בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

איזה יופי, חום יולי-אוגוסט. זוועה!

זה לא שאני סובל מחום או מקור, אני בד"כ מרוצה מהמצב כמות שהוא (מה שלא מפריע לי להתלונן, זה לא סותר).

אבל לא בענייני חום רציתי לעסוק.

אפילו לא בבחינה הזוועתית שגם אם אסגוד לאלוהי הפאקטור (פאקטור – האם זה נגזר מהמילה Fuck, כלומר כאשר כל הכיתה מקבלת ציונים גרועים, לשון אחר נדפקת, מוסיפים נקודות לכולם?), הוא לא יעזור.

רציתי לספר על אמא שלי. משום מה, היא נלהבה עד מאוד להקפיץ אותי אל היעד שלי הבוקר, בערך בשמונה.

מה, יום שישי, לא רוצים לישון עד מאוחר?

מסתבר, שהיא בנתה על ללכת לאזכרה של בעלה של חברה שלה, שהייתה אמורה להיערך בשמונה וחצי, אז היא תכננה להוריד אותי בדרך וכך לרקוד בשתי החתונות (או במקרה שלנו, להשתתף בשני האירועים המצערים).

בעודנו נוסעים ועולים במעלה הכרמל, הטלפון הסלולארי של אמא שלי צלצל.

חברה שלה הייתה על הקו ושאלה אותה היכן היא.

"אני בדרך" אמרה אמא שלי. "בדרך לאן?" שאלה החברה. אמא שלי השיבה שלאזכרה ואז חברה שלה אמרה לה שהיא דחתה את זה לאחת עשרה וחצי.

אמא שלי שאלה אותה מדוע היא לא הודיעה לה שהיא משנה את השעה, אז החברה אמרה שהיא לא חשבה שאמא שלי תבוא לאזכרה.

אמא שלי שאלה אם זה לא היה מובן מאליו. החברה השיבה שלא.

כאן אתמוך בגרסת החברה, הואיל ולמשל את האזכרה של אבא שלי (בעלה המנוח) או של הוריה (סביי המנוחים) היא לא בהכרח מקיימת במועד המיועד, אם בכלל, כך שמדוע שתטרח לבוא לאזכרה של זרים?

בכל מקרה, העובדה שאמא שלי יצאה פארשית, מעט הטרידה אותה.

במצבים מסוימים זה יכול היה להיות משעשע, אבל אמא שלי, כזכור, נהגה באותו רגע...

תוך כדי שיחה ושפיכת מילים מיותרות, על כך שהחברה הייתה צריכה להודיע לה ועוד כל מיני מילות נימוסים שלפי תיאוריית המידע של שאנון ואחרים היה ניתן להזניח, שמתי לב שאמי לא ממש מרוכזת בנהיגה...

למשל, היא נהגה בנתיב השמאלי במהירות של 20 קמ"ש בערך, או שתוך כדי נהיגה כמעט עלתה על שטחה ההפרדה שבין הנתיבים.

הערתי לה שתתרכז בנהיגה, במקום בשיחה.

נראה שהיא הייתה מרוכזת מידי בשיחה, מכדי לשמוע את הערתי...

הושטתי יד לעבר הסלולארי שלה שהיה מונח על כן הדיבורית וניתקתי את השיחה, בעוד מחליפה מילות נימוסים חסרות משמעות, אך מסיחות את הדעת מהעיקר, שהוא הנהיגה.

"לא עושים דברים" כאלה אמא שלי צעקה עלי בעצבנות...

שאלתי אותה מה עדיף, להיכנס בגדר, או להמשיך לדבר בסלולארי....

"לדבר" השיבה אמא שלי בלי היסוס.

אולם אחרי שנייה, היא הבינה שהיא אמרה משהו שטותי...

היא המשיכה לזגזג עוד קצת בנתיב השמאלי ואז עברה לימני.

"אז נתקשר למכוון הפסנתרים" היא אמרה וכבר החלה בעצמה לחטט בספר הכתובות שבטלפון הנייד שלה...

מסתבר שמטעויות לא לומדים.

איזו דרך נפלאה לפתוח את החודש!