בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני קצת יותר משבוע חשף "פיסטוק" פרשת ריגול מחשבים (וגם פורסמה על כך כתבה של עידו קינן במעריב) שהסעירה את אתר ישראבלוג (בו נכתבות שורות אלו), בה גורמים מסוימים ניסו לגנוב את קבצי הקוקיז ממשתמשים תמימים, דבר אשר יאפשר להם לעשות שימוש זדוני בבלוג של קורבנותיהם (דווח בקצרה גם בבלוג החדשות של ישרא-בלוג)

מספר ימים מאוחר יותר, נחשפה פרשה גדולה בהרבה מפרשת הריגול הזוטא של ישרא-בלוג, פרשת ריגול שנחקרה כחצי שנה על ידי המשטרה, ונכון לעתה, הראיות מצביעות על כך שסלקום, פלא-פון, YES (חברת הלווין), יבואני וולו וחברות אחרות אשר חלקן נסחר בבורסה, הזמינו ריגול תעשייתי למתחרותיהן (למשל חברת אורנג', הוט [חברת הכבלים], צ'מפיון מוטורס [יבואני פולקסוואגן], משרדי פרסום המספקים שירותים למתחרות וחברות נוספות).

לא אנסה להיכנס לפרטי הפרשה ולהתיימר לחרוץ דעה, מה גם שכל שקרה בינתיים הוא הסרת צו איסור הפרסום, ולא הכרעת הדין בבית המשפט.

ובלאו הכי, תוכלו לשאוב מידע טוב בהרבה במוסף המיוחד שהקדישו לכך ב"הארץ", YNET או NRG.

אבל בהחלט אנסה להעלות כאן מספר תהיות בעקבות התגלגלות הפרשה, על רקע המציאות הישראלית (ואולי העולמית) באמצע שנת 2005.

ראשית, לא אפתח ואכתוב שישנה כאן הידרדרות מוסרית והשחתת אמות מידה.

מדוע?

מפני שאיזה מוסר היה לחברות מסחריות מאז ומעולם?!

האם אין זהו הרעיון הגלום בקפיטליזם?

כל מעשה כשר, על מנת לקדם את המטרה (והיא הגדלת נתח הרווחים). ואם קיים איזה שרץ, אז ניתן להכשירו בנקל. העברת תעשיות למדינות עם חוקים שפחות מיטיבים עם העובדים, שינוי והגמשת החוקים במדינות שכן מיטיבות עם העובדים. וכשזה לא עובד, ניתן גם לעבור על החוקים. העיקר – לא להיתפס (וכשזה קורה, לא להיתפס לפאניקה).

להגדיר את האויב הקפיטליסטי, מול לוחמי החופש האנטי-קפיטליסטים והאנטי-גלובליים, יהיה מעט מגוחך. מגוחך במידה דומה לאימוץ הרעיון ששוק חופשי ופתוח ללא גבולות הוא הרעיון הכי טוב שנוצר מאז ומעולם.

אין במציאות מי שאינו קפיטליסט. לצורך העניין גם אני, גם את ואתה, הקוראים כעת שורות אלו, קפיטליסטים. לפחות כל עוד יש לנו את האפשרות להיות בצד הזה של המתרס.

באותה מידה, גם אותם אילי הון, הם בעלי נשמה סוציאליסטית – תרומה לזולת בדרכם.

לא קיימת הפרדה דיכוטומית בין שמאל לימין חברתי, למעט חלוקה שרירותית שאדם קובע לעצמו ויכולה להשתנות בהתאם לנסיבות.

לראייה, הסוציאליזם הקומוניסטי, כאשר עלה לשלטון ברוסיה שהפכה לברית המועצות, לא היטיב בהכרח עם ההמון הנעשק, אלא עם בעלי שררה מסוימים.

הדיקטטורה של הפרולטריון?

אני מעדיף לכנות זאת הדיקטטורה של מי שבשלטון. עם כל הכבוד לאנשים כמו לנין, סטאלין, חורשצ'וב וברז'ינייב, מרגע שהיו בשלטון, הדאגה לא הייתה דאגה לטובת הכלל או טובת הפרוליטריון, אלא בעיקר דאגה לטובת עצמם (ומקורביהם שיביאו לטובת עצמם).

גם אם תוכלו למצוא אי אילו סתירות בעובדות לדברים שכתבתי על התנהלות הקומוניזם, הרי שבאופן כללי, שרטטתי תמונת מציאות לא רעה.

