בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

Stairways to heaven/Highway to hell

קפצתי היום  לבקר את סבתא שלי, במחלקת תשושי הנפש בבית האבות. בדרך, היו שרויים בשביל הגישה לבית האבות קשישים רבים, חלקם במצב כל כך רע שנראה כאילו הם מתפללים ליום בו ייקח מישהו את נשמתם.
הפרצופים האלו, הסבל הרב העומד מאחוריהם, גורם לי כל פעם לתהות בשביל מה זה טוב, מדוע אנשים מגיעים למצב כזה, שכל מה שהם מסוגלים לעשות, זה לשכב לפתוח את העיניים ולפעמים גם זה לא.
ברור לי שבתוך הגוף, כלוא אדם, נפש שחשה ומרגישה בדיוק כפי שכל אחד מאיתנו מרגיש, נפש שכאשר כואב לגוף העוטף אותה (והוא כואב כל הזמן), היא סובלת ומייוסרת, נפש שכאשר אנשים חביבים אליה, מתרככת כמו נפשו של ילד בן יומו.
אבל זה כואב, כואב לי לראות את כל אותם אנשים אשר נועצים בי מבטים של קנאה, על כך שאני יכול ללכת בקלילות וזריזות, כל כך שהשיער שעל ראשי טרם הלבין או נשר, על כך שאני חווה דברים שכבר שנים, יתכן אף עשרות שנים הם רק מתרפקים עליו כנוסטלגיה.

משום מה, אחרי כל ביקור כזה, אני חש מחוזק, אני מעריך טיפ טיפה יותר את עצם העובדה שאני מתפקד, שהחיים שלי הם באמת חיים (וכאן יש אשר יחלקו על דבריי).

בכל אופן, כאשר כבר נכנסתי למלחקה, כמו בגן ילדים, ישבו הקשישים הרבים במעגל, מולם עמדה "גננת" אשר סיפרה להם על הסתיו, הראתה להם תמונות של חצבים ואפילו מעט פרחים דקמלו הביאו, סימן לקיץ שחלף והשאיר אחריו מוות רב ותקווה לצמיחה.
אז אמרתי לסבתי שלום, והחלטתי לשוב חזרה כלעומת שבאתי ולא להפריע לסבתא שלי לפעילות המרתקת, אשר עוזרת להפעיל חלק מה"זומבים" הגרים במחלקה שם.
בכל אופן, החיים בגיל 91 וחצי, אינם קלים.

והבה נעבור שלב קדימה

ישנה בדיחה ותיקה ומוכרת, המספרת על זוג קשישים שגר פעם מול בית הקברות והיום הם גרים מול הבית.

וגם הקשישים שראיתי היום, יובאו במוקדם ובמאוחר למנוחת עולמים, חלקם ודאי לפני, יתכן וחלקם אף אחרי (תתפלאו כמה שנים הם יכולים לשרוד) ואז הם יגיעו לבית הקברות.
כידוע (ואם לא אז תכירו), אני חובב בתי קברות מושבע. לא נולדתי ככה, אבל מכורח הנסיבות, יצא שבשנתיים האחרונות, ביקרתי די הרבה בבתי קברות.
הפעם הראשונה שביקרתי בבית קברות, הייתה כאשר הייתי בערך בגיל שמונה או תשע, נסעתי עם אבא שלי לבית הקברות "צור שלום" בקריית ביאליק.
אני לא זוכר מה הייתה המטרה המדוייקת, אבל על פי האנשים המוכרים הקבורים שם, או שזו הייתה סבתא שלו (אמא של אמא שלו) או הוריה של בת דודה של סבתא שלי.

אני זוכר שראיתי את הברז בכניסה (ליתר דיוק ביציאה, אולם מדובר באותו השער) וסיפרו לי שאם לא שוטפים ידיים ביציאה, שאריות מתים עשויות לדבוק בך.
הייתי קטן, האמנתי...
עם השנים הבנתי שזה בולשיט אדיר.

לא הייתה זו אהבה ממבט ראשון עם בתי קברות, עברו כמה שנים עד שכף רגלי דרכה בבית קברות שוב.
בינתיים ראיתי סרטים מפחידים, כמו בית קברות לחיות, אשר לא ממש תרמו לרצון שלי לבקר שם שוב...

