בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

(לטובת המתעצלים – כל התמונות, כולל תמונות של ברי סחרוף, אביב גפן ושלום חנוך, מופיעות בסוף הקטע הטקסטואלי)

אתמול בערב, הטרחתי עצמי אל חוף הים הדרומי של חיפה, על מנת להשתתף
ביום הסטודנט, שמשום מה החליטו לכנות השנה "פסטיבל הסטודאנס", שם שאגב לא דבקו בו לאורך כל הערב, כאשר דיברו על אירועי יום הסטודנט במערכות הכריזה, מידי פעם.

אני מניח שברוב הסיטואציות כלל לא הייתי מטריח את עצמי להגיע לשם,
הואיל ובד"כ אני מעדיף ללכת לזה של הטכניון, הקרוב לביתי, או לא ללכת כלל
ולחסוך את מנת הדציבלים השנתית שלי. אבל רצה הגורל, הכניסה לא הייתה כרוכה
בתשלום לסטודנטים שחברים באגודה (ואני בעוונותיי, כדי לקבל כרטיסי צילום
אחרי המילואים בסמסטר שעבר, הפכתי לחבר באגודת "מושחתים נמאסתם"
הסטודנטים). בכלל, הם גם דחקו לקראת השעות הקטנות של הלילה את שתי ההופעות
הטובות (לדעתי האישית) – ברי סחרוף שהיה אמור להתחיל בשעה עשר והמופע של
אביב גפן שאירח את שלום חנוך (משהו לא ברור, כי הרי הבמה לא של אביב גפן,
וגם אם הוא קורא לשלום חנוך לבצע מספר שירים, זה לא בדיוק אירוח של האחד,
אלא אירוח של שניהם) שהיה אמור להתחיל בחצות – כך שהחלטתי לרדת אל הים
ולראות את שני המופעים.

הרמתי טלפון אז ידידי זידאן, סטודנט שאינו חבר באגודת הסטודנטים ורכש
כרטיס במכירה מוקדמת במחיר 50 שקלים במשרדי אגודת הסטודנטים, כדי לשאול
אותו אם ירצה להצטרך, כי הרי הציע לי זאת ימים ספורים לפני.

זידאן סיפר לי שכבר ירד קודם לכן לים (הוא ניסה לתפוס אותי בשעה שלוש
וחצי, אבל לא הייתי זמין ובכל מקרה רציתי לנסוע בסביבות תשע בערב ולא הייתי מצטרף אליו).

הוא סיפר שבכניסה לא נתנו לו להיכנס עם הכרטיס שרכש במיטב כספו, הואיל
ומחירו היה זול מידי, ודרשו ממנו להוסיף עוד 40 שקלים כדי להיכנס (תוספת של 80% למחיר כרטיס שכבר קנה באגודה במכירה המוקדמת).

זידאן לא התייאש, ודיבר עם יו"ר אגודת הסטודנטים של האוניברסיטה, שי
אבוחצירה שמו, וזה במקום לברך את זידאן על כך שקנה כרטיס ביום בו הציעו את
הכרטיס למכירה ולא חיכה לרגע האחרון, אמר לו "אתה לא חבר באגודה, אתה לא
מזדהה עם המטרות שלה ולכן אתה צריך לשלם יותר" (הציטוט כפי שנאמר לי ע"י זידאן).

זידאן התרגז ושב לביתו מבלי להיכנס. בדרך, הוא כרע את הכרטיס לגזרים (גזרי נייר, לא כאלו שאוכלים ארנבים) והשליך אותו בפח באזור מת"מ.

כשהוא דיבר איתי, הוא סיפר לי על הנושא, הוא אמר שהוא מתכוון להתלונן
אצל הדיקנט או סמכות אחרת לקבילות הסטודנטים (צעד שברכתי עליו) ואז אמרתי
לו שמוטב היה לו לא היה זורק את הכרטיס, כי אז לפחות היה יכול לדרוש את
הכסף על הכרטיס של מימש בגלל גחמותיהם ושרירות לבם של אנשים אגודת
הסטודנטים.

זידאן הסכים איתי שעשה מעשה מטופש כאשר התעצבן והשליך את הכרטיס (וגם
כי היה זה מטופש לוותר להם בכזו קלות) והחליט להצטרף אלי, כאשר בדרך הוא יאסוף את הכרטיס מהפח שהוא השליח אליו את הכרטיס וידרוש להיכנס.

