידור התוכנית של יהורם גאון בערוץ הראשון, בה הופק משדר מיוחד לרגל יום העצמאות, בטענה שהמשדר עמוס לעייפה בתכנים פרסומיים, במקרה הזה לחברת אלעל, חברה שהיא המוביל הלאומי של ישראל רק בשם ואולי בצבע, שכן נמכרה זה מכבר לידיים פרטיות. במידה ותהיתם, התוכנית שודרה לבסוף.

כאמור מדובר בדוגמא בלבד, קוריוז שהנו סמל לתופעה נרחבת בהרבה, בה דווקא המילה עצמאות ביום עצמאות, נראית כמאבדת את משמעותה המקורית.

בשנים האחרונות, כפי ששמנו לב למשל לפני מספר ימים כאשר נמכרה החברה הממשלתית (כלומר של המדינה וכל אזרחיה) לידי איש העסקים חיים סבן, מדינת ישראל אינה עוד מדינה של כלל אזרחיה כפי שהתיימרה להיות מיום הקמתה. היא אף לא בית לאומי לעם היהודי כפי שהתיימרה להיות.

הרושם המתקבל הוא שלכל היותר היא אסופה של נכסים המוחזקים על ידי מספר מצומצם של אנשי עסקים כבדים. מספר משפחות המנהלות את ענייני המדינה, מבלי שלכלל אזרחי המדינה יהיה מה להגיד בעניין.

יש שיטענו שאין זה משנה אם המדינה בידיהם של מספר אוליגרכים או בידי שלטון נבחר. העיקר שמדובר באנשים שעושים למען המדינה ותורמים לביצור המדינה. אני חושב שהכתבה הזו ב-YNET, מדגימה בצורה פנטסטית מה חושבים אותם תעשיינים על הארץ. בכמה מילים, אסכם את דבריהם בכך שהם כאן כל עוד קיים כוח עבודה זול ו/או קיים כוח אדם איכותי. אם להתרשם ממערכת החינוך בישראל 2005, כוח אדם איכותי לא ימשיך להיווצר כאן לאורך זמן ובעניין שכר, ישנן מדינות רבות זולות מישראל ואינני חושב שמישהו רוצה להידמות אל מדינות העולם הפחות מפותחות.

אנשי עסקים, כמו חיים סבן שרכש את בזק לפני ימים ספורים, הם אותם אנשים שרואים בארץ שוק לא רע עם ממשלה פראיירית שמוכרת את נכסיה במחירים מגוחכים. אותו חיים סבן הרי בחר לעזוב את ישראל השמשית, לטובת קליפורניה השמשית לא פחות...

אם אתמול היה זה סבן, שלשום הייתה זו שרי אריסון שבחרה לעזוב את ישראל לטובת מחוזות שמשיים לא פחות, הפעם דווקא בחוף המזרחי של ארה"ב, במיאמי שבפלורידה, כאשר היא מחזיקה באמתחתה את בנק הפועלים שרכשה ממדינת ישראל במחיר מציאה.

לב לבייב, האחים עופר, נוחי דנקנר ועוד כמה שמות הם קבוצה מצומצמת מאוד שמחזיקה שבנכסים בשווי רב בישראל. הזיקה בינם לישראל ערטילאית. מחר המצב פה יהיה ממש גרוע והם יעזבו. הם כאן, כל עוד זה משרת אי אילו אינטרסים.

כל עוד יש שר אוצר שפועל להעלאת רמת החיים בישראל, כלומר העלאת רמת החיים של אותם מטי מעט בזמן שמאות אלפים רעבים ללחם, כל זמן שבישראל מתאפשר שוק עבדים מודרני, או במילים יפות יותר יש כאן "כלכלה בריאה", אין להם סיבה לעזוב.

את הדגש על פערים העלה דווקא נגיד בנק ישראל החדש – סטנלי פישר, שבכלל אחראי על המדיניות המוניטארית של ישראל ולא על מדיניות הרווחה.

זוהי לדעתי הבעיה המרכזית בישראל 2005, 57 שנים לאחר הכרזת עצמאותה.

המונחים "בית לאומי לעם היהודי", "מדינה דמוקרטית", "מדינה יהודית", "מדינה יהודית ודמוקרטית" הפכו למושגים ריקים כמעט מכל תוכן, העוזרים להסיח את הדעת מהבעיה המרכזית והבוערת.

מושגים כמו "הכיבוש משחית", "חומת האפרטהייד" ("גדר ההפרדה"), "התנתקות", "פינוי-פיצוי", "יהודי לא מגרש יהודי", "הפרדת הדת מהמדינה" ועוד הם מושגים טעונים למדי, אשר סביבם מתנהל עיקר השיח הציבורי, כאשר בפועל, לא נעשה דיון רציני בבעיה עצמה ובדרכים לפתרונה.

