בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אתמול, בשעות הערב, התקשר אלי זידאן.

אחרי שיחה שגרתית, הוא פתאום העלה את זה שמזמן לא עשינו שום דבר ביחד (נראה לי מאז יום הסטודנט, שהיה בתחילת החודש, אז מבחינתי זה לא מזמן).

נו, איכשהו הוא הצליח לשכנע אותי לבוא איתו לאכול גלידה, ולכשות עוד כל מיני דברים...

כעבור כעשרים דקות, מצאתי עצמי על סף ביתו של זידאן, הוא כבר חיכה לי מחוץ לשער (אין שם באמת שער, יש דלת כניסה, אבל התחשק לי לכתוב שער).

אני כבר פניתי אל עבר מרכז הכרמל, על מנת שנבקר בגלידרייה פרסקו (תודה לעיזה שרעננה את זכרוני באשר לשם המקום), כאשר לפתע זידאן שידל אותי לשנות את היעד אל עבר הגרנד קניון, על מנת שנסתכל על נגני MP3 (הוא הזכיר שהוא מעוניין לקנות אחד כאשר שוחחנו בטלפון, אבל הוא בפירוש אמר בו נלך לאכול גלידה, ולא דיבר על לראות נגני קבצי מוזיקה). הסכמתי.

בקניון, הלכנו לאופיס דיפו. החנות הזו מששעממת אותי. עזבנו, אחרי שהנגנים נראו לזידאן יקרים, ביחס לנגן שהוא ראה בפרסום. השעה הייתה בערך עשרים וחמישה לעשר בלילה (יכולתי לכתוב 22:35, אבל אז איפה האתגר שבקריאה של השעה בדרך לא שגרתית?) והלכנו אל חנות חרק (Bug) מחשבים, כי זידאן ציין שהוא ראה שם נגן של קריאטיב (והוא לא הפסיק לציין בפני ש-CREATIVE הכי טובים, גם כאשר הסברתי לו שאין דברים בגו) בנפח 512 מגה בייט, במחיר 350 שקלים.

עלינו לחנות. הדלת הייתה סגורה (אך לא נעולה), מאחוריה הוצב מכשול (מעין שלט פרסומת) ושני המוכרים שעמדו בפנים נראו מאוד מעוניינים ללכת הביתה...

פתחתי את הדלת, הם שאלו מה אני רוצה ושאלתי אם הם פתוחים. הם השיבו שכן (בחיי, באמת היה קשה להבין זאת מההתנהגות שלהם). קראתי לזידאן להתגנב בחריר של הדלת פנימה ונכנסנו...

שאלתי אם הם סוגרים בעשר, הם השיבו שכן, אז הקשתי ושאלתי מדוע עשרים דקות לפני שעת הסגירה הדלת סגורה. הם מלמלו משהו על כך שהם מכינים את החנות למחר, וזידאן ואני התקדמנו לעבר המדפים עליהם הנגנים, כאשר בשלב הזה מלמלתי משהו על "צורה להם" לזידאן, ומאוחר יותר הסברתי לו על הקפיטליזם, על המוכרים שמקבלים שכר מינימום (בקירוב) שאינם קשורים קשר משפחתי לחנות ולכן מנסים לחתוך מוקדם ככל האפשר הביתה, בהתאם ל"תרבות המגיע לי" ו"הסמוך" הישראלית ותודעת השירות הנמוכה בישראל.

זידאן הסתכל על המוצרים השונים, Sony, iRiver, iPod, כמה נגנים של קריאטיב ועוד כמה פירמות עלומות. כאשר זידאן שאל לגבי הפרסום שהוא ראה, הביאו לו את חוברת המבצעים של רשת באג, ובאמת היה שם נגן במחיר 350 ₪, בניגוד לאלו שעלו 600 ₪, עם חצי מהנפח...

"אזל" אמר המוכר לזידאן. "אז למה אתם מפרסמים את זה?" שאלתי את המוכר. "זה מבצעים מלפני חודש" ענה המוכר. "אז אתם לא מתכננים נכון את המלאי שלכם" השבתי לו, "ולא דאגתם להביא מלאי מספיק". הוויכוח נמשך עוד מעט, כאשר ברור לי שבכוונה הביאו מעט יחידות מהדגם הזול, על מנת לגרום לאנשים כזידאן להגיע לחנות, לא למצוא את המכשיר הזול, ולהסתפק בדגם יקר בהרבה, במה שמכונה בשפה המקצועית “Foot in the door”, דהיינו גירוי הלקוח בהצעה מפתה, המתגלה כבלתי אפשרית למימוש ולכן הלקוח שכבר גילה נכונות כבר יתפתה לעסקה קצת פחות כדאית (מי אמר שהקורס בפסיכולוגיה חברתית לא היה שווה?).