זידאן, חולה OCD (הפרעת אובססיביות כפייתית, מה שגורם לו להיות סטרילי
מאוד), הכין מבעוד מועד מספר שקיות ניילון, שילביש על ידיו ככפפות בזמן
שיחטט בפח.

עצרתי את הרכב ליד תחנת האוטובוס שבפח הצמוד לה השליך זידאן הכרטיס.
זידאן לבש את השקיות, החל לחטט בפח תוך כדי ניסיון לחפש את הכרטיס, בחושך
שבדיוק ירד בשעה (היה זה בסביבות שמונה ושלושים בערב). אני הארתי לו עם
הפאלם ובינתיים אנשים הסתכלו עלינו עם מבטים תמהים.

סבורני שתהו הם מדוע שני בחורים צעירים, עוצרים את רכבם בסמוך לתחנת
אוטובוס ומחטטים בפח. הסיטואציה נראתה גם לי משעשעת משהו, אז החלטתי
להנציח את הרגע ולדפוק כמה תמונות של זידאן מחטט בפח.

הוא עשה את זה כ"כ לאט, כך שבשלב מסוים החלטתי להצטרף גם אני למאמץ המלחמתי, שמתי על ידי שקית והתחלתי לחטט בפח.

או, המבטים היו כעת עלי. אבל באמת לא היה אכפת לי. חייכתי. כעת אני
יודע, שאם וכאשר יבוא היום, לא אתבייש לחטט בפחים, זה לא כזה נורא (כלומר
עצם הרעב נורא, אבל החיטוט בפח אינו משפיל [ואולי זה רק כי שכנעתי עצמי
שמדובר במעשה מבדר במיוחד, דבר שלא הייתי עושה לו הייתי מגיע למצב בו אני
נאלץ לחטט בפחים לפרנסתי]).

הואיל והפח התמלא זבל מאז שזידאן נטש אותו, שעות ספורות לפני כן,
המשימה לא הייתה קלה כלל. בסופו של דבר זידאן מצא כוס פלסטיק מלאה קפה
ופיסות ריבוע קטנות, גודלן כסנטימטר על סנטימטר, שהיו הכרטיס שלו...

כאשר הוא אמר שהוא כרע את הכרטיס, חשבתי שמדובר בשתי חתיכות, שלוש לכל
היותר. הוא גם הביא נייר דבק, על מנת לאחד את זה, מה שחיזק את תחושתי זו.

כאשר ראיתי את גודל הריבועים, לא יכולתי שלא לתהות, אם הוא התכוון להרכיב פאזל...

אם על שתי פיסות נייר מחוברות ודאי היו אומרים לו שמצא את הכרטיס, הרי
שפסיפס הניירות שהתכוון להרכיב, היה בלתי אפשרי להרכבה (בתנאים הקיימים)
ואיש לא היה מכניס אותו לשום מקום עם זה, זולת תא המעצר...

זידאן החליט שהוא יקנה שוב כרטיס (ויבזבז עוד 90 שקלים, או בחישוב זריז
יוציא 140 שקלים, כדי להיכנס לאירוע שלפני שעה קילל אותו, בעיקר בשל
מארגניו).

כאשר עברנו ליד מרכזית חוף הכרמל, זידאן נמלח בדעתו (ובצדק לדעתי, אני גיביתי את החלטתו השנייה), כך שאני המשכתי לבדי לאירוע.

הרבה בלגן היה שם.

המונים שלא נכנסו כי לא מכרו להם כרטיסים. רבים שלא נכנסו על אף שרכשו
כרטיסים, מפני שאנשי אגודת הסטודנטים תאבי הבצע, מכרו כרטיסים ללא הגבלה,
מבלי קשר לגודל המתחם.

בסופו של דבר, אחרי שוטטות קלה מחוץ למתחם, מצאתי עצמי בפנים, בשני
השירים האחרונים של להקת היהודים. אני לא ממש אוהב אותם, משום מה, אבל
החלטתי להזדחל פנימה, על מנת להכין עצמי לקראת ההופעה של ברי סחרוף,
שהייתה אמורה להתחיל כחצי שעה מאוחר יותר, בשעה עשר.

כאשר הגיעה השעה היעודה, כבר הייתי מול מרכז הבמה, מספר שורות מגדר
ההפרדה (בין הבמה לקהל, לא בין הישראלים לפלשתינאים). הזמן עבר, ברי בושש
לבוא.

