בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קווי ה-4 ביוני

עד לפני מספר שנים, המושג "קווי הרביעי ביוני" היה מונח די שגור. גם כעת, הוא לא נעלם לחלוטין, אבל מרבים יותר לדבר על צבע הקו – הקו הירוק.

המונח קווי ה-4 ביוני, מתייחס כמובן לגבולה של ישראל, ערב מלחמת ששת הימים שישראל פתחה ב-5 ביוני וכעבור ימים ספורים (לא אגיד כמה בדיוק, אבל אומר ששם המלחמה מסגיר כמה דברים) היא הצליחה לכבוש שטחים רבים ממדינותיה השכנות – רמת הגולן, מזרח ירושלים, הגדה המערבית, רצועת עזה, חצי האי סיני. ישראל כמעט שילשה את גודלה תוך ימים ספורים.

היו במלחמה הזו הישגים צבאיים מרשימים, ללא ספק. למשל השמדת שדות התעופה המצריים ביום הראשון לקרבות, מה שהיה בין הגורמים החשובים להכרעה המהירה במלחמה.

היו דברים קצת פחות ורודים במלחמה הזו, כמו למשל העובדה שהאופוריה שהניצחון הביא איתו, של עם קטן העומד בפני השמדה ופתאום מגדיל את שטחו ומכריע את אויביו כה מהר, הביאה לשאננות שעלתה במחיר כבד לצד הישראלי, כשש שנים לאחר מכן, במלחמה אחרת.

אבל ההשפעה הכבירה יותר של אותה מלחמה, שמחר נציין 38 שנים לראשיתה, היא כיבוש השטחים – אלו שלא החזרנו לאחר כל מיני הסכמים.

בימים שלאחר הניצחון המזהיר, עלו בממשלת ישראל שאלות באשר לגורל האוכלוסייה הפלשתינאית שחיה אז בשטחים. למעלה ממיליון ערבים שהיו נתונים כעת לשלטונה של המדינה היהודית.

עמדו בפני ישראל מספר אפשרויות – להחזיר את השטחים לאותן מדינות מהם נכבשו, לספח אותם לישראל. האופציה של מדינה פלשתינאית, לא נראתה סבירה באותם ימים. בכל מקרה, מדינת ישראל, כך נדמה, בחרה באופציה הגרועה ביותר – להחזיק את השטחים בידיה, מבלי לספחם, כלומר מבלי להחיל עליהם את הריבונות הישראלית במלואה וכך להחזיק מאות אלפי אנשים במעמד של אנשים נטולי מדינה, נטולי זכויות.

בו בזמן, יישבה ישראל תושבים בשטחים הללו.

היה זה רק עניין של זמן, עד שהמצב הזה יתפוצץ.

מחד אוכלוסייה פלשתינאית הולכת וגדלה שנותרה חפה מזכויות. מצד שני קבוצה יחסית קטנה של מתיישבים ישראלים, שלא אחת רדו באוכלוסייה הפלשתינאית.

כמובן שאין לשכוח שאותה אוכלוסייה ערבית בשטחים, לא הייתה חובבת ציון ידועה. אותם אנשים אשר חלקם גרו באותם מקומות מימים ימימה והיו תושבי קבע בערים שבאזורים הכבושים וחלקם במחנות פליטים שהם ראו, וכנראה עד היום רואים כפתרון זמני בטרם ישובו לערים מהן ברחו. אותם אנשים נתפסו בישראל כעוינים, ובצדק יש לומר, שכן אין לשכוח שהיו הם אויבי ישראל וקמו נגד הקמת מדינת ישראל בסוף שנות הארבעים, כעשרים שנים לפני כן.

במצב הזה, החליטה מדינת ישראל לשלוט באוכלוסייה נטולת זכויות, העוינת אותה ואת ערכיה (ואז עוד היו ערכים מוסכמים פחות או יותר).