אז שאלתי את המוכר מדוע המכשיר בפרסום עולה 350 ₪, בעוד זה המוצע על המדף, של אותה פירמה, בחצי הנפח, עולה כמעט כפול. המוכר עשה עצמו מעיין הפרוספקט, כאשר הוא אמר "זה לא מכיל טייפ מנהלים", בעודו מתייחס לזה הזול יותר. "אבל כתוב שהוא מכיל טייפ מנהלים" אמרתי (בכל זאת, זו הייתה השורה בפרסום).

"אני חושב שזה לא מכיל טייפ מנהלים" אמר המוכר. "אז למה כתוב שזה מכיל?" שאלתי. "ט.ל.ח" אמר המוכר (בתקווה שלא אבין מה הוא אומר, או אולי כאילו הקיצור ט.ל.ח – טעות לעולם חוזר, שלוש אותיות שמוסיפים בפרסומים באותיות ממש קטנות, על מנת לכסות את הישבן של המפרסם מתביעה על כך שהוא לא עומד במילותיו). זה הרגיז אותי מעט ואמרתי "אז מה בכלל שווה העלון הפרסומי שלכם, אם אתם לא עומדים מאחורי מה שכתוב בו?".

בשלב הזה, המוכר, שכאמור מאוד רצה לנטוש הביתה ובטח לא להתעסק עם לקוח עיקש כמוני, יצא מכליו. "אף פעם לא נתקלתי בטיפוס שלילי כמוך", אמר המוכר, תוך כדי שהוא שוכח את כלל הברזל של המוכרים – "הלקוח תמיד צודק" ובכלל, כל כלל נימוס בסיסי, ודאי כזה שבין נותן שירות ללקוח.

לא התרגשתי במיוחד מהמוכר החצוף. הערתי על כך שבעיני אדם שלילי הוא אדם שסוגר את הדלת בפני לקוחותיו יותר מעשרים דקות לפני זמן סגירת החנות.

המשכתי להטריד אותו ולנהל ויכוח עקר על נגני MP3, תוך כדי התקטנות כמו שרק אני יודע, תפיסה שלו במילה, רק כדי להרגיז את הבחור יותר...

בין לבין, גם זידאן הקשה קושיות שעל רובן ככולן יכולתי לענות לו בעצמי, אבל נתתי למוכר את התענוג לענות לו על שאלות בנאליות...

כמובן שלא קנינו כלום. זידאן הרי צריך לחשוב ולא הייתה לו כל כוונה לקנות נגן אתמול. הרי הלכנו לאכול גלידה, לא?

כעבור זמן קצר, מצאנו עצמנו, זידאן ועבדיכם הנאמן, במרכז הכרמל.

חשבתי שבשל פסטיבל הרוק שבנמל, שבחסות ORANGE (כלומר בעד ההתנתקות, אני מניח), מרכז הכרמל יהיה נטוש כמו העיירה צ'רנוביל החל מ-1986, אבל מסתבר שעדיין היו קצת אנשים. במיוחד היה קשה למצוא חניה.

בסוף מצאנו. הגענו לגלידריה פרסקו, שהייתה מלאה בהמונים.

אכלתי גלידה בטעמים מוזרים. אחד הכדורים היה בטעם קינדר בואנו, השני בטעם ריבת חלב...

גלידה קינדר בואנו, זה שילוב של שתי אהבות בחיי – קינדר בואנו (ויעיד על כך השקמיסט בצבא, שתמיד שהוא ראה אותי קרא לי קינדר בואנו, הרבה לפני שהחלו לפרסם את המוצר הזה בטלוויזיה) וגלידה.

דעו כי מדובר בגלידרייה טובה, טובה מאוד. אפילו תיירים (או סתם קבוצה של אנשים שדיברו באנגלית) עצרו על ידי, הצביעו על הגלידריה ואמרו “this is the best…” ואז משהו שלא הבנתי, הוא זה היה Place, אולי Ice cream או משהו כזה...

