בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

סיום שנת הלימודים קרב ובא.

איזה יופי, פתאום אני מרגיש פופולארי...

אבל לפני שנגיע לזה, אספר שבעודי עומד היום וממתין למשהו, ראיתי אדם שולף את הטלפון הסלולארי מכיסו, מפשפש מעט בזיכרון ומחייג.

כאשר נענה, פתח ואמר "איפה את יא מזדיין בעין?"

שמעתי על כל מיני "סטיות מיניות" בחיי. שמעתי על אנשים ש"אוכלים בתחת" למשל. אבל גם על כל מיני דברים שגרתיים, וגינאליים, אוראליים, אנאליים וכיוצא בזה. גם שמעתי על אנשים שמזדיינים ביער, מזדיינים בשירותים (של מועדונים, של מטוסים. על שירותים צבאיים מטונפים לא שמעתי, אבל לא אתפלא), מזדיינים בבריכה ובעוד כל מיני מקומות שאם אכתוב אותם ביחד עם המילה מזדיינים, ודאי אשלש את מספר הכניסות לבלוג שלי, כתוצאה מכניסות מגוגל.

אבל מזדיין בעין?

איך בדיוק מזדיינים בעין?

אנשים לא חושבים לפני שהם מוציאים כל מיני דברים מהפה.

בכלל, אם נראה זאת כניסיון לעלוב בחבר, כאסטרטגיה לפתיחת שיחה, היא נשמעת גרועה לטעמי.

מה רע בלברך בשלום למשל?

האם העלבת החבר, גורמת לאותו בחור להרגיש טוב יותר?

ויש את אלו ששואלים שוב ושוב את אותה שאלה, רק בנוסח אחר...

מה נשמע?, מה קורה? מה העניינים? איך הולך?

שוב ושוב, חוזרים על אותה שאלה, כאילו ה"הכול בסדר" שאמרת להם בתשובה לשאלה הראשונה לא הספיק.

במקרים רבים, אני מבקש משואלים הסדרתיים לחדול ממילות הנימוס המיותרות וחסרות התכלית, ולגשת ישר לעניין.

וכך אני מגיע כשעה וחצי הלאה, אחרי ששמעתי את הבחור החביב בטלפון.

בעוד יושב על ספסל, קורא ומסכם מאמר כלשהו (שהבטחתי לקרוא ולסכם, אחרת ודאי לא הייתי קורא ומסכם אותו, אם כי הוא מרתק ומנתח את התפתחות הקולנוע הישראלי, סביב הציר – הבמאי המהולל – הרב אורי זוהר), ניגשה אלי מישהי, שאמנם אינני מוכן להישבע שמעולם לא ראיתי, אבל אני בהחלט מוכן להצהיר שאת תווי פניה אינני זוכר.

"שלום אלעד, מה נשמע? מה קורה? איך הולך? (וכולי)"...

הרמתי מבט והשתדלתי להתאמץ לברר מאיפה אני מכיר אותה (טוב, לא קשה להבין שמהאוניברסיטה בשל המיקום ולא היה לי ספק שהיא צריכה משהו לפי שלל הברכות והחיוך המזויף, אבל עדיין לא היה ברור לי במה מדובר).

"מה, אתה לא מכיר אותי?" היא שאלה.

"לא, אני לא זוכר מי את" השבתי בכנות נדירה (נדירה למין האנושי אני מניח, כי אני בדרך כלל לא מצטיין בעודף טאקט או ביכולת להחמיא לאנשים).

"אני לומדת איתך באותו חוג" היא אמרה. הואיל ואני, כמרבית הסטודנטים, לומד בשני חוגים, עדיין שידרתי מבט של לא ברור לי במה מדובר (למרות שכבר עברו בראשי לא מעט ספקולציות).

"אנחנו בחוג ל-XXX" (צונזר) היא אמרה.

"בכל מקרה" היא המשיכה, "נעים מאוד, אני YYY" (לא צנזרתי, פשוט אחרי כעשר שניות הספקתי לשכוח את השם שלה, אם בכלל זכרתי אותו אי פעם).

"נעים מאוד" השבתי לגברת המתולתלת.

ואז, ישר היא ניגשה לעניין, כאילו רדף אותה השד (או סתם כאילו נגמרו 15 השניות בהן צריך להחניף לי, לפני שאומרים מה רוצים)...

