בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אחד הדברים הקשים ביותר באינטראקציה חברתית כל-שהיא, הוא שלב הפרידה.

כמה פעמים עמדתם זה מול זו, זו מול זה, זה מול זה או זו מול זו וידעתם שהגיעה השעה לומר שלום, ורציתם שהרגע לא ייגמר?

באופן אישי, אני זוכר רגעים רבנים כאלה, רבים מספור. זכורה לי למשל אותה פעם שעמדתי עם אלה ליד הרמזור, בערב לפני שהיא חזרה להודו לעוד מספר חודשים. "ביי" אמרנו אחד לשנייה ואחת לשני. כעבור שעה, עדיין עמדנו שם וקשקשנו.

והיו עוד מקרים כה רבים, עם כל כך הרבה אנשים. תמיד לפני הפרידה, נזכרים באיזה משהו.

ולתזה הזו, מתלווה אנטיתזה – אותן פעמים שממש רוצים להיפרד, שהרגע יסתיים, אבל לא יודעים איך.

באופן אישי, אני משתדל לרמוז (לא בעדינות) מתי אני מעוניין ששיחה מסוימת או אירוע מסוים יסתיימו. אבל לא תמיד זה מתאפשר בהצלחה.

באותם מקרים, מה שקורה הוא שבד"כ מחפשים איזה תירוץ, כדי לסיים את המפגש. לעיתים, התירוץ יכול להיות מצוץ מהאצבע, בצורה תלושה מהמציאות.

כזה הוא זידאן.

זידאן, בחור מוזר, כפי שכבר יצא להבין למי שעקב אחר מעלליו בבלוג.

מצד אחד, הוא מרבה להתקשר אלי, גם כאשר אין לו באמת מה להגיד, מלבד ענייני הא ודא.

אולם מהצד האחר, בד"כ כאשר אנחנו מסיימים, השיחה מסתיימת בהרגשה שלי שיש לו תירוץ ממש מטופש לסיום השיחה. לזכותו אומר שאני חושב שבמקרה שלו, הוא באמת רואה את מילותיו כאמת וכדברים חשובים ולא כתירוץ לסיום השיחה.

אביא כאן מספר דוגמאות למילות פרידה מזידאן, כולן אמיתיות והתקיימו באי אילו שיחות שערכתי עם הבחור:

"טוב, אלעד, אני חייב ללכת לשטוף את הכלים".

"אתה שומע, אני חייב להוציא את הכלב, אז נדבר כבר".

"אני הולך לנקות את המטבח, אז נדבר כבר בפעם אחרת".

"אני חייב לרוץ לקחת קניות, אז נדבר ביום אחר".

יכולתי להמשיך, אבל נראה לי שהרעיון ברור, לכן נמשיך לפסקה הבאה, שתהיה האחרונה.

והכי קרא אותי, מה שזידאן אמר לי אתמול בשיחה שניהלנו:

"טוב, לדוד שלי בדיוק נולדה אתמול בת, אז אני קופץ לראות אותה, אז נדבר אח"כ".

תראו, זה לא שזה לא אפשרי. למעשה אני משוכנע שלדוד שלו (או שזה היה בן דוד שלו?) נולדה בת. אבל דרך ההצגה הפתאומית והסתמית שהנושא עלה וירד, נראתה כל כך תלושה מהמציאות.

אם זה לא היה זידאן, הייתי מתחיל לחשוד...