קרל מרקס אמר כי הדת היא אופיום להמונים (בגרמנית כמדומני זה: der Religion als Opium des Volkes). כוונתו לא הייתה לצאת בהכרח נגד הדת (אם כי המדינות הקומוניסטיות הפכו זאת לדת שלהם), אלא נגד המכשיר המאפשר לשלוט בהמון, ולהמשיך לדכא את ההמון, בהבטחת חיים טובים בעולם הבא.

מבחינה הזו, מרקס כה צדק, כאשר אנו בוחנים את עמדתם של אנשים דתיים, הם יקבלו דברים שכלל לא היו מתקבלים על הדעת במקרה אחר, הואיל והדת ציוותה עליהם (בין היתר הריגת חפים מפשע תוך כדי התאבדות, מעשי רצח פוליטיים, מעשי רצח של בני מיעוטים אתניים ובני דתות אחרות). שימו לב, האשמה אינה בדת, אלא באותם אנשים דתיים שעושים בה שימוש לא מושכל, או מושכל בעיניהם והדת בעבורם היא קרדום לחפור בו. וכלל אין זה משנה מה היא הדת שנעשה בה שימוש לא ראוי ומה הוא אותו שימוש לא ראוי – ניצול פועלים כפי שמרקס התייחס אליו, או המרדת אנשים נגד מדינתם בנימוקים של צווים אלוהיים, אותו אל מלא רחמים שיהודה עמיחי מצא את הרחמים באל בלבד ולא בעולם שיצר.

בהקשר של אותה לאומנות גואה שבגינה בחרתי לפתוח בדבריו של אלבר קאמי, ואותה אמונה משיחית-דתית בצדקת דרכנו ובהימצאות האל לצידנו, אני רוצה להביא כאן את הקטע שפורסם היום בבלוג של "עמוס נביא הזעם המינורי", בו מתח ביקורת על דואר זבל שקיבל, בו במסגרת גיבובי מילים המלאים בסילופי עובדות ואירועים, מונחלת כל כך הרבה גאווה לאומית ריקה מתוכן.

מכתב השרשרת המופץ בדואר האלקטרוני, מנסה להעלות את המורל הלאומי באמצעות סימבולים דתיים ולאומיים.

אצטט בו רק חלק קטנטן, המשקף את תוכן המכתב המלא, כפי שהובא אצל עמוס:

מצבנו מעולם לא היה יותר טוב !!! זו רק הטלוויזיה והתקשורת שגורמת לאנשים לחשוב שסוף העולם מתקרב.

הערבים עוד לא יודעים את זה, אבל הם ילמדו שיש רק אלוהים אחד. כל זמן שנשמור על זהותנו, נהיה נצחיים.

החיים בהחלט יכולים להיות יותר טובים אבל עדיין: אל תתייחסו "לזבל" התקשורתי, הם לא יספרו לך על הפסטיבלים שלנו כאן, על האנשים שממשיכים לחיות כאן, שיוצאים לבלות, שפוגשים חברים. כן! המוראל לפעמים שפוף, אז מה?   זה רק מפני שאנו מבכים את מתינו בעוד הם צוהלים על הדם שנשפך. זאת גם הסיבה שבזכותה אנחנו ננצח, אחרי הכל.

כן. "התקשורת הסמולנית" אשמה. הערבים הרעים אשמים. הם אשמים בכך שאנחנו חושבים שרע לנו, כאשר בעצם טוב לנו ואנחנו פשוט לא מודעים לזה...

ספרו את זה ל-20,368 חללי צה"ל ונפגעי הטרור שנהרגו מאז מלחמת העצמאות בזכות אותם "חיים בסבבה" שהתקשורת פשוט משחירה...

ועוד לא התחלנו לדבר על הצד השני, וספק אם נגיע לזה, הרי "הם אשמים", "הם התחילו", אם הם לא היו כאן, ודאי היה לנו הרבה יותר טוב...

זה לא שהיינו חלילה אוכלים אחד את השני...

זה לא שחלילה היה לנו זמן להתעסק בבעיה אמיתית, שכיום אנחנו מעדיפים להדחיק ולדחוק לקרן זווית.

אז על מה בעצם אני שח?

מדינת ישראל בשנת 2005, התשס"ה אם נתעקש להישאר במסגרת הנרטיב היהודי, היא מדינה תלותית למדי, שלא נאמר משועבדת. משועבדת לגחמותיהם של מספר מצמצם מאוד של אנשי עסקים ועוד כמה פוליטיקאים – עושי דבריהם (שזוכים אגב למרב ההשמצות וחיצי הביקורת, יחד עם אנשי עולם הבידור והספורט, במקום אותם אנשים שבאמת הביקורת צריכה להתמקד בהם).