אם כן, איזה מוסר היה קיים, אם מאז ומעולם המטרה קידשה את האמצעים?

לכל היותר רעיונות פילוסופים נחמדים, כמו תיאורית התועלתנות של בנטהם (וממשיכו סטיוארט מיל שטען שיש סוגי אושר שאיכותיים מאחרים) שגרסה כי המטרה העילאית היא אושר ולשם כך ניתן להקריב כמה קורבנות בדרך, או רעיונותיהם של אנשים כז'אן ז'אק רוסו שדיבר על אמנה חברתית שאמורה להתגבש או הגל וההתנגשויות הדיאלקטיות בין תזות לאנטיתזות שיוצרות סינתזה.

אני דווקא נוטה יותר לתמוך בימים אלו בהוגים פוסט מודרניים, כמו מישל פוקו ורעיון הכוחות המעצבים את החברה, מאשר בעקרונות מוסר שלכל היותר היו הררי מלל על דף שטוח שמעולם לא הצליחו להתרומם ממנו, מעבר למישור הצהרתי והצגתו בפומבי. המציאות החברתית היא לא יותר מהרבה מאוד טלאים על גבי טלאים.

וכן, אין לי ספק. כול מי שקורא שורות אלו, הוא אדם מוסרי. אינני מנסה לסתור זאת, או להטיף אחרת.

מחוסר ההבדל בין חברות ואנשים שונים, ניתן להבין עוד דבר, שאין זה משנה אם אדם או גוף, מגדיר עצמו או מוגדר כשמאל או ימין, הרי בפועל התנהגותו תהיה דומה, בהתאם לנסיבות המשתנות ומכאן שאין זה משנה כלל ועיקר אם נתפסה חברת סלקום מרגלת אחר פרטנר, או להיפך. הרצון הרי קיים אצל כולם.

החשיבות של שמות האנשים שיופיעו בהקשר פרשת הסוס הטרויאני, החברות ששמן ישורבב ככאלו שהזמינו ריגול או מה בדיוק היה אופי העסקים המפוקפקים, נמוכה עד מאוד.

למעשה, היא חשובה רק לצורכי משפט – לקבוע מי אשם, ולצורכי הציבור – לזכור את מי להוקיע.

אפשר להוריד את החלק השני של הצרכנים של המידע, שכן ספק אם הציבור ינהג על פי ההאשמה שתתגלה או תופרך (ואולי טוב שכך, אם אין חשיבות לשמות) או לפחות לצמצם אותה למספר קטן של בעלי עניין וחובבי אקטואליה שיוכלו להוסיף כעת למאגר השמות של האנשים שהם מכירים באופרת הסבון הגדולה של המציאות, עוד מספר דמויות, עוד מספר שחקנים (והרי העולם כולי במה וכל האנשים הם שחקנים) ועוד אפיזודה חולפת, שלא תעזור להבין דבר אם נתרכז רק בה.

אז מה אם כן באמת חשוב?

או. לתת תשובה נחרצת איני יכול. אינני ריבון עולם ונדמה שהשליחים שלו ואלו המתיימרים להיות נציגיו עלי אדמות, מועלים בתפקידם כבר זמן רב.

אולם בהחלט אוכל לנסות להצביע על כמה דברים בעיתיים.

למשל, ההפרטה שרבים נוהגים להלל, הואיל ושר האוצר משבח וכמה כלכלנים מהללים.

הנה למשל נגיד בנק ישראל הפורש, הדוקטור דוד קליין, פורס את משנתו הכלכלית וטוען כי רק כוחות השוק הם אלו שצריכים לקבוע.

כמובן שאני מכבד את דבריו של נגיד בנק ישראל לשעבר, אדם מכובד ומלומד שודאי פעל רבות ממני בתחום הפיננסי. אולם האם כוחות השוק ורק הם, הם אלו שאמורים להכתיב את המדיניות הכלכלית?

האם אין אותם כוחות שוק גרמו לקריסה כלכלית גדולה ב-1929 והאם אין אותם כוחות שוק ניפחו בועה גדולה שהתפוצצה בשנות ה-90' של המאה הקודמת (וסליחה שדילגתי על עוד כמה משברים והתייחסתי רק לגדול ביותר ולאחרון)?

