בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כאשר פלשו כוחות גרמניים לפולין ב-1939 במתקפת בזק, בליצקריג (blitzkrieg) אשר כללה מתקפות משולבות של כוחות אוויריים וכוחות שריון על מנת להשיג יתרונות מהירים, הצבא הפולני לא נכנע מהר כל כך, אולי בשל ציפייה לסיוע אנגלו-צרפתי שלא הגיע ולחם כשלושה שבועות בטרם הוכנע פולין לחלוטין.

חיל הפרשים הפולני לחם בגבורה, כך מספרים, בחיל השריון של הרייך השלישי, גבורה חסרת סיכוי.

פתחתי באנקדוטה זאת, שכן סיפור המלחמה הצודקת בנשק לא מתאים, הזכיר לי מאוד את כעשר הקונצרטים שהתנגנו להם אתמול, הלייב 8 (Live 8), על מנת להילחם ברעב, במחלות ובעוני באפריקה, שנובעים בשל היחס הנוקשה של מדינות המערב כלפי אותן מדינות, ולראייה, המדינות העשירות ביותר, לא מוכנות למחוק את חובן של המדינות העניות ביותר.

מלחמה בעוני באמצעות קונצרטי רוק.

כיצד לא חשבו על זה קודם?

הבה נשיר והכל יהיה טוב יותר!

חלילה שאזלזל במפעל היפה הזה, אשר מטרתו מבורכת ולפחות חלק מהלוקחים בו חלק הם באמת אנשים עם כוונות טובות.

אבל יש משהו אבסורדי מאין כמוהו בחזיון התעתועים הגלובלי הזה. סליחה, יש מספר לא מבוטל של דברים אבסורדיים מאין כמוהם בשרשרת המופעים הללו.

במה אתחיל?

אולי אתחיל בנרקוטיזציה, סימום של הקהל והאומנים עצמם. קחו את צופה הטלוויזיה הממוצע (אם הוא קיים בכלל) שפותח את הטלוויזיה, צופה באחד המשדרים המעבירים את השידור בשידור חי, נהנה ממיטב אומני הרוק, שומע כמה הטפות מוסר על כך שהממשלות שלו לא בסדר (חלילה הוא, אלא רק הממשלות – הן מקור הרוע), הוא יושב, מהנהן בראשו לאות הסכמה וממשיך בחייו, בידיעה גמורה שהנה, הוא הביעה את מחאתו, גם הוא מודאג מהעובדה שבכל שלוש שניות מת אדם באפריקה, מאיידס, רעב, מלריה, מלחמות או סתם מזקנה, ככך בגיל 50...

במקרה שמדובר אדם שמאוד משקיע, יתכן והוא אף הטריח עצמו להייד פארק, לכיכר האדומה, שער ברדנבורג, ורסאי או עוד מקום בו התקיים קונצרט רוק למען אפריקה.

אין לי ספק שהדבר מעניק תחושת עשייה נפלאה ומבורכת בקרב אותם אנשים, משתתפים פעילים ופאסיביים, אבל אני קצת מתקשה ליצור את הקשר המתאים בין הפעילות/אי-פעילות הזו, לבין פתרון בעיות אפריקה.

כפי שפתחתי, לי זה קצת הזכיר את היציאה למלחמה עם חיל פרשים כנגד חיל אוויר וחיל שריון מודרניים.

רוצה אני להתוודות, שעשיתי רדוקציה קטנה למטרות של אותם מופעי מוזיקה. המטרה של הקונצרטים הללו, כך לפחות מדווחים בערוצי הטלוויזיה השונים, היא להעלות את המודעות למצב הקשה באפריקה. אפילו סולן להקת U2, בונו, החל לאסוף חתימות, בתקווה לגייס כמה מיליוני אנשים לרשימה שהוא עורך ובכוונתו להגיש למנהיגי ה-G8, אותם מנהיגי מדינות מתועשות שיתכנסו בשבוע הקרוב בסקוטלנד, אשר אחד הנושאים המרכזיים בדיוניהם יהיה מחיקת חובותיהן של מדינות אפריקה. בונו, כך מדווחים בטלוויזיה, מקווה להשפיע באמצעות הכוח הזה, של חתימות האנשים, על מנהיגי עולם.

אך גם המטרות הללו, בין אם יוגשמו ובין אם לאו, לא נראות לעניות דעתי, הפתרון לבעיותיה של היבשת השחורה (שכפי ששמעתי את אחד הפרשנים בערוץ 10 משדר גם כן את הקונצרטים [בליווי הרבה דברי שבח לערוץ 10, הרבה הפסקות פרסומות רווחות], מכונה כך כי היא חור שחור ולכן מתעלמים ממנה תמיד [ואני כבר חשבתי שחור הוא גוף שמימי בעל מסה אדירה שמושך אליו את כל החומרים בסביבתו, ובכלל זה, אפשר להגיד שגם "מושך אץ אור הזרקורים", מושך ולא מחזיר]).