"שמעתי שאתה מסכם טוב. אתה כותב הכול בקורס של ZZZ (זה כן צונזר. אחר מספר הרצאות, הצלחתי לקלוט את השם של המרצה), נכון?".

אחרי שתהיתי מי היה בן הבלייעל שהטעה אותה ואמר לה שאני מסכם טוב, אמרתי לה ש"אני כותב את המגמות החשובות של מה שהולך בשיעור" וגם הערתי שהכתב שלי הוא לא מהיפים שיש.

היא החמיצה פנים לרגע ואמרה "אולי התבלבלתי עם מישהו אחר" (או! ואני כבר חשבתי שאני מיוחד עם שפע הברכות בפתיחת השיחה).

בכל מקרה, אני בין עשרות הבודדים שמגיעים להרצאה הזו ומבין אלו שנוכחים, אני מניח שלא רבים מסכמים (אני מסיק את זה בעיקר לאור העובדה שכמעט כל מי שלוקח את הקורס הזה, מתלונן שהוא לא מצליח לשמוע את המרצה, וכאשר הוא שומע, הוא לא מצליח להבין על מה הוא מדבר).

וכך, הואיל וכבר מזמן הבנו שאני מתקשה להגיד לא למשהו שלא כרוך בעלות כספית, הסכמתי להביא לה לצלם את החומר (זו בעיה שלה שהיא ביקשה, שהיא תתמודד עם אוסף הקשקושים שאני יוצר תוך כדי הרצאות, נכון?)...

בכל מקרה, ברור לי שאני לא הראשון ולא האחרון שעד לתופעה הזו. אפילו היה על זה שרשור די ארוך בפורום סטודנטים בסוף הסמסטר שעבר (ואני מניח שהוא שרשור כזה שחוזר אחת לסוף סמסטר).

אותם "חברים של סוף סמסטר", לא ממש מפריעים לי. לפחות כל עוד הם לא יעשו לי בלגן בדפים (או אז אתרגז).

באופן אישי, אני חושב שזה מטופש להסתמך על סיכומים של אחרים (במיוחד שלי), כי בסופו של דבר הסיכומים האלה, הם רק תמצית של מה שעובר בהרצאה. כל אותן הערות וכל אותם חידודים, לא בהכרח נרשמים על גבי הדפים.

סביר להניח שאם מוצאים מישהו שמסכם בצורה טובה, אפשר לעבור את המבחן, אפילו להצליח בו בצורה לא רעה. אבל כשיטת לימוד, אם באמת מעוניינים להפיק משהו מהקורס שרשומים אליו, רצוי לבוא לאולם ההרצאות ולחמם את הכיסא מעט...

ברור לי גם שחלק ניכר מהסטודנטים, ודאי רוב אלו שמפספסים את כל ההרצאות (בדגש על כל, לא הרצאה או שתיים פה ושם) לא באמת מעוניינים ללמוד, אלא בעיקר לקבל את התעודה בסוף הלימודים.

אבל בסופו של דבר, עבור רוב האנשים, התעודה הזו באמת לא שווה הרבה (לפחות כך זה בימינו שמרבית הלימודים לתואר ראשון לא שווים הרבה). אולי גם זו הסיבה שאין הם מעוניינים להתאמץ (כי הרי מדוע להתאמץ בעבור דבר חסר ערך?). השאלה היא מדוע בכל זאת לנסות להשיג משהו שמראש אתה לא מראה נכונות להשיג אותו?

כלומר מה הטעם לשלם שכר לימוד לא זול בכלל, להטריח את עצמך מידי פעם לאוניברסיטה, אם בלאו הכי אתה לא בא להרצאות ורוב הלמידה נעשית בבית?

טוב, אנשים במקרים רבים מונעים מכל מיני שיקולים שלא ברורים לעצמם ובטח לא לסביבה (כלומר ניתן להסות לנתח באיזו סביבה הם פועלים ולפי זה לנסות להבין מדוע הם פועלים כפי שפועלים, אבל אני רואה את זה מיותר).

באותם בדיונים שכבר דיברתי עליהם שהתנהלו בפורום סטודנטים, הייתי עד לוויכוחים באשר לסוגיה – האם לתת לאותם "חברים של סוף סמסטר" לצלם, או להשאיר אותם לחפש אנשים אחרים להעתיק.

