בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי את הכתבה הבאה של דניאל בן סימון על פרשת האונס בנשר.

אם זו הייתה פרשייה חד פעמית, אולי עוצמת הזעזוע הייתה רבה מכפי שהיא. אבל הסיפר הזה חוזר שוב ושוב, ושוב...

שומרת, הרצליה...

אפילו בתיכון בו אני למדתי, היו אי אילו פרשיות אלימות וניצול מיני (בעצם אפשר להוריד את ה"אפילו", התיכון שלמדתי בו לא היה משהו בכלל).

התופעה הזו, בה האספסוף נהיה מלך, בעוד התלמידים הטובים צריכים להתבייש, כל כך מוכרת.

אולי ניתן לכנות את מה שקורה בבתי הספר אספסופוקרטיה (שיט, בדקתי בגוגל ומסתבר שמישהו כבר חשב על המילה - Mobocracy - שלטונו של האספסוף. לעזאזל, גם כאשר אני חושב שהמצאתי מילה באנגלית, מסתבר שהיא קיימת ויש עוד אתרים).

אני מתקשה לחשוב על פתרון למצב הזה.

אני נמצא במגע (היי, לא מה שאתם חושבים) עם ילדים בכל מיני שכבות גיל וגם עד לא מזמן אני הייתי בגיל הזה. אני מתקשה להתעלות ולחשוב על פתרון קסם.

התשובה המפתה היא להגיד שיש צורך בחינוך טוב מהבית. אין הכוונה לאותם נערים שבאים מ"בית טוב". הם הרי אונסים. אם ההורים שלך עובדים באיזו עבודה עם הכנסה קבועה, זה לא הופך את מה שהם מעניקים לך לחינוך טוב.

אבל כיצד ניתן לגרום לאנשים להעניק חינוך טוב לילדיהם?

הם עסוקים בעצמם. עסוקים בקריירה שלהם. עסוקים בלבכות כמה המדינה דפקה אותם (או לחילופין איך הם דופקים את המדינה).

מתי יהיה להם זמן לטפל בילדים, שלא לדבר על הדוגמא המצחינה שהם מהווים במקרים רבים?

פה החינוך אמור להיות מופקד בידי המדינה. אבל האם אין זה מאוחר מידע בשלב הזה?

כאשר הילד מתייצב בשערי גן חובה, הוא בן 4-5, אחרי שעבר חלק ניכר מתהליך החברות שלו.

ואותם סוכני חברות, שעשויים להיות שליליים או לא ממלאים את תפקידם כראוי, ילוו אותו הלאה, באותן שעות שאינו בבית הספר (בהנחה וזה היה טוב. והרי ברור שגם בית הספר אינו גן של שושנים).

ואח"כ טלוויזיה שמקרינה סדרות אלימות. נכון, לא היא לבדה מקור כל הרוע, אבל היא בהחלט בגדר תמריץ נפלא לאלימות.

אז מקבלים חינוך לא מספיק, לא מספק ולא מההתחלה, מהשלב הקריטי.

האם יהיה זה הוגן להציע לשנות את המצב?

האם למשל יהיה ראוי להציע שכל ילד, מגיל שנה למשל, יישלח למוסד חינוכי של המדינה?

יהיה זה לא נאה להפרידו מהוריו, שכן יכולים להיות הורים ומחנכים נפלאים. על אחת כמה וכמה כאשר החינוך מקוצץ מרגע לרגע.

והרי גם בפנימיות, קיימת בעיה של אלימות ועבירות מין. ברמה שהיא לא פחותה באופן משמעותי ממוסדות פתוחים.

הרי גם שם, לא ניתן להשגיח עליהם כל היום. הם ילדים, לא אסירים בבית סוהר.

אז פתרון אני לא רואה. בטח לא פתרון קל ומיידי.

ומעבר לזה, מציק לי שכאשר דוד עמר, ראש עיריית נשר מתראיין באשר לפרשייה, כל מה שמצוטט שהוא אומר זה:

 "מה אתה יכול לעשות", נאנח עמר, "אין לך שליטה על מה שקורה מסביב. בניתי מערכת חינוך מהמפוארות ביותר שיש בישראל. ואז בא מקרה מצער שקרה לילדה מסכנה בנשר והופך לך הכל. אני מקווה שנהיה מספיק חזקים כדי להתגבר על מה שקרה".

מציק לו שהמערכת המופלאה שהוא בנה כשלה והוא מקווה שהוא יצליח לתקן את הנזק.

הילדה. היא מסכנה. לא מעבר. אין יותר מידי מילות תנחומים.

אני רוצה להאמין שראש עיריית נשר קצת יותר רגיש וגם אמר דברים יותר חריפים בגנות המקרה ובאשר לילדה שתישאר מצולקת בנפשה לעולמי עולמים, ופשוט דבריו הושמטו מהכתבה.

אבל מי יודע