ככל שהזמן עבר, נהניתי יותר. לא מהשהייה, אלא בעיקר מהחווה האנתרופולוגית שעברתי בקהל.

מי שרוצה לחקור את התרבות הישראלית בשנת 2005, מוטב לו לבלות מעט בקהל
של בני נוער (שכן כמות הסטודנטים בקהל הייתה דלילה למדי, ועיקר הקהל הורכב
מתיכוניסטים).

עמדתי שם, ליד מה שאני מכנה – "השבט" – חבורות של אנשים המתאפיינים כל
חבורה בטעמה המוזיקלי, סגנון הלבוש ובחתך גיל מסוים. מידי פעם אחדים מהם
צעקו דבר שטות ואחרים הצטרפו. שמועות רצו על ברי סחרוף המסומם שנעצר על
ידי המשטרה לפני ההופעה, על כך שהמופע יתבטל ועוד כל מיני שמועות כאלו
ואחרות.

מידי פעם הם שרו שירים, אחד החל לשיר "יש לי שתינה" (ממש, אבל ממש אמור
לעניין את הסביבה) ובכלל, עניין ההפרשות הגופניות הנוזליות, הוא מסתבר
עיסוק מאוד חשוב בקרב קהל הצופים במופע רוק, שכן אם תצא החוצה, הסיכוי שלך
לחזור למקום עליו השתלטת אפסי.

עיקר השירים, זולת שיריו של ברי סחרוף עצמו, היו ערב רב של שירים, בהם
שירי ארץ ישראל ששרו בספק ציניות, ספק ציונות ושירים מתוך סדרות טלוויזיה
לילדים ששודרו לפני מספר שנים.

שעה וחצי נהניתי לעמוד שם ולראות כיצד אינטראקציות בין אנשים זרים
נוצרות, כיצד אנשים המכירים אחד את השני מתקשרים אחד עם השני ברגעים של
לחץ.

בערך בשעה 23:15, עלה יו"ר אגודת הסטודנטים והודיע "עקב הבדיקות נאלצנו
לעכב את האירוע על מנת שנוכל להיערך כיאות, כדי לשמור על ביטחונכם" (איזה
יופי שאפשר לתמלל דברים שהוקלטו במצלמה שהייתי על MODE וידיאו). שעה וחצי
איחור (המופע החל בסביבות השעה 23:30), היא לא עניין מקובל. אמנם אני
נהניתי מהשהות בקהל, אך לא זו הייתה המטרה. הסיבה לאיחור היא תכנון-לקוי
של אגודת הסטודנטים שלא נערכה כיאות לאירוע.

האנשים בקהל היו סלחנים למדי, כי כאשר ברי על להופיע ופתח בשיר "עיר של
קיץ", נשכחו התלונות שהציפו את הקהל והופנו בחלקם לברי, כלא היו.

היו מספר דברים "מוזרים" בקהל, לאחר שהמופע החל. אציין שניים.

ראשית, קצת אחרי שהתחיל המופע, בשאון המוזיקה, מישהי חביבה פנתה אלי.
בתחילה לא הצלחתי להבין מה היא רוצה, אבל לאחר שצעקתה לי באוזן "יש לך
בלוג באינטרנט?", הבנתי במה מדובר.

הואיל ואין זו הפעם הראשונה שקוראים בבלוג מזהים אותי (גם לא השנייה או
השלישית, אלא כבר פעם רביעית או חמישית), לא הופתעתי, אבל זה העלה בי אי
אילו הרהורים באשר לעובדה שאני מפרסם את תמונותי וכותב תחת שמי באינטרנט.
בסופו של דבר, ההרהורים הביאו לכך שזה טוב, כי זו שדיברה איתי נראתה חמודה
ובכל מקרה, לא הציקה לי עקב הזיהוי, אז זה לא ממש מפריע לי.

שנית, תוך כדי המופע, הייתה איזו פריחה (וסליחה אם טעיתי בזיהוי והיא
לא) שהחלה לתופף לי על הכתפיים ואז ללטף לי את הראש והשיער, משל הייתה קוטר, חובב המשחקים בשיער.

הואיל ואני לא כל כך אוהב מגע עם אנשים שאני לא מכיר, שלחתי בה מבט
חודר ולא מרוצה (מבט של "מה את רוצה ממני"). היא הפסיקה ואני ליתר ביטחון
התרחקתי ממנה מעט.

