בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני מניח שאתם ודאי זוכרים את זידאן (שם בדוי כאמור), שבפעם שעברה שסיפרתי עליו, המציא את השפה הישראלית.

אם כן, דיברתי איתו ושאלתי למעשיו ביום העצמאות האחרון.

הוא סיפר לי על כך שהוא יצא עם שני אנשים שלמדו איתנו בשכבה (עם שניהם הפסקתי לדבר במרוצת השנים, איש איש מסיבותיו).

תהיתי אם הלכו להם לצפות בזיקוקין דינור, אך הוא אמר לי שהם יצאו למועדון.

התפלאתי מעט.

זידאן מספר לי תמיד שהוא לא סובל את האחד משני הברנשים ואת השני הוא מתאב אף יותר. יתרה מזאת, זידאן לא אוהב מועדונים ועל כך הוא תמיד מספר לי.

טוב, נראה לי שהוא נהנה מעצם העובדה שהוא יכול להתלונן על כך שהוא נאלץ לצאת איתם ומהעובדה שהוא היה במועדון ו"היה חרא" לטענתו.

בכל מקרה, הוא סיפר לי שהוא פגש שם שתי בנות שלמדו בכיתתי.

אחת מהן, גרה מולי, כך שהתעניינתי ושאלתי אותו אם היא עדיין שכנה שלי.

וכאן אצטט פחות או יותר את שיחתנו:

אני: היא עדיין שכנה שלי?

זידאן: היא גרה שנתיים באילת ולפני שבוע חזרה.

אני: יפה. מה היא עשתה שנתיים באילת?

זידאן: דפוקה, עבדה וגרה שם שנתיים.

אני: מה רע באנשים שגרים באילת?

זידאן: עיר מגעילה.

אני: דווקא אחת הערים היפות בארץ. אני אוהב את הנופים שם.

זידאן: אני לא צריך נופים, מספיק לי לשבת בחדר שלי ולראות DVD.

כפי שאתם רואים, זידאן איש עמוק ביותר.

לזידאן שלוש אהבות בחייו: מוזיקת רוק, סרטים של מספר במאי קולנוע מפורסמים, רצוי בגרסת DVD במהדורה מיוחדת וקריאת מוסף הספורט של ידיעות אחרונות (שלוש פעמים ביום) וספר הציטטות מהספורט "הוצא מהקשרו" על ארבע הגרסאות שיצאו לו עד היום.

אני תוהה לעיתים עם מעבר לזה יש עוד משהו...