בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אני משתדל לעבור על הכתבות שנראות לי מעניינות אותי בהארץ מידי בוקר, לעיתים גם פוזל אל עבר עיתונים אחרים ורועה בשדות זרים.

הנה למשל כתבה ב-YNET שהתיימרה לפרש את תוצאות הבחירות באיראן.

קראתי בשקיקה את כתבתו של רועי נחמיאס ודברי הפרשנות של המומחה לאיראן מאוניברסיטת חיפה - דר' סולי שאהוור, וקצת חרה לי לראות כתבה כל כך מוטה, כזו שנראה כאילו נכתבה מראש ורק התאימו כמה שורות בהתאם לתוצאות המאוד מפתיעות, בהן נבחר מחמוד אחמדינג'אד ראש עיריית טהרן השמרן ולא עלי אכבר האשמי רפסאנג'ני, הנשיא לשעבר שנחשב מתון יותר בדעותיו (הדיעות לגביו היו שונות כאשר מוחמד חאתמי החליף אותו ב-1997, אז חתאמי היה המתון ורפסאנג'ני ייצג את המשטר הנוקשה בעוד היום רפסאנג'ני מוצג כאיש המחנה הרפורמיסטי, אבל מעט פחות מתון מחתאמי, נשיא איראן הקודם שבשל החוקה לא יכול לרוץ לקדנציה שלישית ברציפות, אותה סיבה בגינה רפסאנג'ני לא התמודד ב-1997 לקדנציה שלישית).

לכן, השארתי תגובה, די ארוכה (כתגובה) למאמר המתהדר באנשים מדע ועלול להפיל רבים או לפחות לחזק בהם את מה שהם רוצים להאמין בו - איראן רעה והמערב טוב.

הנה תגובתי:

עם כל הכבוד לפרשנות של דר' שאהוור, נראה כאילו הרצון שלו (ובכלל של רבים) להוכיח איזו-שהיא נקודה, מביא אותם להתעלם ממה שלא נוח להם ולהציג אותו כלא משמעותי...

למשל, מלינים על העובדה שהמועמדים שלא עמדו בתנאים מסוימים, כלומר היו מתנגדי משטר, לא הורשו לגשת לבחירות.

האם בארה"ב מועמד שהיה טוען כי הוא מתנגד לשיטה האמריקנית היה מורשה לרוץ?

האם בישראל, מפלגה שמתנגת למשטר בישראל כמשטר, רשאית לרוץ לבחירות?

גם כאן פוסלים מפלגות, כמו שלמשל פסלו את מפלגת כך.

מהבחינה הזו, המשטר האיראני מגונן על עצמו, מה שמקובל גם בדמוקרטיות מערביות.

או העובדה שבסופו של דבר ניצח האנדר-דוג, אחמדינג'אד, שלא היה בטוח שיעפיל לסיבוב השני בכלל והוא נבחר מתוך 7 מועמדים.

אין לי תלונה על העובדה שבארה"ב יש בד"כ 2 מועמדים (ועוד אחד או שניים קיקיוניים) והעובדה שלפי השיטה הרובית נשיא יכול להיבחר גם אם מיעוט המצביעים בחר בו וגם העובדה שהבחירות ב-2000 הוכרעו בבית משפט בצורה מעוררת מחלוקת, זה עניין אמריקאי פנימי.

אבל כאשר דבר דומה מתרחש באיראן...

הם לא דמוקרטים (והם לא מתיימרים להיות, הם מתיימרים להיות מדינת הלכה אסלאמית), השיטה שלהם מסריחה, והנשיא בוש הגדיל ואמר שלא מתרחשים שם תהליכים דמוקרטים, כפי שבמדינות אחרות באזור (כוונתו הייתה כמובן לדמוקרטיה הנפלאה שמקימים האמריקנים בעיראק, שם הורגים בהם מידי יום או אולי לדמוקרטיזציה במדינת ההלכה (המחמירה בהרבה) - בת בריתה של ארה"ב - סעודיה.

לסיכום, כפי שכבר אמרתי, כאשר רוצים להוכיח נקודה בכוח, אפשר להתעלם מהנתונים.

הרי אם רפסאנג'ני היה נבחר, היה ניתן לכתוב שמדובר במראית עין בלבד ועדיין עלי חמנאי שולט.

בדיוק באותו אופן שכאשר חתאמי הפתיע ב-97 ולקח את הבחירות, הביקורת הייתה דומה.

שוב, אין בכוונתי להציג את המשטר באיראן כדמוקרטיה ליברלית נאורה.

אבל להציג את הביקורת שנמתחת כאן ובעיקר מטעם הממשל האמריקני, כאינטרסנטית, חד צדדית ולא נאמנה למה שקורה בשטח.

היא אגב בהמשך לדברים שכתבתי כאן על דבריו של הנשיא בוש לאחר הסיבוב הראשון של הבחירות באיראן.

כי הרי אין מטריד את האמריקנים כלל וכלל אם באיראן תהיה דמוקרטיה או לא. בראייתם, הם רוצים משטר שלא יעשה להם צרות, שלא יעמוד על זכויות האנשים שהוא מייצג ויפעל בעיקר לפי האינטרסים האמריקנים, ולא לפי אג'נדה שלו, אם היא שונה מזו של ארה"ב (באופן אירוני, נראה כאילו המשטר בארה"ב, בה הדת מופרדת מהמדינה, היה מאוד רוצה להקים "מדינת הלכה" פרוטסטנטית בארה"ב, כזו שאפשר יהיה ניתן למנוע בצורה חוקתית הפלות, נישואים חד-מיניים, ניסויים בתאי גזע ויתר הדברים שממשל בוש מתנגד להם, בשם ערכי הנצרות).

הכתבה השנייה, שאין לי הרבה מה להוסיף עליה, היא המאמר הנפלא של אורית שוחט, המציג את הצמחונות, באור שהוא לדעתי די נכון.

הרי באמת, מי אוהב לראות אנשים שמציגים אותו באור פחות מוסרי?

גם שם, השארתי תגובת "חיזוק" - תגובה מספר 12.

עד כאן סקירת עיתונות להיום.

אלעד