הדעות בנושא חלוקות. חלק מהמשתתפים בשיח, אמרו אז שלא ראוי לעזור לאותם אנשים שלא רוצים לעזור לעצמם, אחרים אמרו שהואיל וזה לא פוגע בנותן (לפחות לא במישרים, אם כי יש עניין של העלאת הממוצע ובכך הקטנת הערך של הציון הפרטיקולארי של המסייע), אז הם לא רואים סיבה לא לתת ולכן אלו שלא נתנו כונו אנוכיים או קמצנים (היי, הדיון היה לפני מספר חודשים, אני לא זוכר מילה במילה).

הגישה השלישית הייתה כזו, שגרסה כי "איש באמונתו יחיה" ואם מישהו לא מעוניין לתת מהחומר שסיכם זו זכותו המלאה, אך גם אלו שנותנים אינם "פראיירים".

הגישה שלי בעניין, כפי שודאי אפשר היה להבין מתיאור מעשיי, היא שלא ממש מפריע לי לחלוק חומר עם אותם אנשים. אם להם אין עכבות מוסר עם המעשים שלהם, ודאי שלא לי אמורים להיות ואני לא אמור להיות מחנכם.

בכלל, אחת לכמה שיעורים, בלאו הכי מצאתי עצמי נותן לאנשים לצלם סיכומיי הרצאות, כך שאני לא רואה בכך בעיה גדולה.

לא אלה ולא אלה, יהיו כנראה חברים שלי בהמשך חיי, אז אני לא רואה סיבה להפלות.

אני גם לא מאמין גדול "בשלח לחמך על פני המים", בעיקר מפני שאני לא מאמין שבחברה הקפיטליסטית והמטריאליסטית שאנחנו חיים בה הוא באמת יחזור ביום מן הימים. אז אל תנסו לשווה בנפשכם אותי כפילנתרופ גדול.

פשוט, אסכם את משנתי ב"לא אכפת לי לעזור לאנשים, כל עוד אני לא יוצא נפסד מזה, גם אם הם חרא אנשים"...

ועוד נושא קטנטן.

הציעו לי לעשות היום מנוי ל"הארץ".

ברגע שהיא אמרה "רק 25 שקלים" (יכול להיות שהיא אמרה סכום אחר) נבהלתי. הרמתי את ידי והצבעתי לעבר אזור המחשבים ואמרתי "אבל שם זה חינם"...

כמובן שאין כנגד זה שום טיעון שיכול לשכנע אותי...

אגב, זה לא הפריע לי לקחת אח"כ גיליון חינם של "הארץ", כי הייתי צריך את עמוד השער לצורך משהו שאני עושה מחר (ואולי את שאר העיתון, אם אחליט לנקות את השמשות באוטו).

כאשר נכנסתי לאוטובוס עם העיתון, שאל אותי הנהג איזה עיתון אני קורא. "הארץ" השבתי והוא ענה לי "עיתון קשה". יכולתי להגיד לו שקשה יש רק בלחם, או קשה ללכת לבית ספר, אבל במקום זה העדפתי, כישראלי גאה, להגיד שמחלקים את העיתון חינם, כך שזה יותר זול מידיעות ומעריב.

"אבל זה עיתון קשה" הוא שב ואמר, ואני המשכתי אל עבר מעמקי האוטובוס.

לסיום, אני מצרף שלוש תמונות שצילמתי היום.

הראשונה – הכלב הוא ידידו הטוב של האדם, זה כבר ידוע לכל. אבל יש אנשים שמנצלים את הידידות האפלטונית הזו, ונותנים לכלב שלהם לסחוב חלק מהקניות של הסופר...

בתמונה השנייה, רואים ילד בעגלה, שצילמתי באזור מרכז חורב בשעות אחר הצהריים. שימו לב כיצד כל המבטים מופנים אליו.

ובתמונה האחרונה, חתול רחוב חמוד שצילמתי בסדרה של צילומים. החלטתי לפרסם את התמונה שלו מפהק.

סבלו הטוב של האדם

ושימו לב על מי כולם מסתכלים (אגב, התינוק היה מכוער. יש דבר כזה תינוק מכוער. יש הרבה)

חתול מפהק על הגדר

ועד כאן להפעם

חודש שמח

אלעד