בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בקשר למאמר של דן מרגלית ואמנון דנקנר שפורסם במעריב ביום שלישי האחרון, רציתי לומר ראשית כל הכבוד.

הם לא כתבו משהו חדש. בחיי, תפתחו את המוסף השני של "הארץ" כמעט בכל יום ותמצאו כתבות ברוח דומה. אבל העובדה שזה פורסם בעיתון השני בתפוצתו במדינה, על ידי עיתונאי בכיר כמו דן מרגלית ועורך העיתון שהוא עיתונאי ותיק שהיה מאלו שתמכו באריה דרעי בשעתו (יתכן על רקע העובדה שאת אריה דרעי, ייצג עו"ד דן אבי יצחק, מי שייצג גם את עופר נמרודי, הבעלים של מעריב, ולכן אני לא מתפלא שכלל לא הוזכרו בכתבה כל שחיתות של ש"ס, מעבר לעובדה שהם כרגע, באופן זמני לא בממשלה), העובדה הזו עוררה לא מעט הדים.

רציתי להזכיר שאותה שחיתות עליה מדברים אינה נחלת הליכוד בלבד, כפי שניתן היה אולי לקבל רושם (בכל זאת, אשת שר החוץ הליכודניק, פנינה רוזנבלום הליכודניקית, עוזי כהן ממרכז מפלגת הליכוד).

נכון, הם גם כתבו קצת על שחיתות במפלגת העבודה, אבל גם הם, לא המפלגה היחידה.

רציתי גם להזכיר שהשחיתות היא אמנם בעיה כבדה במדינה. אין ספק. וקל מאוד לתקוף אותה, הרי מי יומר בפה מלא שהוא בעד שחיתות?

אך מעבר לכך, בעיה חריפה לא פחות, שהיא גם ישראלית וגם קצת יותר גלובלית, בעיית מכירת המדינה למספר אילי הון (שהדרך בה היא נעשית, לא פחות מושחתת).

משה פרל, כתב במעריב על כך שקיימת בעיית ה"הון והשלטון" שרבים זועקים עליה והיא חמורה, וניתנים בה בדרכים מושחתות כספים רבים לאילי הון, אבל קשה ממנה, אליבא דפרל, היא בעיית השחיתות, בה למשל חברי מרכז ומקורבים, זוכים במכרזים כאלו ואחרים וכל מיני הטבות כספיות אשר קטנות מאותן הטבות כספיות להן זוכים אילי ההון.

פרל, העורך הכלכלי של מעריב, כבודו במקומו מונח. אבל מעבר לעובדה שבמעריב בחרו להילחם דווקא בשחיתות של מרכז הליכוד (החלטה מבורכת מאוד), לא טרח להסביר מדוע דווקא השחיתות הקטנה, גרועה מזו הגדולה. פשוט אמר "אבל מזיק בהרבה" ובכך, ודאי הצליח לשכנע רבים.

בראייתי, דווקא השחיתות הגדולה, בה האידיאולוגיה אבדה, או נמכרה למר חיים סבן, האחים עופר והגברת שרי אריסון, אשר זכו לקבל נתחים גדולים של חברות ישראליות משגשגות (הרי את החברות הבעייתיות, לא יפריטו), מהווה את הקטליזאטור לאותה שחיתות קטנה ומעודדת אותה.

אותם אנשים עשירים, דווקא נהנים מהשחיתות הרווחת בישראל, שכן קל להשיג חברות גדולות במחירים טובים במדינה מושחתת. ראו למשל את מקרה האוליגרכים ברוסיה, שהשתלטו על נכסים רבים, בדרכים לא דרכים, לאחר התפרקות בריה"מ.

והרי אם אותם פיאודלים יכולים לעשות ככל העולה על רוחם, מדוע מעמד חברי מרכז הליכוד לא יעשה אותו דבר כאשר יש לו אפשרות לעשות כן?