אותם יהודים שהובאו לשטחים החדשים, נהנו משגשוג יחסי. הם נעזרו בכוח עבודה זול להפליא של שכניהם חסרי הזכויות.

אבל כאמור, המצב היה בלתי נסבל, כאשר לצד הישובים היהודים של מה שנראה אזרחים עתירי זכויות, היו ישובי עוני של אזרחים שאם היו דורשים את זכויותיהם, היו זוכים להכרה של כוח הנשק של הצבא הישראלי.

ואין לי כוונה לנסות לקבוע ערכית, איזה צד אשם יותר ואיזה צד אשם פחות. לשני הצדדים אחריות על הסכסוך. אין הוא בלבדי לצד זה או אחר.

אולם ישראל, כמדינה, היא שאחראית לשטחים האלה, ככוח הריבוני היחיד באותם שטחים.

היא שאחראית על התקוממויות פלשתינאים, על המצב הגרוע בשטחים. אין היא אשמה בלעדית, אבל היא הגוף האחראי על המקום, לפחות כל עוד לא נסוגה ממנו.

וכך, אנו מגיעים קדימה, בהווה. בין שניים לשלושה מיליון פלשתינאים חיים באזורים הללו (הנתונים משתנים מאוד, בהתאם לצד שמביא אותם, בהתאם לשיקולים תעמולתיים).

בימים אלו אנחנו עומדים בפני תוכנית פינוי מחלק קטן מאותם שטחים – רצועת עזה וצפון השומרון.

המחאה בקרב ציבור גדול, הולכת וגוברת. רבים מהם חוששים מאיבוד זכויות היתר. הם מצדיקים זאת בשל חשש ביטחוני, מוצדק או לא, שמחר זה עזה, ומחרתיים יפו...

ביטוי טוב לחשש הזה, נתן ראש המטה הכללי היוצא, רב-אלוף משה יעלון בריאיון הפרידה לעיתון הארץ. אליבא דיעלון, לא קיים פתרון לסכסוך הישראלי-פלשתינאי, כל עוד אלו מפנטזים על שיבה לכל שטח ישראל, והם עדיין מפנטזים על זה לדבריו. ולכן מדינה פלשתינאית היא דבר מסוכן.

יעלון מייצג קו חריג בציבור הישראלי. אין זה אומר שקו זה לא נכון, אבל בהחלט אפשר לשמוע דעות מנוגדות לו.

הרי מדינה פלשתינאית היא "פטנט" שלא נוסה עדיין. השטחים עליהם אמורה לקום פלשתין, היו כבושים מאז ומעולם. בין אם היו אלה התורכים, הבריטים, מדינות ערב או ישראל. גם אם יהיו למדינה שתקום כל מיני אמביציות לכבוש שטחים בישראל, הרי לכשתקום, היא תהיה חלשה באופן יחסי ובכל מקרה, היא לא תפעל בואקום, אלא במערכת אזורית קיימת, הנתונה להשפעות שונות.

מכאן, שאפילו אם תהיה זו פלשתין אסלאמית דתית, תחת הנהגת החמאס, הרי שלא תוכל לצאת למלחמה נגד ישראל כדי לגאול את השטחים, ולנצח. זאת בהנחה והשטח שיינתן לה יהיה הוגן, ולא תהיה זו מדינת ערים, כפי שכמה אנשים בישראל ראו לנגד עיניהם, כאשר דיברו על מדינה פלשתינאית. פלשתין אינה יוון והמאה ה-21 היא לא המאה ה-5 לפני הספירה. הרעיון של מדינת ערים, כנראה לא יצא אל הפועל.

בינתיים, איך אמר חיים יבין בתוכניתו? עם של כובשים קלגסים?

המצב הוא, אם נעים להודות בזה או לא, אנחנו הגורם החזק בשטח. גם אם אנו רואים במטרותינו מטרות צודקות (והן כאלה) ובמטרות הצד השני בלתי צודקות (והן אינן כאלה. שאיפותיו לעצמאות [אמיתית, לא כזו התלויה בישראל] לגיטימיות), הרי שהמסתכל מהצד רואה עם עם מדינה, צבא חזק ובמצב כלכלי טוב ביחסי לעם ללא מדינה, ללא צבא של ממש ועם משק קורס.