אפילו מצדדי השוק החופשי הגדולים, מדברים  על וסתים בדמות רשויות של המדינות השונות, שיאזנו את אשר מתנהל בשוק החופשי. אבל כאשר הזרימה גואה, הלחץ עולה, גם מסתם טוב לא יעמוד בפרץ ובסופו של דבר יקרוס.

החברות הגדולות לא בוחלות באמצעים על מנת לקדם את ענייניהן, כפי שהוכיחה פרשת הסוס הטרויאני האחרונה וכפי שהוכיחו פרשות ופרשיות רבות מספר בשנים האחרונות (אנרון, הבנק למסחר וכולי שהם רק קצה הקרחון, שכן רב הנסתר על הגלוי).

לא מניע אותם מוסר. גם אם היה קיים בבני אדם, בחברות גדולות, לא אנושיות, אין המוסר קיים. ההקפדה על החוק היא פורמאלית בלבד, לא בשל ההכרה בהיותו האלמנט המסדיר יחסים בין בני אדם, אלא כי אי שמירה עליו תפגע בחברה כלכלית, או תפגע פיזית באנשים האחראים על החברה.

ואין זה משנה מי העומד בראשן ומי האנשים הנוטלים חלק בפעילותן.

כפי שכבר ציינתי, זה יכול להיות אני אם אהיה שם, זה יכול להיות אתם גם כן. כמובן, אני מוסרי, אין לי ספק בכך. על אחת כמה וכמה אתם. אבל כאשר המוסר הזה מתרגם למציאות הקיימת, התרגום לוקה בחסר.

אז כאשר המוסר לא קיים וכל מטרה מקדשת את האמצעים, בעיקר אם המטרה היא הגדלת נתח הרווחים, מה אם כן ניתן לעשות?

האם אולי זה המקום לשוב ולחזק את המדינה, לא כאישות על פיסת קרקע, אלא כמוסד שמטרתו שמירה על זכויות אזרחיו?

והרי גם המדינות, לא בדיוק מצטיינות במוסר.

אותה מדינה שכעת מנהלת חקירה כנגד גורמים כלכליים שהאזינו אחד לשני, ודאי מנהלת אי אילו האזנות לגורמים כאלו ואחרים?

במה טובה למשל מערכת ה-ECHELON האנגלו-אמריקנית (ועוד כמה מדינות) המכסה גורמים כאלו ואחרים, למשל מהאזנות הסתר שניהל בשעתו נמרודי למערכת העיתון המתחרה של מוזס?

מדוע סוס טרויאני ששותלים בני אדם שעובדים בעבור מדינה פלונית, מוסרי יותר מסוס טרויאני ששותלת חברה מסחרית אלמונית?

זה טרפה וזה נבלה.

יטענו אנשים שאיסוף מודיעין שעושה מדינה, נועד לשרת אי אילו מטרות נעלות (והרי אריסטו אמר כבר שמדינה היא הדבר הנפלא ביותר), אולי הצלת חיים אמורפית, של אנשים שהיו מתים לולא שירותי הביון והצבא היו עושים את עבודתם המלוכלכת, אל מול כוחות הרשע הזוממים להשמידנו.

והרי אם נאמין לפרסומות (ובמה הן שונות אם הן באות ממשרד הפנים או החוץ [בגרסת הדוברמן החוצפנים] מאשר או מחברה מסחרית?!) הרי שגם אותן חברות רוצות בטובתנו – שנוכל להיות בקשר כל הזמן למשל. אתם יודעים, אנשים יכולים להציל חיים, אם רק יהיה להם טלפון של אורנג' בשעת צרה והרשת לא תהיה בשלבי קריסה בדיוק באותו הרגע...

נראה אם כן, שאין הבדל מהבחינה המוסרית בין המדינה, לבין אותם גופים מסחריים ולכן גם אין טעם לדרוש שכוחה של המדינה יגבר על מנת לרסן את אותם גורמים מסחריים המצפצפים על החוק בגלוי (או במוסתר, שהופך גלוי).

הסיבה שאנו מגיעים למסקנה הזו, היא כי אנו רואים כיצד המדינה נראית בפועל, אחרי שעברה שינויים רבים מתכליתה המקורית, אם אי פעם הייתה כזו.

בוודאי שכאשר נראה כי תכלית המדינה היא לספק ג'ובים לאנשים שלא חפצים בעשייה ונתינה, אלא רק באי-עשייה וקבלה, אזי נראה שאין טעם להשיב את הכוח למדינה (כוח שלא לגמרי אבד ואזל, אבל בהחלט נחלש).

