בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

קראתי לי את הכתבה של מירון רפופורט על ההפגנות נגד גדר ההפרדה (AKA "גדר האפרטהייד" בפי מתנגדיה) באזור הכפר בילעין, אשר לצורך הקמתה מופקעות כמחציות האדמות החקלאיות שבבעלות הכפר.

יש לזכור תמיד שבמידע עיתונאי בכלל, ובכתבות בפרט, המידע מגמתי מאין כמוהו, הרבה מידע חשוב מנופה, בעוד אי אילו עיגולים של המציאות נכנסים, על מנת להעביר את התמונה שכותב הכתבה רוצה להעביר.

אבל עדיין, אפשר ללמוד מהכתבה הרבה על מה שמתרחש מול הגדר, זו שאמרו שהיא תעלה מיליארדים, תציל עשרות/מאות/אלפי ישראלים ובינתיים בוזבזו עליה כספים רבים, בנייתה נגררת בשל מחלוקות כאלו ואחרות ונראה כאילו לעולם לא תושלם, בטח שלא כחלק ממערך הגנה כולל, כזה שהצביע על הצורך שלו מבקר המדינה היוצא אליעזר גולדברג בדו"ח מלפני שלוש שנים.

ראשית, אפתח בביקורת קטנה לצד הפלשתינאי ותומכיהם מהשמאל הישראלי.

עם כל הכבוד, להגדיר את הפגנות הללו, שנזרקות בהן אבנים הפגנות שקטות ולא-אלימות, בנוסח אלו של המהטמה גנדי, קצת קשה כאשר גם בצד הישראלי יש נפגעים (למשל אותו חייל שאיבד את עינו).

כמובן, אפשר להתחכם, כפי שמסביר חבר הוועדה העממית בכפר בילעין, מוחמד חטיב:

*

העקרונות שמנחים את ההפגנות שלהם. במהלך ההפגנה אסור לזרוק אבנים, והכלל הזה אכן נשמר בדרך כלל. אבל אחרי שההפגנה מסתיימת או ברגע שהצבא מתחיל לירות גז או גומי, ובמיוחד אם הצבא חודר לכפר עצמו, אין למארגנים אפשרות לשלוט בזורקי האבנים. ואבנים אכן נזרקות, כפי שהוכח ביום שישי שעבר.

*

טכנית, הם לא זורקים אבנים בהפגנות. אבל מיד אחריהן. התירוץ הזה שווה בערך לסיפור על אותו הבעל שקצת נמאס לו מאשתו, אז הוא הולך ומוצא אישה אחרת, ומבצע איתה כל פעלול מיני, מלבד משגל מלא, על מנת שלא יצטרך לשקר לה, כאשר הוא מספר לה שאין הוא שוכב עם אישה אחרת...

לדעתי זו צביעות.

חטיב ממשיך ומספר שמסתערבים (כוחות ביטחון ישראלים, במסווה של ערבים) במקרים מסוימים הם אלו שהחלו בזריקת האבנים (הוא נקב בהפגנה שנערכה ב-28 באפריל 2005).

לאחר שקראתי זאת, ציפיתי שתבוא הכחשה נמרצת מצד גורמים בצה"ל. אבל הופתעתי לגלות שהכחשה כלל לא באה, אלא להיפך:

*

מח"ט חטיבת מכבים, אל"מ יוני גדג', מודה שהמסתערבים - אנשי יחידת "מצדה" של שירות בתי הסוהר - אכן זרקו אבנים, אבל מכחיש בתוקף שהם התחילו. "הם הצטרפו לזריקת אבנים של פלשתינאים אחרים. הטענות של הפלשתינאים הן קשקוש, עשיתי תחקיר ואני בטוח בזה במאה אחוז". אבל דווקא השופט בבית המשפט הצבאי יהודה, רס"ן יאיר תירוש, שדן בהארכת מעצרם של שניים מתושבי בילעין שנעצרו באשמה שתקפו את אחד המסתערבים, כתב בהחלטתו כי "אין עדות ולו גם של חייל אחד שזרקו עליו אבנים". (בהחלטתו לשחרר את שניים בערבות, כתב סגן נשיא בית המשפט הצבאי לערעורים, סא"ל יורם חניאל, בהחלטתו כי ספק רב אם למסתערבים היתה סמכות לפעול בהפגנה, משום שסמכותם לפעול מוגבלת למתקני הכליאה).

*

פעולת יחידות מסתערבים אינה דבר חדש בהיסטוריה הלוחמנית בין ישראל לפלשתינאים. אלו לחמו עוד באינתיפאדה הראשונה. אבל עצם פלפוליו של אלוף משנה גדג', על מי התחיל ומי נגרר, מקוממת.