גם אם נזדעק על כך שהצד השני רוצה להרוגנו ומתפוצץ בערינו (וזה נכון במידה מסוימת), הרי שבהשוואה לחיילנו שרואים את הצד השני מבעד לכוונות רוביהם וטנקיהם, זה כאין וכאפס.

כל עוד נמשיך לשלוט בעם אחר באופן פורמאלי, מבלי יכולת לשלוט עליו באמת (שכן קל לדכא פעילות עוינת במשך זמן קצר עם כוח צבאי מאסיבי, אבל קשה למחוק שאיפות לאומיות), אנו נדון לפרצי אלימות.

ובינתיים, ה-4 ביוני אינו רק קו.

הוא המכתיב את המציאות בה אנו חיים עד עצם היום הזה.

טיאנאנמן

ה-4 ביוני, הוא גם היום בו מציינים את שיא אירועי כיכר Tiananmen בבייג'ינג, אירועים שבמהלכם נהרגו על פי ההערכות כ-2,500 בני אדם.

בקצרה, אומר כי סיפור המהומות בבירת סין ב-1989, הוא סיפור ארוך של דרישה לדמוקרטיזציה מצד ממשלת סין.

בהפגנות סטודנטים שנערכו באותה שנה וקראו להגברת הדמוקרטיה במדינה, השתתפו יותר ממיליון אנשים, שנהרו לכיכר הגדולה בעולם, כיכר טיאנאנמן בבייג'ינג.

כמות המפגינים הרבה ונחישותם, היוו איום על המשטר הסיני. זה מצדו, שלח דיוויזיה של הצבא הסיני ללב בירת המדינה והחיילים פיזרו את ההפגנות בכוח.

הציות של אנשי הצבא האדום הסיני היה מרשים. חיילים שסירבו לטפל במפגינים בכוח, הועמדו למשפטי שדה מהירים.

חיילים ירו אש חיה לעבר מפגינים, טנקים דרסו אזרחים. תמונה מפורסמת, היא של אדם העוצר בגופו שיירה של טנקים. התמונה ההרואית הזו התפרסמה, אבל תמונות רבות אחרות של אלפי קורבנות הטבח (שניתן למצוא כאן והן קשות לצפייה).

בסופו של דבר המרד דוכא. אבל היו למהומות השלכות רבות על סין. בראש המדינה למשל, הועמד זיאן זמין, מי שהיה עד אז ראש עיריית שנגחאי ולא היה מעורב במאורעות בבירה ובטבח שהביא לביקורת רבה.

סין אמנם עדיין אינה דמוקרטיה, אבל עברה שינויים מרחיקי לכת ב-16 השנים שעברו מאז האירועים ההם.

שינויים מתרחשים לאט, אבל אירועים גדולים מכוללים אותם. והאירועים של כיכר טיאנמן, היו כבירים.

בהקשר הזה, של יחסה של מדינה לאזרחיה המפגינים, אני רוצה להביא דווקא את יחסה של מדינת ישראל, מדינה שחרטה במגילת העצמאות שלה שתהא מדינה דמוקרטית.

בימים אלה, עומדת ישראל בפני מחאות רחבות היקף, באשר למהלכים מדיניים שנויים במחלוקת – פינוי ישובים יהודיים ברצועת עזה וצפו השומרון.

טענות רבות עולות כנגד המשטרה שמשתמשת בכוח רב מידי ובלתי סביר לדיכוי הפגנות ( הנה דוגמא אחת לטענות מן הסוג הזה)

בהפגנות רחבות היקף שהתקיימו לפני יותר משבועיים, אשר נחסמו בהם צמתים מרכזיים במדינה, עצרה המשטרה מפגינים רבים. חלקם קטינים וקטינות. חלק מאותן קטינות, סרבו להזדהות ולכן המשיכו להיות מוחזקות במעצר, מבלי אפשרות להיבחן בבחינות הבגרות.