כמובן שכאשר האידיאולוגיה של הקרקע, הפכה להיות אידיאולוגית גובה הפיצוי בתמורה לפינוי, אזי נראה כי מוטב שיהיו מספר תאגידים גדולים שמנהלים ביניהם מלחמות, מושכים את דעת הקהל ובינתיים בעיות אחרות נדחקות לקרן זווית.

אם נסתכל על הגרסה המפלצתית שבה התעצבה (מלשון עיצוב ועצבות) המדינה, ונשווה אותה לצורה המפלצתית בה התעצב הקפיטליזם התאגידי, נבחר במי שיש לו מערכת יחסי ציבור משומנת יותר...

ואם המפלצת הראשונה עוד גוזלת מאיתנו מיסים (וכאשר אנחנו מעלימים אותם, אז היא נאלצת לקצץ בכספים שהיא מחזירה לנו וכך אנו טוענים שהיא רעה), בעוד השנייה מציגה לנו מקסם שווא של חיים עליזים ומאושרים, בהם כל אחד יכול להצליח (ובפועל כל אחד יכול להצליח להיות עבד), הרי סביר להניח את מוכרי האשליות.

אם הבחירה היא בין רע לרע, כנראה שהשאלה שצריכה להישאל היא אחרת.

מה הוא הרע פחות?

זו היא אולי השאלה.

אם נבחן עולם אידיאלי, בו תשורטט מדינה שבאמת מעניקה לאזרחיה שוויון הזדמנויות, כזו שכל אדם יוכל להתקדם בהתאם ליכולתו, אבל לא ייזרק לכלבים אם אין ביכולתו לשחק לפי כללי המשחק הללו (אולי רעיונו של ג'ון רולס [RAWLS] על צדק כהוגנות), סביר להניח שהרעיון של קפיטליזם גלובלי יידחה מיד.

אולם אין זו השוואה הוגנת. השוואת אידיאה עם העולם הממשי (על פי הבנתי, הרעיון שמאחורי הקפיטליזם הטהור הוא "כל דאלים גבר", ולמעשה מימושו כאידיאה לא היה מעולם במציאות, שכן תמיד הגבילו אותו במידה זו או אחרת, אם כי נראה שדווקא בימינו, כאשר הפערים בין העולם המפותח לעולם המתפתח גדלים וגם במעמדות השונים בחברה מתעצמים, אנחנו הולכים וממשים את האידיאל הקפיטליסטי).

לכן, אולי שווה לבחון מה היא האלטרנטיבה הרעה פחות בעולם הממשי.

צ'רצ'יל אמר שהדמוקרטיה היא שיטה גרועה, אבל עדיפה על יתר השיטות.

האם השיטה של בקרה על החברות הגדולות עדיפה על חוסר בקרה?

הבעיה הגדולה ביותר שאני רואה בעולם הנשלט על ידי חברות, הוא העובדה שאיש לא בוחר בהן. לצורך העניין, השוני שלהן ממונרך, נאור ככל שיהיה (והן הרי לא נאורות, כפי שהוכיחו כאשר פעלו בדרך שלא נתפשת כחיובית, על מנת להשיג יתרון על יריביהן), אינו רב, שכן זה וגם אלו, לא נבחרו והם מייצגים לכל היותר קבוצה קטנה, שהיא גם החזקה ביותר.

לעומת זאת, במשטר פוליארכי, דהיינו כזה שיש בו מספר שחקנים המתמודדים על השלטון, ישנו סיכוי תיאורטי של כמה וכמה קבוצות לקחת את השלטון.

בעולם של חברות, אין מדובר בלתפוש שלטון, אלא בלהשתלט על חברות אחרות.

במיזוגים והשתלטויות, גדלות החברות למגה-חברות, חברות ענק שבסופו של דבר מנוהלות על ידי קבוצה נבחרת שמייצגת אג'נדה של עצמה. היא קשובה לציבור הלקוחות שלה לכאורה, אבל זה רק למראית עין, כי כאשר היא שולטת על השוק, תחת מותגים שונים, היא למעשה גורמת לכך שהברירה בין המוצרים השונים, תהיה בעצם אותה בחירה – בחירה באותה חברה עצמה.

המצב כיום אינו כזה. אבל הוא בהחלט מתקרב לזה.

מספר החברות הולך וקטן כאשר אלו רוכשות את אלו.