דווקא יום העצמאות, שבא מיד לאחר יום הזיכרון לחיילי מערכות ישראל, צריך להיות יום לחשבון נפש באשר למקום אליו הגיעה המדינה שרבים כל כך אוהבים לנופף בדגלה ברגשי פטריוטיות רבים מבלי לשאול עצמם האם המדינה היא תכלית הכול, או שמא המדינה רק אמצעי להגיע למטרה, באם יש בכלל מטרה.

אחת הבעיות המרכזיות שאני מאתר ביכולת לדון בשאלה היכן ניצבת כיום מדינת ישראל, היא העובדה שהמושג מדינה מעט מעורפל, בהיותו מונח מופשט.

מהי למעשה מדינה?

כמושג א-מורפי, רבים מתקשים כל כך לתפוס מהו, הוא נתון לפרשנויות רבות מספור ויש ויכוח כה גדול רק מעצם הגדרתו.

הנה למשל נערה שבחרה לפרש את מותם של חללי מערכות מדינת ישראל כמוות למען הדגל. כאשר שאלתי אותה מדוע דווקא דגל, היא תיקנה ואמרה שהיא מתכוונת ל"ארץ" וכאן הפסקתי. אבל אני ממשיך לתהות האם כל שעל אדמה הוא באמת דבר שיש למות למענו?

האם פיסת בד לבן הצבועה מעט בכחול ראויה למות למענה (או לשרוף אותה)?

אנשים רבים מפרשים את המושג מדינה כ"ארץ". מבחינתם "ארץ ישראל" (בעיקר השלמה והשמנה) ו"מדינת ישראל" אחד הם.

רבים רואים בממשלה כמדינה, אחרים רואים בכנסת את המדינה.

אחרים ודאי רואים בנמל התעופה בן גוריון כמדינת ישראל, אחרים בעיר הולדתם.

רבים כל כך מבלבלים את המושג גבול עם גדר או חומה שבאמת מפרידה משהו (למשל הדס, בחורה נפלאה שעשתה זאת כאן), כאשר בפועל מדובר בהגדרות שהושגו במלחמה או פשרה על מה "שלהם" ומה "שלנו". הם יתרגשו כאשר הם "יכנסו ללבנון", "יחדרו לעומק סוריה" ו"יבקרו בשטחים", כאשר בפועל כל מה שעשו היה להישאר על אותה אדמה של אותו כדור ארץ.

אני מניח שלעיתים אני חלק מהם. אחרת קשה לי להסביר את ההתרגשות המפעמת בי בכל פעם שאני עובר ממדינה למדינה. או שאולי זה רק המעמד של החתמת הדרכון, עוד אמצעי להמחשת המושג המופשט גבול.

בכלל, מידי פעם, גם אני נופל להמחשה זו או אחרת של מושג המדינה, אך בכל פעם אני משתדל להזכיר לעצמי שאלו רק סמלים, רק ייצוג מוכר למחוזות בלתי מוכרים של המציאות, שנועדו לאפר לבני תמותה, בעלי תפישה סופית, להבין מונחים שאין להם פירוש של ממש.

מדינה היא שילוב של אותם דברים שאמרתי – טריטוריה מוגדרת התחומה בגבולות, אזרחים, תושבים, משטר, ריבונות, ועוד כל כך הרבה מאפיינים שנכללים בתוך מילה אחת קצרה – מדינה.

ובעבור המדינה הזו כל כך הרבה נהרגו במרוצת השנים.

ואני מתבונן היום במציאות הזו, בה נהרגו כל כך רבים, חלקם בעבור אידיאל מסוים, חלקם ודאי לא בחרו באותם אידיאלים והמוות שלא בחרו בו, בדיוק כמו החיים שלא בחרו בהם, ניכפה עליהם.

אני מביט ותוהה האם באמת המדינה הזו שווה שיילחמו בעבורה?

אנשים שעושים במוסדות המדינה כבשלהם, ממנים קרובים ומקורבים. מדינה שיורדת מנכסיה במודע ובמכוון, ומעבירה אותם בשיטתיות ליונקרים חדשים שיוכלו לרדות בנתיניהם החדשים שהולכים ויורדים מזכויות עליהם עמלו במשך שנים.

האם כדי להגן על האידיאלים האלה, של מדינת Power rangers בחסות חיים סבן, האם כדי להעשיר את כיסה של הגברת שרי אריסון וכדי למכור את חברת צים לאחים עופר בפרוטות נפלו הבנים ובנות?

אינני מנסה להתכחש לצורך של מדינת ישראל להתקיים. הרי ראינו בבירור את הזוועה והתופת אשר יכולים בני אדם לעולל לעם ללא מדינה. יותר מידי מיליוני אנשים איבדו כך את חייהם בייסורים רבים.