העובדה היא אחת – שוטרים ישראלים, נמצאים בהפגנה פלשתינית, וזורקים אבנים על חיילי צה"ל.

נראה כמו קומדיה אומללה של טעויות. זו הייתה יכולה להיות אירוניה גדולה מהחיים, לוא לא היו נפגעים מזה אנשים משני הצדדים – חיילים ישראל מחד ותושבים פלשתינאים מאידך.

בקטע אחר בכתבה של רפופורט, צוטט סגן אלוף צחי שגב, מפקד גדוד 52 של השריון, כמי שטוען שצה"ל עושה שימוש בעונשים קולקטיביים:

*

"הצקה אולי זו מלה לא טובה. ככל שהפעילות נגד הגדר תהיה חזקה יותר, ככה הפעולות שלנו יהיו חזקות יותר. אנחנו שומרים לעצמנו את הזכות להיכנס לכפר בכל שעה... לפעמים אין מנוס מעונש קולקטיווי, אפילו שיש לו השפעה שלילית. עונש קולקטיווי זה סגר, איסור על אנשים להיכנס לכפר מסוים, חסימה על ציר בילעין-ספא (הכפר הסמוך) כמנוף לחץ אם הכפר לא מתנהג בסדר".

*

המראיין מקשה ומזכיר ש"לא כל הערבים אחד הם" ושענישה קולקטיבית פוגעת גם באלו שכן פועלים לרוחה של ישראל:

*

אבל היו מקרים שמארגני ההפגנות נאבקו נגד זורקי האבנים והרחיקו אותם. איזה מין מסר אתה מעביר לפלשתינאים שמנעו זריקת אבנים על החיילים? שהם טיפשים?

*

שגב מסכים שמדובר בנקודה בעייתית, אך מפקדו, מפקדו גדג' פותר לו את הבעיה בקלות:

*

"נכון, יש מקרים כאלה, ושאלת העונש הקולקטיווי היא שאלה קשה. אבל העונש הוא לא בשמים. הוא נועד לומר: חבר'ה, יש לנו אמצעים לפגוע בכם". ("סגר הוא לא עונש קולקטיווי, סגר הוא פעולה מבצעית", מתקן אותו מאוחר יותר מפקד החטיבה, אל"מ יוני גדג').

*

נו, אם קראנו להתחכמות הפלשתינאית, על כך שההפגנות לא-אלימות, אבל זורקים אבנים מיד לאחריהן, הרי שגם קציני "צבא ההגנה לישראל" יודעים להתחכם, ומה שסגן אלוף בצה"ל הגדיר ללא היסוס (או שכן? קשה לקבוע מכתבות, כבר אמרתי) כ"עונש קולקטיווי", בה מפקדו ותיקן את התנסחותו וכעת מדובר ב"פעולה מבצעית" ולא ב"עונש קולקטיבי" (אגב, לא חייבת להיות סתירה לוגית. יתכן מאוד סוג של פעילות מבצעית שהוא ענישה קולקטיבית, הכול כתלות בעיני המתבונן).

שקולה ההתחכמות הלשונית הזו, למשחקיהם של ילדים קטנים המנסים להסתיר איזה מעשה שעלול להרגיז את אבא או אמא, לפלפוליהם המשפטיים של עורכי דין המנסים למנוע מפושעים נתעבים להיכנס לכלא ולהתחכמות של ארצות הברית של אמריקה, שהכריזה על מאות אנשים כ"לוחמים בלתי חוקיים" ובכך פתרה עצמה מלהכפיף עצמה לאמנת ז'נווה עליה היא חתומה, ביחסה אליהם, כאשר היא כולאת אותם מזה כשלוש שנים בכלא גוואנטנאמו שבקובה (באדמה שהחוק האמריקני לא חל עליה, כך שניתן לעשות בה מעשים לא יפים בצורה חוקית למדי).

פעולת ענישה קולקטיבית, היא עניין פסול בצה"ל. אביא לדוגמא את עניין שלילת חופשה מחייל, בה נכתב במפורש "אין לשלול חופשה כעונש קולקטיבי או כאמצעי לאתר חייל שעבר עבירה" (סעיף 5 תחת "חובות וזכויות", "דין משמעתי", "מניעת חופשה – תגובה פיקודית" באתר אגף כוח אדם של צה"ל).

אם מחייל אסור לגזול חופשה באופן שרירותי, כחלק מענישה קולקטיבית, מדוע מאדם שאינו חלק מצה"ל ואינו אזרח ישראל בכלל (אלא אדם מדוכא ונטול זכויות, בחסות מדינת ישראל), מותר לשלול את החופש, בענישה קולקטיבית?