כאשר העיתונים, ובהם מעריב, הם גם חלק של קבוצת בעלי ההון, אין להתפלא שיצאו כנגד בעלי ההון רק לעיתים רחוקות ובכל חלוש. זה ודאי מסביר מדוע החליט פרל שהשחיתות הקטנה, בה אנשים מרוויחים מעט שלא מגיע להם, מזיקה בהרבה מאותו עושק גדול של אנשים רבים.

אם נתאר את הברירה העומדת (שאיננו צריכים לקבל לא אחת מהן, אך במציאות אנו נאלצים לקבל את שתיהן), אפשר להמשילן למצב בו המדינה היא מקום שלא נעים לחיות בו כאשר קיימים מוקדים רבים של כוח מושחת, במקרה של השחיתות הקטנה, לבין מצב בו המדינה היא מקום שלא אפשרי לחיות בו, כאשר קבוצה מצומצמת ביותר של אנשים שאמות המידה שלהם לא ברורות, מכתיבה את סדר היום, במקרה של השחיתות הגדולה.

כאשר מציגים את הדברים כך, הנחת היסוד של פרל, לפיה השחיתות הקטנה גרועה מהשחיתות הגדולה של הון ושלטון מתמוטטת.

כתבה מעניינת שמדברת בעד עצמה, היא כתבתו של משה גורלי על נפוטיזם ופטרנליזם במערכת בתי המשפט.

אני חושב שהיא מעניינת וחשובה, אולם אני תוהה איזו דרך אחרת מציעים הם למינוי שופטים. האם בחירות, כפי שקיים בארה"ב במרבית בתי המשפט? האם מינוי על ידי הנשיא באישור בית המחוקקים (בדומה לשופטי העליון בארה"ב)?

באמת שאלה מטרידה, שלעת עתה אינני רואה לה תשובה.

בכל מקרה, אפשר והרקע לכתבה הזו, הוא העובדה שאותה מערכת משפט, לא עשתה חסד עם המו"ל של העיתון, עופר נמרודי?

אותו עופר נמרודי שהורשע בפרשת האזנות הסתר לידיעות אחרונות (ובתקופה מסוימת שודרו תמונות שלו מנסה לכאורה להעלים ראיות, על ידי אכילת נייר, שידור שנראה כאקט של השפלה).

יתכן מאוד והכניסה במערכת המשפט, נובעת על רקע ניסיון לחיסול חשבונות של נמרודי עם מערכת בתי המשפט שמבחינתו עשתה לו עוול, והיא מבחינת "תמות נפשי עם פלישתים".

אם נלך צעד קדימה, ראוי לציין כי כאשר באים לנסות להדביר את השחיתות, מומלץ לבוא בידיים נקיות עד כמה שניתן.

קשה שלא להסכים עם הטענות העולות במעריב כנגד השחיתות, זה נכון. אבל כאשר באותו יום שבחרו להילחם בשחיתות, הופיעה בשני העיתונים המתחרים ידיעה על הרשעה נוספת של אדם שסייע למו"ל של העיתון הלוחם בשחיתות – עופר נמרודי (על הרשעת אריה סילברמן תוכלו לקרוא כאן. במעריב בגרסתו המודפסת אגב, ניתנה כותרת קטנטנה על הרשעה של סילברמן [כאילו מישהו יודע מי הוא בכלל], כאשר הקשר לנמרודי הוצנע והודחק לקרן זווית, כתבה שהובאה בעיקר מכדי לצאת מידי חובה שעוצבה ונכתבה כדי שאנשים יעברו הלאה), קצת קשה שלא לתהות האם העיתוי נבחר במקרה, ומה המידה בה יש להתייחס ברצינות לדברים הנכתבים בעיתון מעריב בגנות הממסד הישראלי, כאשר העיתון עצמו לא זך וטהור.

שקול הדבר אגב, לאותה ידיעה שהופיעה במעריב כנגד אתרי הפורנו שלכאורה מסבסד עמוס שוקן, מו"ל "הארץ" (עליה כתבתי כאן).

כפי שהראיתי אז, יתכן מאוד שהשיקול של מעריב לא היה זך (ומי יודע אילו אתרים לא חביבים קבוצת נמרודי ממנת?), אלא תגובה על פרסום דבר פיטורי כמאה עובדים ב"מעריב".