ככל שהמופע נמשך והשירים המוכרים נמשכו, לא יכולתי שלא לחשוב על דבריו
של תיאודור אדורנו, על חרושת התרבות (תעשיית התרבות המסחרית), בה התוכן לא
משמעותי במיוחד. בספרו של אדורנו – The culture industry : selected
essays on mass culture, הוא מציין בפרק המתייחס למוזיקה, שהאהבה למוזיקה
פופולארית, היא בגדר "אני מזהה את המילים ולכן אני אוהב". האהבה למוזיקה,
במיוחד כאשר זו באה בווליום חזק, נובעת בעיקר מעצם זיהוי המילים והיכולת
לחקות את המוצר התעשייתי.

אדורנו, שנפטר ב-1969, ציין בספרו שמושא ההערצה – הזמר, לא יכול לשחזר
את המוזיקה שיצר, הואיל וזו עוברת הגברות, סימפולים, ושאר תוצרי מוזיקה
תעשייתיים, שמוצאים את המוזיקה מהקשרה התרבותי הקדום, למשל המוזיקה
הקלאסית.

דבריו של אדורנו שנכתבו לפני יותר מ-35 שנים, נראים נכונים מתמיד היום ובאים לידי ביטוי בצורה בולטת בהופעות רוק.

באופן פרדוקסאלי, אני יכול להגיד שמעט עצוב לי, שנהניתי בהופעה.

לאחר שברי סחרוף ירד, חלפה עוד כחצי שעה בה נאלצנו לראות את ההכנות
לקראת המופע, שכללו בעיקר החלפת הציוד המוזיקלי וכיוונונים אינסופיים.

לא נותר לי שלא לתהות, כמו בכל הופעה שאני נמצא בה אגב, מדוע האומנים
לא משתמשים פשוט בציוד סטנדרטי ומחליפים בינם לבין עצמם כלים. הרי בסופו
של דבר, כולם משתמשים פחות או יותר באותן גיטרות, אותם תופים, אותה מערכת
קלידים וכך הלאה. היו יכולים לחסוך הרבה מאוד זמן, מה שהיה עוזר אולי
לחזור במעט למסגרת הזמנים שנקבעה מראש, לאחר האיחור שנגרם בלאו הכי.

אני יודע, אני עלול למשך חיצים של ביקורת מצד נגנים שינסו לסתור את
דבריי ויגידו שישנם הבדלים משמעותיים בסאונד. אני טוען שבסופו של דבר,
בעוצמות הקול שמשתמשים בהן בהופעה, כל אותם הבדלים מינורים מתגמדים, לאור
העובדה שבסופו של דבר, המוזיקה היא בעיקר רעש שלצליליו אנשים בקהל
מתנועעים.

המופע של אביב היה טוב. את אביב גפן התחלתי לשמוע כשהייתי בכיתה ו',
עוד בטרם יצא אלבומו השני "עכשיו מעונן" שהיה פרובוקטיבי בשל המשפט "אנחנו
דור מזוין" בשיר הנושא של האלבום, או "אני שונא אנשים, בעיקר פולנים,
בעיקר גזענים עלובים" מתוך השיר "אני שונא" שהתייחס לחברתו לשעבר, קארין
אופיר (קשה אגב שלא לשים לב לאוקסימורון המשובח שנוצר כאשר באותו משפט הוא
אומר שהוא שונא פולנים ושונא גזענים).

כיום, יום משתיים עשרה שנה אחרי, אני עדיין נהינה להאזין למוזיקה שלו,
אם כי אני מסתכל על מילות השירים בצורה הרבה יותר מפוכחת (לדעתי).

יש לו שירים רבים, ומתוכם גם שירים לא טובים, עם מילים די בנאליות,
שירים טאוטולוגיים שלא אומרים דבר, שירים שהם בגדר סיסמאות ריקות מתוכן
וכדומה.

אבל יש לו גם מספר שירים שהפכו לקלאסיקות בפולקלור הישראלי.