ואז, תחילת כיתה י"ב, משלחת לפולין וצ'כיה.
לדעתי הביקור בבית הקברות היהודי העתיק בפראג, היה נקודות התפנית, בה שיניתי את יחסי לבתי קברות. אז הבנתי שבית קברות הוא לא מקום מפחיד, אלא מקום שלב ורגוע, מקום שהזמן עצר בו מלכת, או ליתר דיוק מקום שהזמן מתקדם בו בצורה מאוד איטית.
ביקור בבתי קברות בכלל ובבתי קברות עתיקים בפרט, הוא סוג של מסע בזמן. פה רואים דמות היסטורית מעניינת, פה רואים מישהו שנפטר בדיוק ביום שנולדת, ביום שאבא שלך נולד, ביום שסבא שלך נולד וכמובן גם הרבה קודם, במיוחד אם מדובר בבתי קברות בני מאות שנים.
בבית הקברות היהודי בפראג, בשל מצוקת מקום, קברו אנשים מעל אנשים שנקברו לפניהם וכך היום המקום עמוס מצבות לעייפה, רובן התעקם עם השנים, התמלא טחב והצמחיה העבוטה בהחלט גורמת לך לשכוח שבאדמה טמונות עצמותיהם של הרבה אנשים ולהכנס לעולם סוריאליסטי משהו.

בבית הקברות היהודי העתיק בפראג, כמעט על כל מצבה, ציור אשר מסמל את עיסוקו של האיש בעולם החיים, לכהנים (וזה קיים בהרבה בתי קברות) סימן הידיים המפורסם של ברכת הכוהנים.
בבתי הקברות המודרנים בישראל, במיוחד אצל אנשים יוצאי הקווקז, נהוג לשים תמונה של המנוח. אפשר לראות תמונות של נשים שנפטרו בגיל 85 ועל מצבתן מתנוססת תמונה משחר נעוריהן, אפשר לראות תמונות של גברים משופמים במיטב שנותיהם, כאשר התאריך על המצבה מעיד שנפטרו בשיבה טובה.
כמובן גם ישנם כאלו שנפטרו בגיל צעיר, וכאלו שעל קברם מתנוססת תמונה מגיל מופלג, אבל אלו מיעוטם של הקברים שראיתי.
אגב, אם היו רוצים לא לחטוא לאמת, הייתי ממליץ לכל אותם אנשים שחורטים על מצבתם תמונה, לחרוט תמונה של שלד ובכך להבטיח מהימנות למקור שנמצא מתחת לאבן הכבדה.

אחד הדברים המעניינים ביותר בבתי הקברות, הוא לקרוא את הטקסט על המצבות (בהנחה שהוא לא ברוסית או באמהרית, כי אז אני קצת מתקשה בהבנת הנקרא).
על קברים רבים מספור, מסופרים סיפורי הלל למת הקבור בהם, כמו שהמצרים דאגו להלל ולפאר את מלכם האהוב במאוזילאומים העצומים שבנו (בד"כ חושבים על הפרמידה הגדולה של חופו, אחד משבעת פלאי תבל של העולם העתיק, אך גם שאר הפירמידות והקברים מרשימים ומכילים את אותם אלמנטים של הכנת המת לחיי הנצח בעולם הבא).
אני מניח שלא כל אותם סיפורים הם אמת לאמיתה, ודאי שאינם יכולים להעיד על חשיבותו או לתאר את חייו של האדם הקבור.