אגב פיטורי אותם עיתונאים, הרי שזה עניין שהעיתונאים מעדיפים להציג פחות מאשר למשל את פיטורי המורים, על אף שדווקא שם בהחלט הם יכולים להימנע מהם.

למה?

כי גם כאשר מאות עיתונאים מוכשרים, שלא מהססים לחפש ולמצוא את הפגמים בממסד, יודעים את הדברים, את הכביסה המלוכלכת הם לא מוציאים החוצה.

עדיף לבלוע את הגלולה, לקבל שכר די נמוך על עבודה קשה, ולא להסתכן בפיטורים, בעידן בו כל אדם עם מצלמה וחיבור לאינטרנט, יכול להיות כתבנו בתאילנד לענייני צונאמי.

לסיום, באותו עניין, אבל בקונטקסט מעט שונה, בקרוב יבחר מקרב מדינה חדש, לאחר פרישתו של מבקר המדינה אליעזר גולדברג, שבדו"ח האחרון שלו הביע ייאוש עמוק מהשחיתות הפושה במדינה והפכה לנורמה (באותו דו"ח הוא גם הביע שאת נפש ממכירת החברה הממשלתית צים לאחים עופר במחיר הפסד, אבל זה עניין שהעיתונות העדיפה להצניעה, על מנת שגם הבעלים שלה יוכלו לקחת חלק בחגיגה).

נחמיה שטרסלר מעיתון "הארץ", לאחר שביכה על היות המבקר ללא שיניים (והרי תפקידו של המבקר הוא להעיר ולהאיר, על מנת שהרשויות המוסמכות יוכלו לפעול בעניין. הרי אם תפקידו יהיה גם ביצועי, תיפגע הפרדת הרשויות [שכן הוא יהיה סוג של מבצע] ומי בעצם יהיה אחראי על ליקויים שהצביע עליהם ולא תוקנו?), הציע מועמד משלו לתפקיד.

המועמד, עו"ד דן אבי יצחק, לפי שטרסלר הוא מועמד ראוי להיות מבקר המדינה, שכן מזה 46 שנים לחם כפרקליט בממסד והוא אדם בלי חברים...

אינני יודע מדוע טוען שטרסלר שאבי יצחק הוא אדם ללא חברים. אם נניח קשרי עו"ד-לקוח בין עורך דין ללקוחותיו הוא סוג של מערכת חברית, אזי רשימת הלקוחות של דן אבי יצחק מעבירה צמרמורת...

בני הזוג שרה ובנימין נתניהו, השר נתן שרנסקי, השר אהוד אולמרט, חבר הכנסת רפאל פנחסי, השר לשעבר אריה דרעי, עופר נמרודי (הבעלים של מעריב), תמי בורוביץ-מוזס ועודד מוזס (בסכסוך שלהם עם האיש השולט בידיעות אחרונות – נוני מוזס), התעשיין סטף וורהיימר, ארווין מוסקוביץ (אותו איש ימין המתגורר בארה"ב ומשקיע כספים באזור בעייתיים בארץ, כגון שכונת ראס אל-עמוד בירושלים).

אם אלו לא קשרים עם אנשים בעיתיים, אז מה כן?

אגב, כאשר חיפשתי מעט מידע לנמרודי בגוגל, התוצאה הראשונה הייתה האתר הסאטירי הבא.

אכן משעשע. חבל רק שהסיפור האמיתי קצת פחות מצחיק.

אלעד

תוספת מה-28 במאי - גם ב"הארץ", אחרי שבוע, החליטו להתייחס לעובדה שהמו"ל של מעריב - נמרודי - אינו שה תמים, לאחר שזה הופיע בתוכנית הטלוויזיה "תיק תקשורת" ואיש לא הזכיר שאותו נמרודי ניסה לשבש חקירה בכך שאכל נייר.

בני ציפר שכתב את הכתבה ציטט משירה של המשוררת רחל: "אני לא אובה בשורת גאולה, אם מפי מצורע היא תבוא".