מתוך אתר אכ"א - שימו לב לסעיף 5 האוסר ענישה קולקטיבית

בין אם זו מדיניות מוכוונת מגבוה (והיא מוכוונת מגבוה. הנה, מדרגת אלוף משנה לפחות, וסבירות גבוהה מאוד גם הרבה מעלה, אל עבר הדרגים המדיניים, אולי גם שר הביטחון, שגם אם לא נותנים הוראה ישירה, ודאי מרוצים מהעבודה, ובשל כך מעלימים עין), ובין אם לאו, זו לא מדיניות שאזרחי ישראל, שהפעילות הזו נעשית בשמם, צריכים לקבל!

ולסיום, מי האשם?

סגן אלוף צחי שגב, יודע מי האשמים. אלו הישראלים (אלא מי? הרי בכל זאת הוא הזדהה כשמאלני, אם אפשר להגדיר כך מי שמצהיר שהוא קורא עיתון "הארץ")...

*

כמו כל מפקדי צה"ל בגזרה, שגב סבור שיש אשם אחד מרכזי בהפגנות: הישראלים. הישראלים "מוציאים את הפלשתינאים" להפגנות, הם "המנוע העיקרי" להפגנות. היכן שאין ישראלים - אין הפגנות. חמור מזה, מסבירים שגב וקצינים בכירים אחרים בגזרה, מבחינה מבצעית הישראלים מקשים מאוד את המלאכה על החיילים. הם מרשים לעצמם להתקרב מאוד לחיילים, וכך נוצר חיכוך קרוב מאוד בין פלשתינאים לחיילים, "וברגע שפלשתינאי נמצא ליד חייל זו סכנה". הישראלים גם מושכים את החיילים הצדה ומעסיקים אותם, ובכך מאפשרים לפלשתינאים לזרוק אבנים.

מבחינת הצבא, יש הבדל ברור בין היחס לישראלים ליחס לפלשתינאים. "צריך שתהיה הפרדה בין ישראלים לפלשתינאים", אמר שגב למפקדי הכוחות שלו בתדריך ביום שישי לפני שבועיים. "איפה שיש ישראלים, לא יורים גומי". ההפגנה מתחילה לצאת מהכפר, אנחנו עומדים על הגבעה, היכן שעובר התוואי המאובק של הגדר, רצועת אדמה חשופה ובוהקת בשמש, אחרי שהעצים נעקרו ממנה. בהתחלה נדמה שיש רק פלשתינאים בהפגנה, שהצבא והמשטרה הצליחו לעצור את הישראלים במחסום ניעלין שליד מודיעין עלית. אחר כך מודיעה לנו התצפית שיש "עשרים ישראלים" בין המפגינים. "חוזרים לתוכנית המקורית", צועק שגב.

*

נראה לי קצת סותר את האינטרס הישראלי, לכתוב שמי שבעצם אשם בהפגנות שישראל יוצאת נגדן, הם ישראלים. לא?

גם אותה מוסריות מזויפת, של מוסר כפול, מפריעה לי, בתור המוסריות שמייצגת אותי.

קיימת סתירה מהותית, בין העובדה ששגב קובע כי אין לא ספק שמי שאחראי למהומות הוא הישראלים שמשתפים פעולה עם המחאה של הפלשתינאים על כך שנגזלות כמחציות אדמותיהם, לבין החלק הבא של דבריו, בהם הוא מספר על יחס שונה לישראלים מאשר לפלשתינאים, ולא יחס מחמיר יותר, שכן אלו אזרחי ישראל ולכן שומה עליהם לציית לחוקים והצווים (הדרקוניים לפעמים) שמוציאים הגורמים הרשמיים של המדינה, אלא דווקא לפלשתינאים, שאך לפני רגע, קבע שהאשם בהם הוא פחוּת.

אחרי שאני תוהה מדוע להפלות בין דם לדם, מסתבר שההפליה גם משוללת מוסריות והגיון אופרטיבי, אלא מונעת משיקולים גזעניים וכסת"חיים בלבד (הרי כאשר כוחות צה"ל יורים על ישראלים, "אנרכיסטים נגד הגדר" למשל, עשויה לקום צעקה רמה בישראל שתביא להדחת האחראים לכך, בעוד מותם של כמה פלשתינאים, לכל היותר יגדיל במעט את הסטטיסטיקה של "בצלם").