אבל אני בהחלט טוען שאם כבר בחרנו במדינה, עלינו לא לחכות את קמבודיה בתקופת שלטונו של פול פוט והחאמר רוז', או בריה"מ בתקופת הטיהורים הגדולים בחסות יוסף סטאלין.

גם אין עלינו לנסות לחכות דגם של קפיטליזם זר בטענה שרק הוא יביא צמיחה, מבלי לשאול את עצמנו למי תועיל הצמיחה.

בחזונו בספר "מדינת היהודים", חלם הרצל על מודל 7 השעות, מודל ניסיוני לפיו פועל יעבוד במשך 7 שעות ביום, לאחר המשמרת שלו תבוא משמרת אחרת של 7 שעות וכך, לאחר 14 שעות יסתיים יום עבודה כולל במשק של מדינת היהודים.

הרצל לא היה סוציאליסט פנאט. הוא בהחלט היה מודע בספרו לעובדה שקיימים מעמדות, גם בקרב היהודים וטען שקודם היהודים העניים יעלו, יקימו מדינה לתפארת וזו תמשוך כבר את שארית העם היהודי המבוסס יותר.

הוא אמנם לא היה סוציאליסט, אבל בהחלט היה מודע לעניין ההגינות וחשיבותה במדינה שחזה בראשו.

רעיונותיו של הרצל, שלא היו ייחודיים במאה ה-19, נראים כה רחוקים בישראל של המאה ה-21. שבע שעות עבודה ביום ופועלים שזיעת אפם אוכלים לחם, אבל אוכלים?

8 שעות עבודה ביום הם בגדר המלצה בלבד בישראל – מצפים מעובדים לעבוד במשך זמן רב יותר (גם אותם עבדי היי-טק שמשתכרים לא רע ובמקרים רבים משכנעים עצמם שהם מרוצים מזה, אבל את מירב הכסף מעבודתם לא הם גורפים, כפי שציין מרקס בדברו על הפועלים המנוצלים).

שכר המינימום בישראל עומד היום כמדומני על 17.93ש"ח.

הבה נעגל את הסכום ונעמידו על 20 ₪ בשעה. ביום עבודה בן 8 שעות (במידה ומוצאים עבודה במשרה מלאה) ירוויח עובד 160 שקלים. במשך חמישה ימי עבודה ירוויח 800 שקלים.

במשך 52 שבועות בשנה, ירוויח 41,600 שקלים (והבה נקווה שיש לו תנאים סוציאליים, למשל חופשות בהן הוא מקבל תשלום, כי אין זה מובן מאליו).

כדי לרכוש דירה במחיר לא גבוה במיוחד של 500,000 ₪, יאלץ לעבוד במשך קצת יותר מ-12 שנים.

לצורך כך כמובן הוא ייאלץ לא לאכול, לא לשתות, לא להתקלח, לא לנסוע ולמעשה לא לצרוך כלום, אלא את כל כספו לשמור כדי לרכוש את הדירה. דבר שאינו בר מימוש במציאות.

כמה זמן אם כן ייאלץ לעבוד אדם כדי לרכוש דירה בישראל?

30 שנה?

40 שנה?

כל החיים ועדיין לא יהיה לא מספיק כסף, בהנחה וירצה להתקיים ויעבוד בעבודה שיש כיום לשוק "הפורח" להציע?

זו המדינה שרצינו?

זו המדינה שפיללנו לה והתפללנו לכיוונה במשך אלפיים שנות גלות?

זו המדינה שאנו כה גאים בדגל שלה?

זו המדינה שאנחנו נשבעים לצבאה ומוכנים להקריב מעצמנו ואף את חיינו למענה?

כתבתו של עוזי בנזמין, בעקבות דו"ח מבקר המדינה האחרון, על השחיתות וקומבינות החוגגות כאן שנראה כאילו יהיה קשה מאוד עד בלתי אפשרי להיפטר מהן, מראה יפה את אותן שאלות שהעליתי.

אסיים שוב בדבריו של אלבר קאמי, כי הם נכונים לישראל 2005, בדיוק כפי שהיו נכונים לצרפת של שנות הארבעים.

אני אוהב את מדינתי יותר מידי מכדי להיות לאומן!

אני מצרף כאן ארבע תמונות שצילמתי בשבוע האחרון, לכבוד יום העצמאות.

אלעד

דגל ישראל תלוי על חבל כביסה, תמונה שאהבתי במיוחד

דגל ישראל מתבייש וכלוא מאחורי סורג ובריח

רכב יפני עם שני דגלי ישראל מתוצרת סין מתנוססים - לפחות כאן הסינים והיפנים חיים טוב ביחד

דגלי ישראל מתנוססים בטקס יום השואה באוניברסיטה