בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני מניח שאם אתם מתגוררים לכם באחת מערי הארץ, ודאי לא אחדש לכם כלום אם אציין שהיום הוא ל"ג בעומר, דהיינו מניין 33 ימים למותו של הקדוש אבו-עמאר, הידוע בכינוי – הראיס יאסר ערפאת (וכן, אני מתבדח).

ודאי כל קולות הפיצוצים שכל אותם עוללים פוחזים יוצרים עם נפצים ופחיות שימורים הנזרקות למדורה כבר הגיעו לאוזניכם.

ודאי כבר ניחוח העשן הנורא חדר אל בתיכם עם התריסים המוגפים והחלונות הטטומים.

ישנם כמה דברים נחמדים בל"ג בעומר. האווירה של ביחד שודאי חשובה לכמה וכמה אנשים, החזרה למקורות עשויה להיחשב כרעיון נחמד.

אפילו הרעיון להזדהות עם מאבק האינדיאנים, הלא הם הילידים האמריקנים בכובש האירופי הזר, ולהילחם עם חץ וקשת, נראה לי רעיון אנטי קולוניאליסטי נפלא.

ברם כמה דברים מפריעים לי בכל זאת.

יש את הדברים הרגילים, בהם שנאתי לעשן (אני באמת מתקשה להאמין שיש אנשים שאוהבים ריח עשן, אבל נראה שיש אנשים שהוא לא מפריע להם כפי שהוא מפריע לי), כל אותם ילדים שמסכנים את עצמם ועוד כל מיני דברים עליהם כתבתי בל"ג בעומר דאשתקד.

[אגב ל"ג בעומר של השנה שעברה, לפני שנה ביום בו נחוג ל"ג בעומר, נחגג לראשונה יום ההצדעה למילואימניקים. מישהו אולי יודע מה עם זה במקרה?

חגגו את זה ברוב תרועות בשנה שעברה, כאשר השנה לא קראתי על זה (מודה שלא עקבתי) ובמקום רק ראיתי כותרת בידיעות אחרונות לפני מספר ימים שאחוזים בודדים בלבד עוד משרתים במילואים.

טוב, לפחות אם לא חוגגים את היום המטופש הזה, מונעים מאיתנו חגיגות יום מילואים מטופשות וזה גם משהו.]

מעבר למה שכתבתי בשנה שעברה, אני רוצה לציין משהו שמלווה אותי עוד מהימים בהם הייתי בבית הספר היסודי וחוגג עם חברי מסביב למדורה.

אני זוכר שיצאנו "לאסוף" קרשים.

חלק מה"איסוף" כלל לקיחת קרשים מאתרי בנייה, מה שהיום הייתי מכנה גניבה, אבל כאשר הייתי זאטוט, ודאי לא ראיתי זאת כך.

כמובן שניתן להוסיף את עגלות הסופר שנבזזו (את זה כבר אז ראיתי כגניבה, כאשר השואל לא התכוון להחזיר את העגלה) ולעיתים, באקט שהרגיז אותי, הושלכו למדורה, מה שהביא לגלגלים והידית שלהן להישרף, להינתך ולזהם את הטמוספירה.

הנקודה היא, בכל מקרה, שמה שאספנו היה קרשים, לא עצים. פה ושם אספנו עצים למדורה, אבל אז, כמו היום, אספנו קרשים למדורה.

ומה בעצם הבעיה בלאסוף קרשים?

קרשים הם לא עצים!

הם תוצר לוואי של תעשייה שלמה הניזונה מכריתת עצים. זולת מספר בולי עץ סמליים, כל מה שהשלכנו למדורה וכך גם משליכים היום ילדים, היה עץ מעובד שנגנב מאתרי בנייה.

זה לא טבעי. רבי שמעון בר יוחאי וחברים, ובכלל אנשים בעבר, לא הדליקו קרשים ולא אספו קרשים. הם הדליקו עצים שקוששו לפני כן, כדי להעביר את הלילה או כדי לסמן כל מיני סימנים.

אפילו החג הכי טבעי שאנחנו חוגגים – חג הסגידה לאש, כאחד מארבעת היסודות המרכיבים את העולם (על פי היוונים), כבר לא טבעי, אלא מריח ריח של תעשייה ועשן!

והעשן, או העשן.

אני זוכר את שיעור הנהיגה שלי בל"ג בעומר בכיתה י"ב, שהתקיים מוקדם בבוקר, כמדומני בשבע בבוקר, של בוקר ל"ג בעומר.

הגעתי לקריית אליעזר, וכל הדרך הריח של העשן לא הפסיק להציק באפי.

השמיים היו אפורים, מאובקים, משל היינו בחורף גרעיני או אחרי פגיעת מטאור.

לשם מה?

לשם הסגידה לאש?

לשם ההתלהבות של הדלקת מדורה?

היה זה מן הראוי במקום לרכז את כל המדורות בלילה אחד, לפזר מדורות בודדות במשך כמה פעמים בשנה, במידה כזו שהאטמוספרה שלנו תוכל לספוג מבלי שלמחרת בבוקר, העיר תריח כמו לאחר הדליקה הגדולה ביערות הכרמל.

הערב לא אלך לצלם מדורות. לפני שנה נסעתי לעשות צילומי וידיאו של מדורות בים וכבר צילמתי מדורות בעבר וסירבתי להשתתף במדורה או שתיים שהוזמנתי אליהן.

אני לא רואה טעם בסגידה לאש והסתופפות עם אנשים שאת רובם אני לא מכיר (וגם אם הייתי מכיר, הרי שעצם העובדה שמדובר בריבוי אנשים ולא באחד או שניים, מרתיעה אותי).

אז אני מצרף כאן תמונה שצילמתי בחגיגות ל"ג בעומר שצילמתי במאי 2002 – ל"ג בעומר התשס"ב בחוף פלמחים.

ומי שחוגג, על אף שאני לא מאלו שמעודדים את החגיגה ולא אוהב את החג והמדורות הרבות המודלקות בו, אאחל לכם בכל זאת חג שמח!

אלעד

השמש שוקעת ואנשים סביב למדורה - ל"ג בעומר התשס"ב - חוף פלמחים ליד ראשון לציון