אם השיטה הזו, של ענישה פחותה לאחראים ו"תגמול מאסיבי" לדגי הרקק כל כך מוצלחת, אולי כדאי להפוך אותה לשיטה, בהא הידיעה, למניעת הפשע בישראל או פתרון בעיות המשמעת בצה"ל?

או, כיצד שכחתי?

קיימת נטייה לא קטנה להחמיר עם "העבריינים הקטנים", בעוד הכרישים הגדולים שוחים להם חופשי בביצה הישראלית והצה"לית.

שגב אגב, בהאשימו דווקא את אותו מיעוט ישראלי, אינו מקורי, למקרה שתהיתם. את משנתו באשר לאשמים האמיתיים, למד ממפקדו, אלוף משנה גדג':

*

"במהלך כל השבוע לא קורה כלום, ובסוף השבוע, כאשר מגיעים הישראלים, יש הפרות סדר של מאות אנשים. הקשר הוא פשוט. מי שמלבה את היצרים הם כנראה הישראלים. אני לא יכול לומר את זה בוודאות, אבל איפה שאין ישראלים - זה לא קורה".

*

כן, גם מפקד החטיבה, יודע מי האשמים האמיתיים, מי הם המוחות מאחורי הפעילות. הייתי מוסיף פה הערה צינית-גזענית על כך ש"הערבים לא יודעים לחשוב". נו, הנה, הוספתי.

אם זה לא ברור, מטרתם של אנשים צה"ל, היא להוציא את אותם אנשים כטראבלמייקרים – עושי צרות בעברית. לא אכחיש ואומר שאין כאלו. לא חסרים אנשים בעיתיים בקרב אותם ישראלים המפגינים כנגד הגדר. הרי איזה אדם שפוי ילך ויסכן עצמו למען אחרים?

הרי אין הם יכולים להיות אנשים ערכיים עם מצפון, כי את הפוזיציה הזו כבר תפסו אנשים אחרים שגרים בישובים שחוקיותם מוטלת בספק.

מכאן שהם בהכרח משוגעים, שכן הם מסכנים את חייהם לטובת מטרה שנראית להם צודקת, דבר שנראה מוזר ותמוהה במדינה שהערך היחיד שהיא מקדשת היא אהבת עצמי או אהבת המדינה (מבלי קשר לתשומות שהמדינה מעניקה לאותם הרבה אינדיבידואלים החיים בה).

והרי לא אופנתי להרוג משוגעים, אחרי שהיטלר כבר עשה זאת...

לסיום, אכתוב מספר מילים בעד החיילים הישראלים, ללא קשר לדרגתם ומעשיהם, במיוחד לאור העובדה שיצא לי לא מעט לנהל שיחות עם ערבים בקמפוס ולשמוע את הדעה הפסבדו-נאורה, לפיה "לא בסדר להרוג אזרחים ישראלים, אבל בסדר להרוג חיילים ישראלים", דעה שמאוד הרגיזה אותי וזכתה לתגובה הולמת (הוכחה שהדעה הזו אינה לוגית [בקיצור, לאחר שהסביר שכוונתו היא שחיילים חברים בגוף שמבצע פשעי מלחמה ולכן מותר להרוג אותם, כי גם הם פושעים, הסברתי לו שבישראל קיים גיוס חובה ולכן אין הם בוחרים בכך. ואז, כאילו גילה לי את אמריקה, הסביר לי שהם יכולים לסרב או להשתמט. כמובן שסירוב או השתמטות הם עבירה על החוק, פשע {בין אם נתפסים ובין אם לאו} והואיל ומדובר במשהו שמבחינת ישראל יש לו השלכות קיומיות, הרי שאם הם פושעים דינם, על פי ההיגיון שלו, הכולל זילות החיים, מותר להרוג אותם, ולכן הם תקועים בין הפטיש לסדן. הדרך היחידה שלו להחיות את הטענה שלו, הייתה לקבוע כי קיום מדינת ישראל כמדינה ריבונית עם צבא הוא פשע ואינו חוקי, והרי גם אם זו דעתו, הוא לא יגיד אותה. דמוקרטיה – חופש הביטוי {שמאוד צולע בישראל, אבל זה באמת בפעם אחרת} מביא לכך שאת רוב דעותיך לא תשמיע]).