כמובן שזו בעיה שהן לא מוכנות להזדהות ולגיטימי שהמשטרה תנסה לחשוף את זהותן וברור שהן פוגעות בעצמן וכך גם הוריהם, שבשם ה"ליברליות" לא שמים סייגים לבנותיהם. אבל נשאלת השאלה, האם במקרה הזה יחסה של המשטרה מוצדק. אולי היה ראוי לחשוב על פתרונות אחרים, למשל לצלם את אותן מפגינות ולשחררן, מבלי לדעת את הפרטים שלהן. כך, בפעם הבאה שייעצרו, ניתן יהיה לזהות אותן, בהליך שהוא קצת מסורבל, אבל לא בלתי אפשרי. עצם הקלות של החזקת אנשים במעצר המדינה הזו מקומם.

בוודאי שהן לא ירצו לשתף פעולה עם המשטרה, הנחשבת בעיניהן עוינת. אבל הקלות בה מחזיקים בהן במעצר, מלמדת משהו על הצפוי ובהחלט מראה חוסר מעוף מצד המשטרה ורשויות החוק בישראל.

ואם נעזוב לרגע את ניסויי הכלים שעורכים המתנחלים, ונגיע ליום הפינוי עצמו, הרי שהמשטרה וצה"ל יעמדו במבחן רציני.

האם נהיה כמו סין וננהג בפרץ אלימות בלתי מבוקרת כנגד אזרחינו?

או שנאפשר לאותם אנשים להביע את מחאתם, גם אם שומו שמיים, אין הם צועקים כמה הממשלה נפלאה.

בין שתי הברירות, אני בוחר באפשרות השנייה, זו שנאפשר לאנשים להביע את המחאה שלהם, גם אם היא מנוגדת לחלוטין לתפיסת עולמי ושאיפתם, אם תתממש, תמשיך את המדיניות של דיכוי למעלה משני מיליון אנשים.

זו שאיפה לגיטימית של אנשים לרצות לחיות לנצח על החרב, עד כמה שנראית זו שאיפה אווילית.

מפגין עוצר שיירת טנקים ליד כיכר טיאנאנמן - 5 ביוני 1989 (פורסם בטיים מגזין)

מפגינים דורשים דמוקרטיה בסין בכיכר טיאנאנמן - 1989 (לא יודע למי הקרדיטים על תמונה)

עוד על אירועי טיאנאנמן בויקיפדיה

שרשור מתפוז מהימים האחרונים

כשהעם לא בסדר, אז מחליפים עם

ועוד על אנשים שחושבים שהם יודעים יותר טוב מאנשים, אפשר למצוא במאמר המערכת של "הארץ" מלפני מספר ימים.

במערכת הארץ, מצאו לנכון למתוח ביקורת על השיקולים שהניעו את הצרפתים להתנגד לחוקה האירופית שהועמדה למשאל עם וכך למעשה טרפדו לבינתיים את קיום החוקה, שאמורה ליצור אירופה מאוחדת יותר, עם נשיא ושר חוץ נבחרים (במקום כאלו המתחלפים על פי סבב, כפי שהמצב היום).

אני מניח שאותן טענות, עלו גם כנגד אזרחי הולנד שהחליטו לדחות את החוקה האירופית גם כן, ברוב גדול אף יותר, מספר ימים לאחר הצרפתים.

מהטענות שעולות בעיתון הארץ, שאגב הן משקפות את האווירה הכללית בעיתונות האירופית והאמריקנית ואת הדעה הרווחת בקרב השלטון במדינות אירופה השונות, אפשר להבין שהבעיה היא בעם הצרפתי ובעם ההולנדי צרי העין, שכל עניינם היה לנקום במנהיגי המדינות שלהם ולא למרחוק.