נזכר אני בקבר של רב בנשר, יתכן והיה אדם מבריק וגדול בתורה, אולם קבר השיש והטקסט הרב מקרוא על מצבה אחת, בהחלט מעיד על החשיבות הרבה שבוני המצבה העניקו לאותו רב, אשר אני משוכנע שגדולים ממנו מצאו את מותם ועל אודותם לא נכתב בפרוטרוט על גבי המצבה שלהם. יתכן וזה גם קשור לתפיסה של אנשים את המוות, את החשיבות של הקבר, מסתבר שאנשים שלכאורה יראיי שמיים ואשר יודעים כי הם יגיעו לעולם הבא, דואגים להזכיר לתושבי העולם הזה, מי הם היו בחייהם.
יתכן וגם מדובר בבניה של אתר עלייה לרגל, כמו אותם עשרות קברי צדיקים בגליל, קברו של הרב נחמן מאומן (אשר מושך אלפי חרדים מידי ראש שנה לאומן במזרח אירופה).
אני זוכר שכאשר הייתי בפולין, עם משלחת ממגדל העמק וקריית אתא (נו, זה מבוסס בעיקר על דעות קדומות, אבל יש שם הרבה אנשים המכונים דתיי כיפה לבנה [מונח שהומצא אגב על ידי אנשים דתיים]) וכאשר ביקרנו בקברו של "הצדיק הרב אלימלך", פתאום אנשים שאני בספק אם שמעו לפני אותו ביקור את שמו של הרב אלימלך, הניחו פתקים ובקשות מכבוד הרב.
זה מעט מוזר, בהתחשב בעובדה שהיהדות מתפארת בהיותה דת מונותאיסטית, אשר נמנעת מעבודת אלילים (והרי כתוב בעשרת הדברות שחל איסור חמור על בניית פסלים ומסכות), אולם עבור הגדולים בתורתה נבנים אתרי עלייה לרגל, אליהם נוהרים המונים.

ואם כבר הזכרתי את זה, אכניס רק משפט קצר, על כך שאני מתקשה להבין כיצד דתות (ולא רק היהדות) אשר מתפארות ברוחניות ובעבודה קשה בעבור חיי העולם הבא, מוצאות מקומות קדושים, ערים קדושות ובונות מבנים מיוחדים לעבודה של מישהו/משהו שכלל לא זקוק להם.
כמובן שחלק מהתשובה ניתן למצוא בכך שהדתות מיועדות לאנשים ואנשים צרכים מקום בשביל לרגיש תחושת שייכות אליו, המנהיגים הפוליטים צרכים מקום אליו יוכלו עשרות מאמיניהם לתפלל אליו, בין אם זו מכה, בין אם זו ירושלים, ההבדל הוא במקום, אבל הסיבה היא אחת.
כמובן שגם אנשי התיירות במקומות קדושים עושים חייל, הם ימכרו מים קדושים (מברז בארץ הקודש), מזכרות (וכאן אפשר לספר על חולצות, פסלים [כן עוד פסלים], תמונות, צעצועים, גלויות ועוד דברים רבים) ובכלל הרבה מאוד אנשים עושים כסף, על מקומות בהן דמויות היסטוריות חיו והיו (זה מה שמזכיר לי, מישהו בא לבקר בפאריס, בבית הקברות בו קבור ג'ים מוריסון ב-8 בדצמבר, לכבוד יום הולדתו ה-60?).

ונחזור לסיור המוחי בבית הקברות, אחרי שנטשנו אותו מעט כדי לדבר על דת, אחד הגורמים העיקריים לדרך בה מעוצבים בתי הקברות (המרכיב השני, שווה לו בחשיבותו הוא התקופה והסביבה שמשפיעים על החומרים מהם בנוי הקבר ועל עיצובו).
בבתי קברות אנשים כפי שכבר ציינתי, משאירים הרבה מזכרות לדורי דרות החקוקות בסלע.
זכורים לי הרבה ציטוטים שראיתי על קברים, חלקם היו מוכרים לי, חלקם לעולם ישארו עבורי לעולם עלומים.
אולי תמיד נראה לי מוזר כל אותם ציטוטים מעוותים, למשל "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש הזה" שראיתי על אחד הקברים בבית העלמין במבואות הדרומיים של חיפה (בשיר המקורי שכתב נתן יונתן ומבצע שלמה ארצי המילים הן "איפה ישנם עוד אנשים כמו האיש ההוא", לכאורה שינוי קטן, אבל מבחינתי עיוות נוראי של המילים של השיר שאהבתי).
ועוד עשרות ציטוטים לא מדוייקים, ראיתי שנחקקו על גבי מצבות, אם היה מדובר בנייר אשר ייגרס לאחר מספר ימים, אולי הייתי פחות מתקומם כנגד זה, אבל הואיל ומדובר בגלעד אשר אמור להתקיים לנצח (כמובן שסופו של הנצח הזה גם יגיע), מדובר בטעות אשר קצת יותר קשה לסלוח עליה.

ועד כאן חוויותי מביקור קצר אצל סבתי וזכרונות ומחשבות מבתי קברות.
אלעד