חיילי צה"ל, נתונים ללחצים רבים. מצד אחד הם חייבים לדבוק במשימה, אך מצד שני המשימה לא ברורה. מצד אחד אסור להם לבצע פקודות בלתי חוקיות בעליל, מצד שני מרחפת חרב סירוב הפקודה והערפול סביב השאלה מהי פקודה לא חוקית בעליל. מצד אחד מספרים להם על האויב הפלשתינאי האכזר, אך מצד שני הם רואים אנשים מסכנים קשיי יום. מצד אחד מספרים להם על הפלשתינאים קשיי היום, אבל מצד שני הם רואים צעירים פלשתינאים חמושים או סתם מידיי אבנים. מצד אחד מספרים להם שהמתנחלים הם מלח הארץ, אבל מצד שני אותם מתנחלים מתעמרים בהם. מצד אחד מספרים להם שהמתנחלים הם קלגסים ורשעים, אבל מצד שני הם פוגשים אנשים מאמינים די חביבים שרוצים לחיות את חייהם בדרכם. מצד אחד הם מבצעים חובה לאומית כחוק, אבל מצד שני כמחצית מבני גילם באותה מדינה לא משרתים על פי אותו חוק. מצד אחד מבקשים מהם לעמוד בריבוי משימות, אך מצד שני מבקשים מהם למלא כל משימה כאילו הייתה היחידה. מצד אחד במשך שנתיים עד שלוש משלמים להם שכר רעב מידי חודש, אבל מצד שני הם יודעים שאחרי תום שירות החובה שלהם איש לא יגמול להם על ההקרבה החומרית תוך סיכון החיים.

דילמות אלו, ועוד רבות אחרות, שודאי כל חייל מכיר לפחות את רובן ואחרות, הן הדילמות שאותם חיילים נאלצים להתמודד איתן. בו בעת מבקשים מהם להיות א-פוליטיים, להשאיר את דעותיהם בבית אמם, כאשר מפקדיהם הבכירים, בעודם לובשים מדים, מרבים להשמיע לא מעט הצהרות פוליטית.

בתוך הסביבה הפסיכולוגית הזו, רוויה לחצים ורוויה אלימות, מושלכים ילדים בני 18.

דרושות תעצומות נפש עצומות, כדי לבצע את המשימות המוצבות בפניהם בהצלחה, אם בכלל יש דרך לבצען בהצלחה.

מי שצריכה להקטין את הספקות בקרב אותם חיילים, זו הנהגה אחראית. כזו שתקבע קו ברור – התנתקות – כן או לא, מדיניות הביטחון של ישראל – מה היא, ישראל בשנת 2015 – היכן, ישראל בשנת 2025 – היכן.

מה שנראה היום, מסביב לשולחן הממשלה, זו חבורת כבאים בחליפות, אנשים שכל עניינם הוא כיבוי שריפות, בתקווה שיום אחד תמונתם תהיה תלויה על איזה קיר עם איזה מכתב תודה חסר חשיבות (ואם אפשר לצבור הרבה עוצמה והשפעה בדרך, אז מה טוב).

ממשלה תפקידה להתוות מדיניות!

לקבוע יעדים אליהם היא רוצה להביא את המדינה, לשרטט בקווים כלליים את הדרך להשגת היעדים הללו ולפקח שהגופים שאמורים לבצע את המדיניות, אשר נמצאים תחת אחריותה רובם ככולם, עומדים בתוכניות שאותם גופים קובעים בהתאם לקווים המנחים של הממשלה.

והאשמה לא נעצרת בממשלה. הרי הממשלה לא נוצרה יש מאין. היא נבחרה מתוך הכנסת, שנבחרה על ידי "העם", אזרחי ישראל.

מכאן שכל אחד, בין אם בחר במפלגה שבכנסת ובין אם לאו, אחראי במידה לא פחותה למצב הנוכחי.

קל מאוד לצעוק "מושחתים נמאסתם" ולהדביק סטיקר "איפה הבושה?" (שבאופן אירוני מונפק על ידי עיתונו של עופר נמרודי), אבל לשכוח שבסופו של דבר מדובר במדינה של כל אזרחיה (אין כוונתי כאן להיכנס לשאלת "מדינת כל אזרחיה" מול האלטרנטיבות האחרות, העניין הוא שהריבון במדינה הוא האזרחים) ולא של מר אריאל שרון, בנימין נתניהו או כל מיני אנשים שמנסים לתבוע לעצמם בעלות על המדינה. הם נציגי ציבור ונראה כאילו הסיבה היחידה שהם בעמדתם היא כי אנשים רבים מגלים אדישות, בעוד קבוצה קטנה מנצלת את החלל כדי לקדם את ענייניה הפרטיים.

ועד שזה לא ישתנה, נזכה לקרוא עוד הרבה כתבות המצטטות קצינים בכירים של צה"ל, מפיקים פנינים, בשל האבסורד שבסיטואציה בה הם נמצאים.

*הקטעים המובאים בין כוכביות ומודגשים בקו נטוי, לקוחים מכתבתו של מירון רפופורט מ"הארץ".