הגישה הזו, פשטנית מידי לדעתי. היא חותרת תחת הרעיון הדמוקרטי של שלטון העם ומנסה להציב תחתו את הרעיון של טכנוקרטיה – קומץ מומחים שיודעים לכאורה טוב יותר מהעם, מה טוב בשביל העם, מפני שהעם טיפש וכדומה...

הגישה הזו, שהיא מתנשאת, מתעלמת מהעובדה שלאורך שנים, מאות שנים, היו אלה משטרים שתמיד ידעו מה טוב בעבור העם שלהם, אלו שהביאו למלחמות וסכסוכים.

דווקא העברת השלטון לעם, הייתה זו שייצבה את היחסים הבין-לאומיים, בכך שהמשטרים נאלצו להיות יותר קשובים לעם, שהוא הסובל העיקרי מאותן מלחמות (וכה רבות נכתב על "השלום הדמוקרטי")

מדוע פתאום ישתנה המצב, ואתם טכנוקרטים לא עשויים לשגות?

או שאשאל שאלה טובה בהרבה – מה רע כל כך בבחירה של העם הצרפתי והעם ההולנדי, שהחליטו שהם לא רוצים לקבל על עצמם את חוקת האיחוד האירופי שהוצעה להם?

האם יש רע בחשש של הסקטור החקלאי בצרפת, מתחרות עם מדינות אחרות באירופה ופגיעה בסובסידיות שהוא מקבל?

האם יש רע בחשש הצרפתי מפגיעה במדינת הרווחה שלהם (שיקול שאגב הביא את האנשים בשוודיה לפני קצת יותר משנה, לדחות במשאל עם את הכנסת האירו כמטבע החוקי של המדינה במקום הקרונה השוודית, על אף שהשרה שתמכה בהנהגת האירו נרצחה זמן קצר לפני משאל העם)?

האם הרצון של אנשים בצרפת ובהולנד למנוע את מה שהם רואים כהשתלטות התאגידים והאמריקניזציה, רע כל כך?

האם החשש מהגירה אל הולנד הקטנה, לא לגיטימי?

האם חוסר רצון לצרף לאיחוד האירופי מדינות כמו תורכיה ורומניה, אינו שיקול לגיטימי להימנע מקבלת החוקה האירופית?

אם נקבל את דעתם של האנשים "המבינים" באיחוד ובתקשורת שהולכת שבי אחריהם, הרי אין מדובר בשיקולים לגיטימיים, אלא בשיקולים צרים, המונעים מאינטרסים זרים.

אך האם לא ניתן לטעון בדיוק את אותם הדברים על יוזמי החוקה, שרוצים להנציח דומיננטיות של מדינות חזקות באירופה ושבסופו של דבר מייצגים את האינטרסים של בעלי העוצמה, בעלי ההון באיחוד, ולא בהכרח של דלת העם האירופי?

לא הייתי שופט בכזו חומרה, כפי שהוצגה במאמר המערכת של הארץ, את אזרחי צרפת והולנד, שהתנגדו לחוקה. אני לא חושב שהשיקולים שלהם, פחות טובים מאלו של יודעי הדבר בממשל האיחוד.

אני רוצה להביא כדוגמא, אירוע מהעבר הלא כל כך רחוק, בו העם השוויצרי לא נהג כפי שציפו ממנו, מה שאולי נראה כעומד לרעתו באותה שעה, אבל בפרספקטיבה לאחור, אפשר לראות כי אולי דווקא דעתו של העם, ולא של השלטון הייתה על העליונה (אני מראש מתנצל כי הקטע נכתב לעבודה שערכתי בנושא והתאמתי במקצת לכאן, אם כי עדיין הוא עשוי להיות מעט טכני ומשעמם).