בכל מקרה, גם הם עצרו וקנו גלידה...

זידאן כמובן, איש מצחיק. מקומות ישיבה לא היו, אז הצעתי שנעבור את הכביש, כי הוא רצה ללכת לפאוזה, בתירוץ שמוכרים שם נגני MP3, כאשר הסיבה האמיתית הייתה שהוא רצה לראות דיסקים, כמו שהוא עושה תמיד. אבל זידאן, פוחד פחד מוות מלהתלכלך (בכל זאת, חולה OCD הבחור) ולכן הוא ביקש לאכול בעמידה. אין לי בעיה עם זה שהוא אוכל בעמידה, באמת. אבל למה לעזאזל הוא צריך להסביר לי שלאכול בעמידה זה הכי טוב ולחזור על זה חמש פעמים?!

בכל מקרה, עמדנו שם ברחוב, צפינו במכוניות חולפות ואני שטחתי באוזניו של זידאן את תלונותיי העיקריות באשר למוניות ונהגיהן, שתמיד בולמים ליד תחנות אוטובוס, כאילו מישהו באמת מחכה להם שם ובכלל, בכל פעם שהם רואים תחנת אוטובוס, הם מתחילים לצפור, לאותת עם האורות הגבוהים ולשדר עוד כל מיני אותות מצוקה...

סיימנו הגלידה. חצינו הכביש ונכנסנו לפאוזה.

אחרי שבאופן פלאי לא מכרו שם נגני MP3, זידאן ביקש להסתכל על דיסקים...

הסכמתי. לא שזה מעניין אותי יותר מידי. אבל שיהיה...

בשלב מסוים, שאלתי את זידאן "למה שלא תעבוד בחנות דיסקים?" (הוא כבר עבד בעבר בטאור רקורדס). תשובתו של  זידאן הייתה "אל תהפוך את התחביב הגדול שלך למקצוע"...

השבתי לו "אמר מי שחובב סרטים ורצה להיות תסריטאי" וחייכתי לעצמי.

למעשה, הייתי ממש מרוצה מההתחכמות שלי, ולא בדיוק הקשבתי לדרך שהוא תירץ את זה  (טוב, כן הקשבתי, אבל היא הייתה מטופשת – "זה שונה" [מה שמזכיר קצת את השיחה שלנו על זה שהוא רוצה להיות תסריטאי או במאי] הוא אמר, "כי תסריטאי לא נמצא כל היום בחנות סרטים". כלום אוכל לטעון אחרת?).

לכן, הקלטתי את זה בטייפ המנהלים שבסלולארי, רק כדי להיות בטוח שאזכור את הציטוט שלו מילה במילה...

זידאן שאל אותי, "עם מי אתה מדבר שם". "עם אף אחד" השבתי בהיסוס קל, "רק הקלטתי תזכורת בטייפ המנהלים" אמרתי ובזאת זה נגמר.

בפעם הבאה אכתוב זאת בפאלם, כי את זה אי אפשר לשמוע...

נכנסו עוד לסקשן של המוזיקה הקלאסית. מדהים איך שירים ישנים ברובם, עדיין נמכרים, לעיתים בעלויות גבוהות למדי, אם כי במחיר זול ביחס לדיסקים אחרים בחנות.

למשל (מבלי קשר למוזיקה הקלאסית), דיסק אוסף כפול של בוב דילן, נמכר ב"מחיר מציאה" – שני דיסקים במחיר אחד – 90 שקלים...

כאשר ראיתי את זה, אמרתי לזידאן שזה מחיר של דיסק אחד, אבל מאוד מאוד יקר...

מאוד יקר!

בסופו של דבר, גם את החנות הזו, עזבנו מבלי לרכוש דבר...

עוד קפצנו לסינמטק, כדי שאזמין כרטיס לאיזה סרט. זידאן אמר כבר בפעם העשירית שבכוונתו לעשות מנוי לסינמטק. הוא ודאי לא יעשה אף פעם...

ואז הגיעה השעה, החזרתי את זידאן לביתו.

נגמר.

איזה דייט נחמד. אני צריך להתחיל לצאת יותר לדייטים. למעשה, מעולם לא היה לי דייט, במובן הרומנטי ואני מניח שטוב שכך.

<הכנס משפט סיום עיזתי>

אלעד