הייתי מציין שהשינוי שהפך את אביב גפן מזמר פרובוקטיבי לזמר מן
המיינסטרים, התרחש לפי דעתי לפני כעשור, לאחר שנרצח ראש הממשלה יצחק רבין.
שירו "לבכות לך", שנכתב במקור לביצוע של אריק אינשטיין, והושמע על ידי גפן
בעצרת בה נרצח רבין, הפך להיות אחד השירים היותר מזוהים עם הרצח (על אף
שבמקור נכתב לזכר חברו של אביב – ניר שפינר שנהרג בתאונת דרכים). מאז סוף
1995 , נכנס אביב גפן לקונסנסוס הישראלי, וגם שירתו התמתנה והפכה לפחות
פרובוקטיבית, גם אם נשארה ביקורתית מאוד ("בוקר טוב איראן" למשל).

במופע אתמול, בחר אביב גפן להקדיש את השיר "מיליארד טועים" למתנחלים.

גפן הפליג בדברי שבח למתנחלים ודיבר על כך שצריך לאהוב אותם, לחבק אותם
ושנחיה כולנו בארץ שלנו, כי אנחנו עם נפלא, יחסית לכל הזבל שיש בעולם הזה.

הדברים נאמרו ספק בסרקזם, ספק ברצינות. אולם מה שבטוח, שגפן אימץ לעצמו
את הטרמינולוגיה של אותם מתנחלים, אשר כולם בעד "אחדות ישראל" ו"אוהבים את
כולם" באופן מוצהר. אני מצאתי את דבריו של גפן מבריקים, שכן קריאות
פייסניות לצד השני וקריאה להצטרף לדרך שלך, הן החזרה באותו מטבע לאותם
מתנחלים (אם כי להבדיל, הקריאות המפייסות של המתנחלים, נעשות תוך כדי איום
בשימוש בכוח ואף שימוש פיזי בכוח [חסימת צמתים למשל, כהפגנה כוחנית], אם
לא יענו לדרישותיהם).

לקראת סוף המופע של אביב גפן, עלה לבמה שלום חנוך, הוא שר שיר אחד
מלווה במשה לוי עם אקורדיון ועוד שני שירים עם אביב גפן והתעויוט ואז פחות
או יותר הסתיים המופע (אם כי היה עוד הדרן קצר של שיר אחד – "סוף העולם").

אני לא מעריץ נלהב של שלום חנוך, כך שאמנם החלק שלו במופע היה נחמד, אבל הייתי יכול ליהנות באותה מידה גם לולא בא.

וזהו, חזרתי הביתה בסביבות השעה שלוש וחצי לפנות בוקר. כשעה וחצי מאוחר מכפי שתכננתי, בשל התכנון הלקוי של האירוע.

אני מוכרח לציין שמה שנעשה לזידאן, ובודאי לעוד רבים כמוהו, היה אקט
משפיל, מבזה וכוחני. אני מאוד מקווה שהוא יגיש תלונה בעניין, גם אם אני
בספק אם משהו ייעשה בנדון.

גם מהמופעים עצמם שהייתי בהם נהניתי. גם תרבות שטחית ורדודה, עשויה להיות חביבה לפעמים.

אלעד

וכעת לתמונות מהאירוע:

זידאן מחטט בפח, כדי למצוא את מבוקשו

זיקוקים על הבמה בשעת המופע של היהודים

נערים משחקים בקלפים, בעת ההמתנה למופע של ברי סחרוף

ברי סחרוף והגיטרה

עוד תמונה של ברי

הקהל מפזז לשיריו של ברי סחרוף

מישהי שתמונתה כאן, רק בשל העיניים היפות

 "עשו לנו כפיים..."

עוד בחור מהקהל שנראה חביב ולכן הוא כאן

מעריצים שרים (ועריצים נושרים?)

אביב גפן

עוד תמונה של אביב גפן

אביב גפן עם מספר מערציות שהעלה לבמה, כדי ישרקדו איתו

שלום חנוך

היתחסות לדברים שנכתבו בבלוגים אחרים על אותו אירוע

כיצד ניתן היה להיכנס מבלי כרטיס, בזמן שאנשים עם כרטיס נותרו בחוץ

הזווית של בחור שמתנדב במד"א

מישהי ששילמה 90 ש"ח עבור כרטיס ופספסה את ברי סחרוף בשל העיקובים

מישהו שנתקע בפקקים, חסם מכוניות, ספספר בכרטיסים וראה את ההופעה מגבעה סמוכה

יום הסטודנט או מסיבה של חיפה והקריות ; והפרצדורה הארוכה כדי לקנות מים (אסור היה להכניס בקבוקים)

מישהו שחיכה וחיכה להיכנס, אבל לא נכנס כי נמכרו יותר מידי כרטיסים

כתבה ב-YNET