ונראה כאילו קבוצות או מספר מצומצם מאוד של קבוצות, רוכשות את עוצמה, וכאשר העוצמה מוגבלת, הרי שהיא חייבת לבוא על חשבון עוצמה של מישהו אחר – מדינת הלאום.

אני כלל לא בטוח שמדינת הלאום היא הרעיון הדגול ביותר. אנסח מחדש, מדינת הלאום אינה הרעיון הדגול ביותר.

גם אם המסגרת המחשבתית שצמחה במאות השנים האחרונות, או אולי באלפי השנים האחרונות (אם כי בגרסה מעט שונה), מובילה אותנו לחשוב שהמדינה היא הרעיון הטוב ביותר למסגרת החברתית האנושית (היה זה הגל שהגיע למסקנה שפרוסיה של המאה ה-19, היא המדינה הטובה ביותר?), הרי אין זה אומר שזה כך.

אם הערך החשוב ביותר לבני האדם הוא שוויון – שוויון הזדמנויות, שוויון באפשרות להשיג משאבים, שוויון בחלוקת הנטל, הרי שאמונה כי מדינת הלאום היא הרעיון הטוב ביותר, תהא בהכרח אמונה מזויפת, שכן היא מתעלמת לחלוטין בפערים הנפערים בין מדינות והקנאה שזה יוצר.

במובן הזה, הרעיון של קרל מרקס, לפיו בשלב מסוים, כאשר הפועלים יעלו לשלטון, יבוטלו המדינות, בהחלט נותן ביטוי לרעיון השוויון. המציאות התרחשה באופן מעט שונה מחזונו של מרקס. אך יתכן מאוד שזה נובע מהעובדה שאיש מעולם לא מימש את רעיונותיו של מרקס, והם נותרו בגדר רעיונות שלכל היותר עוותו.

לכן מסגרת על מדינתית, טובה מהמסגרת המדינתית.

האיחוד האירופי, גם אם לאחרונה חוקתו נדחתה על ידי ההולנדים והצרפתים, מבטא את הרעיון שמסגרת על מדינתית נתפשת כעדיפה, על מנת למנוע מחסומים מלאכותיים שהוצבו על ידי בני אדם.

הנצרות, האסלאם, הבודהיזם ודתות רב-לאומיות אחרות, כולן מוכיחות שישנן שאיפות לעל-לאומיות ולמעשה, הן עתיקות מרעיון הלאומיות עצמו. קודם שבני צרפת הגדירו עצמם כצרפתים, רובם הגדירו עצמם כקתולים. נכון, מלחמות הדת הגדולות פסקו באירופה למן המאה ה-17 ושלום ווסטפליה, אבל הנוכחות שלהן נותנת אותותיה גם כעת, ולמעשה באה לידי ביטוי פעם נוספת. הפעם במאבקים בין הנצרות כולה, ויש המכלילים את היהדות גם כן, לבין האסלאם. במדינות כמו צרפת וגרמניה למשל, בעיות קסנופוביה, בעיקר כלפי מוסלמים (אך גם אנטישמיות) הן עניין שכיח. הנטינגטון כינה זאת "התנגשות הציוויליזציות".

אולם לצד השאיפות לאיחוד, קיימות שאפות אחרות, להגדרה עצמית, להיפרדות. באסקים שלא רוצים להיות חלק מספרד (אבל אני מרשה לעצמי להניח שכן רוצים להיות חלק מאירופה). אנשי מזרח טימור שכה שאפו לעצמאות מאינדונזיה, עד שקיבלו אותה, אנשי קוויבק שרוצים להיפרד מקנדה והדוגמאות עוד רבות.

דווקא במקרה של מיעוטים באירופה, מסגרת האיחוד, הביאה ליותר פלורליזם לשוני-תרבותי. אמנם לא כל שפות אירופה והניבים השונים הם השפות הרשמיות של האיחוד, אלא רק 20 מתוכם. אבל כחלק מניסיון לתת כבוד למורשות שונות, נעשה ניסיון לתת ביטוי גם למיעוטים חסרי מדינה.

המגמה הכללית היא של איחוד ופירוד גם יחד. רצון להגדרה עצמית מחד, אך בוא בזמן להיות חלק ממשהו גדול ביותר, כל עוד ניתנת לקבוצה שלך אפשרות לבטא.