כוונתי היא למשאל העם שנערך בשוויץ בדצמבר 1992, בנושא הצטרפותה של שוויץ למרחב הכלכלי האירופי. על אף העובדה שמוסד משאל העם מושרש היטב בדמוקרטיה השוויצרית למן המאה ה-13 (ובצורה חוקתית בעת המודרנית למן 1848), מרבית משאלי העם בה עוסקים בענייני פנים והיוזמה לעריכת משאל עם באה מהעם, בניגוד למשאל עם זה שעסק בעניין מדיניות החוץ השוויצרית והוצע על ידי הממשלה.

בטרם יצא המשאל אל הפועל, תמך הפרלמנט השוויצרי בהסכם ברוב גדול וממשלת שוויץ תמכה גם כן בהסכם שעליו עמלה במשך מספר שנים. רוב רובן של המפלגות הגדולות הביעו את תמיכתן בעיקרי ההסכם, יחד עם קבוצות אינטרס מרכזיות, כולל התאגדות התעשיינים, עולם הבנקאות וכל גורם כלכלי שוויצרי חשוב אחר.

הטיעונים בזכות ההצטרפות ציינו בעיקר את היתרונות הכלכליים מהצטרפות למרחב, תוך הדגשת הצורך בהכרעה פן "תצא הרכבת" ובתוכה שוודיה, אוסטריה, נורווגיה, פינלנד ומדינות אחרות, ושוויץ תישאר מאחור, ללא מסגרת ארגון הסחר החופשי ואף ללא קשר משמעותי עם הקהילייה האירופית, מלבד הסכם הסחר החופשי מתחילת שנות השבעים.

על הציבור הטילו אימים שמצבה של שוויץ ילך ויחמיר והדבר ישפיע על רווחת התושבים. כה בטוחים היו השלטונות באשרור ההסכם על ידי העם, עד שבהחלטת המועצה הפדראלית (ממשלת שוויץ) הוחלט ללכת צעד קדימה, ולהכריז על נכונות שוויץ להצטרפות לקהילייה כחברה מלאה.

ברם לאחר ההצבעה, התגלה כי העם דחה את ההצטרפות ברוב כולל של 50.3% מסך כל המצביעים וגם ברמה הפדראלית בשישה עשר קנטונים מתוך העשרים ושישה המרכיבים את שוויץ משאל העם נדחה.

נשאלת השאלה האם החלטת העם ורוב הקנטונים הייתה שגויה? האם צדקו הרשויות הנבחרות, הבירוקרטיה הממשלתית והדיפלומטים המקצועיים האמונים על מלאכת המו"מ, ואילו העם ביטא את האוריינטציה של שוויץ לשמר את ישותה וערכיה הבסיסיים? האם צדקה הגישה הריאליסטית ביחסים בינלאומיים שטענה שאין למסור הכרעות מדיניות לעם?

דגשים שניתנו על ידי שוללי ההסכם, עסקו בסכנה המרחפת מעל מדיניות הניטראליות שזכתה להכרה בינלאומית מקפת מזה שנים ארוכות. בחשש שהמבנה הפדראלי שעוצב במשך מאות בשנים ייפגע כתוצאה מכניסה למרחב הכלכלי האירופי עקב תנועה צנטריפוגלית אשר עלולה להביא להתפוררותה של שוויץ לשלושת חלקיה הלשוניים. לבסוף בחשש לפגיעה באפיוני הדמוקרטיה החצי ישירה, אשר תגביל את טווח העניינים לעריכת רפרנדום במסגרת הריכוזית של בריסל.

בחישוב הציבורי הכולל של עלות מול תועלת, הוכנסו למשוואת העלויות התחייבותם של שלטונות שוויץ לתרום ממשאביה הכלכליים, תוך מתן תשומת לב למרכיבי עוצמתה הכלכלית ומרכיב חופש תנועת עובדים במרחב הכלכלי האירופי. נושא זה נתפס כסיכון לשוויץ אשר בה אחוז הזרים מכלל האוכלוסייה הינו הגבוה באירופה.

