בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני שאתם מזעיקים את המשטרה, לפני שאתם מעירים את יריב לחינם, רוצה אנוכי להבהיר לכם שאין כוונתי מילולית, לשים קץ לחיי, אלא פשוט להעביר כאן את המועקות העוברות עלי, אלו שבגללם אני מרגיש שאני לא באמת יכול לחיות, לחיות כפי שכאשר אומרים "לחיות", מתכוונים לזה.

אז במה העניין?

צפיתי היום בסרט היץ' (HITCH) - "קומדיה רומנטית" כך היא מכונה, אם אפשר לכנות רומנטיקה כקומדיה, שאמורה לעסוק בחיבור תענוגות ועסקים.

אני מניח שתוכלו לטרוח לברר על עלילת הסרט אם זה יעניין אתכם. בסרט ממליצים על גוגל, אבל לא זה העניין.

לא!

מהכותרות בהתחלה - Columbia pictures, כאשר למטה מצוין שמדובר בחלק מתאגיד SONY, התחלתי לחשוד...

ואז, הכל התחוור לי!

הסרט הזה, שלכאורה עוסק ביחסים רומנטיים, באנשים הקטנים שמתאהבים, באדם שכנגד כל הסיכויים מתחיל עם כוכבת ומצליח (ואז היא מתגלה כאנושית), על איש שעיסוקו "דר' שידוכים" שמתאהב בעיתונאית שכותבת טור רכילות ניו-יורקי, הסרט הזה, הוא פרסומת אחת ארוכה ומתמשכת!

לסוני.

בטח גם לעוד כל מיני חברות-בת, שלא הצלחתי לזהות, אבל כל מה שצעק אלי בסרט, היה סוני סוני סוני.

וזה רע!

כל הטלוויזיות שנראו על המרקע...

סוני!

מסך המחשב של גיבור הסרט - היץ' (וויל סמית').

סוני!

בכלל, נראה היה שמדובר בתצוגת תחליט, של מיטב הפיתוחים של סוני.

אם לא הייתי חושב על הסרט שהוא פרסומת ארוכה לסוני, שעוד אנשים משלמים כסף כדי לראות אותה, ודאי הייתי גם רוצה מכשיר עם מסך שאפשר לשלוט בו על כל מיני פונקציות בבית.

אם היה לי הכסף, ודאי הייתי קונה כזה, כי נוצרו אצלי צרכים מזויפים, צורכי כזבים!

טלפונים סלולאריים - סוני-אריקסון.

אני מניח שהנקודה ברורה.

שום דבר לא אמיתי בהטרוטופיה הזו, שיוצרים על מסך הקולנוע.

העיר ניו-יורק, לא רק שאינה בהכרח ניו-יורק, אלא היא בהכרח לא ניו-יורק!

ואולי, אם הייתי צופה בסרט הזה לפני כמה שנים, הייתי רואה דברים אחרים.

הייתי באמת מתחבר לסיפור הזה, על אנשים שמחפשים את החצי השני שלהם.

הרי אני רווק כעת, אחרי ששתי האהבות שלי חיי (והרי זה אבסורד, לימדו וטיפחו אותנו שאהבה של החיים, יש רק אחת), דעכו, אחרי שניסיתי להיות יותר מידי אוהב, ומי יודע, אולי אהבתי רק את עצמי איתן ולא אותן כמות-שהן.

יש לי, לכאורה, את כל הנתונים למצוא בסרט הזה עניין.

אני גם בחור רגיש (על פי כמה אנשים), אחרי הכל, אז בכל מקרה, ודאי הייתי מוצא את הנתיב להתחברות עם גיבורי הסרט.

אבל לא!

אני לא יכול ליהנות יותר.

אני לא יכול לחיות יותר.

"הכל הבל הבלים", אם אצטט את קהלת.

"מה שהיה, הוא שיהיה", "אין חדש תחת השמש".

כרגע איני יכול לראות שמחה בחיי, כרגע איני רואה טעם לחיות, בעולם שבו כל מה שאני צופה בו הוא מותג, או ניסיון למכור לי מותג.

אפילו יש בימים אלה איזה יריד מותגים, שכל תפארתו היא בכך שהמותגים נמכרים במחיר זול.

שלא לדבר על התעשייה השלמה של אנשים שמועסקת בתנאי ניצול כדי לספק את השפע הלא הכרחי הזה, שהיום יצאו רבים לקונצרטים בארבע יבשות כדי למחות נגדה, כאשר אין הם יסכימו לוותר באמת עליה, אלא רק לעשות שקט תעשייתי (בעידן הפוסט-תעשייתי) עם עצמם ומצפונם (אלו שעוד מקשיבים לו).

אני עוד צריך להרהר בנושא, האם יש טעם לצפות בקולנוע שמטרתו למכור, להאזין לשירים שמטרתם למכור תדמית.

הרי לא מדובר בתופעה חדשה. לא, היא לא הייתה כאן מאז ומעולם, אבל גם יצירות שהיום נחשבות קלאסיות, היו מניעים שעמדו מאחוריהן – פוליטיים, כלכליים.

אני לא מדבר רק על Walt Disneys’ Classics, אני מדבר גם על מוזיקת ג'אז שאני אוהב ונועדה למכור תקליטים עם מוזיקה קלילה (מוזיקת מעליות?), מוזיקה קלאסית שאני נהנה לשמוע, אך במקור נועדה לרומם ולפאר צבאות ומנהיגים, יצירות ספרותיות כמו ייסורי ורתר הצעיר של גתה שאחריו יצר תעשייה שלמה של תלבושות, ספלי תה וגל מתאבדים והיום נראית בעיני יצירה ספרותית בעלת ערך, או יצירותיו של מולייר שאמנם מתחו ביקורת על החברה הצרפתית והאצולה, אבל בהחלט שירתו אותה בהנצחת המצב הקיים.

גם לשייקספיר, היו מאווים, רצונות, מטרות ומסרים שאותם ניסה להעביר ביצירותיו, גם הוא פעל בסביבה מסוימת ופעל בהתאם לאג'נדה מסוימת והיום...

שייקספיר מת, ולפחות בתפישתי, שייקספיר קלאסי וכתב יצירות שעומדות במבחן הזמן.

הייתכן כי ביום מן הימים, גם מה שנראה לי היום כפרסומת אחת ארוכה ומתמשכת, יוכל להיחשב "קלאסי"?

סביר להניח שבמבחן הזמן, ביום בו סוני תחדל להתקיים בצורתה הנוכחית, אולי אם תתמזג או תיבלע בתאגיד אחר, אולי אם כל המוצרים חדשניים דהיום בסרט, יהיו בלתי רלונטיים והעלילה באמת חזקה, יתכן והסרט באמת יעמוד במבחן הזמן.

ואם לא הוא, אז אחרים כמותו, שגם בהם, אני רואה יותר מידי פרסום סמוי, או מה שקרוי במכבסת המילים – "תוכן שיווקי".

אולי באמת, כדי ליהנות מהמוזיקה שנוצרה במאה העשרים, ולא להיות רק "קורבן" צרכנות, ראוי להאזין לה במאה ה-22...