זה היה לא פשוט באירופה של חמש מדינות, הרבה פחות פשוט באירופה של חמש עשרה מדינות ונראה בלתי אפשרי באירופה של עשרים וחמש מדינות (וממשיכים לספור?).

גם אם שלטון גלובלי נראה הפתרון האידיאלי, הרי שבמציאות הקיימת הוא נראה בלתי מתקבל על הדעת. מדינה כמו נורווגיה התקשתה לוותר על מעמדה כאחת המדינות העשירות בעולם (ודאי ביחס תמ"ג לנפש) ולהיכנס לאיחוד האירופי עם מדינות קצת פחות עשירות. מדוע שמעצמת-על כארה"ב, תרצה להיות תחת אותה מסגרת עם אנגולה?

נאמר הקפיטליזם הגלובלי הוא הפתרון. הוא-הוא זה שמביא לחברת השפע. הוא זה שמצליח להדביק בדבק בלתי נראה את אותן חברות שעד בואו נלחמו מלחמות חורמה.

אבל שני דברים מפריעים באותו קפיטליזם רב-לאומי, שעוררו עליו את אותן תנועות אנטי-גלובליזציה.

האחד הוא שאין הוא נבחר, בדומה לקפיטליזם הקלאסי. כל אותם מנגנוני סינון, שנועדו לסרס מעט מכוחו, מתבטלים תחת שליטה חסרת מעצורים של כוחות השוק בלבד. הסוס הטרויאני הוא עניין זניח, שכן ברגע מסוים, אם וכאשר תשלוט חברה, לא יהיה צורך בריגול חיצוני, שכן יהיה פשוט מדובר במעקב אחרי חברות בת של החברה עצמה – פעולה לגיטימית לכאורה. ואם יהיו רק שתיים-שלוש חברות ותבוטל מסגרת הפיקוח המדינית, הרי שהריגול יהיה רק נדבך אחד במלחמה של ממש.

השני הוא שגם אם נתעלם לרגע מאובדן השליטה והפיקוח של הציבור וריכוז השליטה אצל מספר מצומצם של אנשים בלתי נבחרים, הרי שהקפיטליזם מנציח את אי- השוויון. הוא לא מאפשר את ההזדמנות השווה של כל ילד, כפי שאולי מציירים בתעמולה זו או אחרת בעדו. הוא מגדיל את הפער. הפער בין עשירים לעניים בתוך אותו אזור, באותה מדינה ובעולם בכללותו. הפער בין העולם המתפתח לעולם המפותח, נראה כי הוא רק גובר. הפער בין העשירון העליון, לעשירון התחתון בישראל רק הולך ומעמיק, ככל שתאגידי הענק מכים שורש בישראל.

כמובן שאין חובה שתסריט האימים הזה יתממש. למעשה, אף סביר שהוא לא יתממש. לפחות ברמה ההצהרתית, נזכה לשמוע דברים אחרים, על שוויון בהזדמנויות, על מנהיגות נבחרת ועוד שלל סיסמאות שבעיקרן ריקות ורחוקות מהמציאות, כמרחק שביל החלב מאנדרומדה.

דווקא במציאות הנוכחית, נראה, לי לפחות, שיש לחזק את מדינת הלאום, גם אם אינה הפתרון האידיאלי. אבל החיזוק הזה לא צריך להיות לאומני. הוא צריך להיות מבוסס על ההכרה בצורך שיש במסגרת על קהילתית, שתוכל להקצות משאבים בצורה הוגנת. אהבה לאומנית לפיסת קרקע משכיחה שהרעיון העומד מאחורי המדינה הוא הדאגה לבני האדם באשר הם, ולא הדאגה לבעלות על הקרקע.

ואם הצורך הזה לא ברור.

אם אנשים מעדיפים מנהיג חזק שיראה להם את הדרך.

אם אנשים מעדיפים שליטה של חברות שמשווקות להם משקה שהופך אותם למאושרים.

אם אנשים מעדיפים רב/כומר שמתקשר עם ישויות טרנסצנדנטליות שיודעות מה טוב ליצורים שבראה.

אז שישרפו את טרויה...

בלאו הכי לא נגיע רחוק...

בלאו הכי כל שנה חוזרים לאותה נקודה*.

*בהנחה שנתעלם מכל מיני תנועות של הגלקסיה, ונתייחס אך ורק לסיבוב כדור הארץ סביב השמש, כאילו היה מושלם וחוזר על עצמו בדיוק לנצח נצחים