ניכר כי השיקולים בעד ונגד ההצטרפות היו רבי משמעות. בדיעבד התברר שעל אף החששות בתחום הכלכלי, השתפר מצבה הכלכלי של שוויץ. לפיכך, ראוי לשקול פעם נוספת, האם הכרעות השלטונות נכונות בהכרח יותר מאשר ניתוח המצב של ציבור הפרטים המשתתף בהכרעה. האם ראיית האינטרס הציבורי על ידי האליטות מדויקת יותר מדעתם של המיוצגים על ידי הריבון?

הדוגמא השוויצרית מעט רחוק ומעט מתמצתת. אבל עיקרה הוא שעל אף הניסיון להציג את הבחירה של העם השוויצרי כהרת אסון, הרי שבפועל, לעם בשוויץ היו שיקולים אחרים, שהיו לא פחות טובים מאלו של האנשים המקצועיים המנהלים את המדינה.

חשוב לזכור שהעם במדינה הדמוקרטית הוא הריבון ומוסדות השלטון רק מייצגים אותו. כיום, שנראה שהאירו בירידה, נראה כאילו הבחירה השוויצרית הייתה אף מוצדקת יותר מזו של מנהיגיו (אם כי יש לקחת בערבון מוגבל נתונים תקופתיים משתנים)

מובן שבעולם המודרני, קשה למסור כל החלטה לידי הציבור (אם כי טכנית בעידן המידע, הדבר אפשרי), אבל דווקא בהחלטות הרות גורל, שקובעות את אופי המדינה, ראוי שיהיה זה העם שנותן את הציבור, ולא קומץ נבחרים (ונבחרים על ידי נבחרים) שייתן את הטון.

אם נשליך לישראל, אני לא רואה טעם בקיום משאל עם על כל ויתור על טריטוריה שנכבשה (למשל רצועת עזה). החוק כיום מחייב עריכת משאל עם בנוגע להחזרת שטחים שהריבונות הישראלית חלה עליהם (מזרח ירושלים ורמת הגולן, בקרב השטחים שנכבשו ב-1967).

משאל עם, כל עוד לא הפך למכשיר שלטוני של ממש כמו בשוויץ,  ראוי שיערך על נושאים עקרוניים, כמו קבלת חוקה ונושאים שיקבעו את צביון המדינה (למשל הפרדת הדת מהמדינה).

אחת הבעיות הגדולות במשאל עם, היא כיצד למנוע את עריצות הרוב. למשל, כיצד למנוע מבעלי זכות הצבעה להחליט החלטה שתפגע במיעוט חסר זכויות, או מרוב בעלי זכות ההצבעה לקבל החלטה שתפגע במיעוט מבעלי זכות ההצבעה, החלטה שהמיעוט לא יוכל לעמוד בה.

זו אחת הסיבות, שבמדינות מסוימות חוששים עד כדי כך ממשאלי עם, שלא עורכים אותם בכלל, או שהופכים אותם לנדירים ביותר.

במקרה הזה, מאפשרים לעם לבחור את נציגיו ולכל אדם להעמיד עצמו לבחירה, אך לפעול בתוך מסגרת שמראש, כוונתה להגביל ולהקשות את אפשרות חקיקת החוקים וקביעת מדיניות ללא קונסנסוס.

אבל מרגע ששאלת את העם בעצתו, והגדרת את עצתו מחייבת (ניתן להגדיר את המשאל כהתייעצות), הרי שלאחר שזה מחליט בצורה אחרת, לטעון שהוא טעה, נראה כצעד לא נבון.

ואולי ירצו אנשים כז'ק שיראק, להחליף למספר ימים את העם שבחר בהם, על מנת שזה יצביע במשאל כפי שהם היו מצביעים?

אולי לקיים משאל עם, איזה עם אתה רוצה...

קל מאוד להגיד שהמציאות לא מתאימה לתיאוריה, אך עדיין המציאות היא המציאות ומנסחי החוקה האירופית, היו צריכים לקחת בחשבון מי הם העמים שיושבים באירופה ומה הם מוכנים לקבל ומה לא.