כמה קל להביע סלידה  מיחסם של מנהיגי העולם לאפריקה – הם קודם כל דואגים למדינות שלהם, אשר גם בהן יש בעיות של פערי מעמדות, השכלה ובריאות. מאוד נוח לזעוק על הרעב באפריקה בקונצרט רוק בפילדלפיה ולהתעלם מתוכנית המדיקייר, ביטוח הבריאות לכל שמעולם לא עברה בארה"ב כמו שצריך, כמה נחמד לצפות בהופעת איחוד מרגשת של הפינק פלויד בהייד פארק ובה בעת למחות כנגד הרעב באפריקה, כאשר ליד תחנת ויקטוריה בלונדון עצמה מסתובבים מאות רעבים ומסכנים חסרי בית.

השקט של המצפון!

האזנתי אתמול לשידורי הרדיו של ה-BBC World Service שסיקרו את המופעים השונים, באופן טבעי תוך דגש לזה בלונדון וההפגנות באדינבורו, צפיתי מעט בשידורי ערוץ 10 ודיווחים על המצעד ב-CNN ו-SKY NEWS (תמונות מסך משני האחרונים בסוף הקטע) ולא יכולתי שלא להתרשם מהעובדה שהמגישים השונים סבורים שהם לוקחים חלק בהיסטוריה המתעצבת. קשה לי לקבוע אם הם עושים זאת, כי זהו תפקידם – למכור אשליה ודרמה, או כי הם באמת מאמינים בשינוי הגדול שעומד בפתח. סבור אני שמדובר בשילוב של שניהם. אבל אין ספק שצופה הטלוויזיה בבית, או הנוכח באחד המתחמים בהם נערכו המופעים, לא יכול היה להתעלם מהמסרים שכל הזמן נשלחו לעברו – "זהו מופע הרוק הגדול בכל הזמנים", הנה סופסוף מישהו עושה משהו.

קראתי חלק מהדברים שנכתבו על האירועים אתמול בישרא-בלוג. מקריאה מרפרפת של חלק מהדברים שיש לכותבי הבלוגים להגיד בנושא, אפשר לחלק את הכותבים לשניים – אלו שמאוד נהינו מהמופעים ששודרו בטלוויזיה, בדגש על האיחוד של הפינק פלויד ואלו שכתבו דברים שתמציתם הוא "איזה יופי, סופסוף עושים משהו למען אפריקה".

ושוב, אני חוזר לשאלה, מה בדיוק עשינו?

אולי זה המקום לצטט את אחד הדוברים ששמעתי אתמול ברדיו ה-ביביסי (1323 AM):

“I don’t know what should be done, but something has to be done”, או בתרגום לעברית – "אינני יודע מה צריך להיעשות, אבל משהו צריך להיעשות". שימו לב אגב לפאסיביות שבפעלי העשייה של הדובר. ולא בכדי.

הבעיות באפריקה הן בעיות קשות, קשות מאוד, כאלו שקשה לתפוס את היקפן.

נכון, את חלקם גרם האדם הלבן שעשק את אפריקה במשך מאות שנים בצורה ישירה וכיום הוא עושה זאת בצורה עקיפה ע"י חוזים עם ממשלות וממשלים מושחתים שמאפשרים לגזול את משאבי הטבע בהם בורחה היבשת באין מפריע, בתמורה לבקשיש מסוים, אבל הבעיות הרבה יותר קשות מכדי שהפתרון המוצע, גם מעבר למופעי המוזיקה, יפתור אותו.

אבל הבעיות מונצחות גם הרבה לכתו של האדם הלבן.

משיחות שיצא לי לעשות עם אנשים כאשר ביקרתי באפריקה לפני כשנתיים, מכתבות שעולות מידי פעם בניו-יורק טיימס ומהאזנות רבות לרדיו של ה-BBC שמרבה לראיין מנהיגים אפריקאים וגם להביא את דבריהם של האנשים הפשוטים (כך לפחות הם מוצגים), הבעיות באפריקה קשות מכדי שמחיקת החוב הלאומי תפתור אותם.

כיצד מחיקת החוב הלאומי של מדינה, תפתור למשל את בעיות השחיתות שעיתוני קניה מדווחים עליהם מידי יום ביומו?

בראייתי, מחיקת החובות, תאותת להנהגה שה"פשע" משתלם, שכן אם תדאג ממש לנצל את האנשים במדינה שלך תזכה לתגמול, בעוד אם תנהל מאבק למלחמה בעוני בכוחות עצמך והאנשים במדינה שלך יהיו עניים, אבל פחות, סביר להניח שלא תזכה בסיוע. כמובן, בנוסף על קיפוח המשקיעים ותרומה לאלו שמגלים אימפוטנציה, יש כאן עידוד של הנצחת המצב הקיים, בידיעה שביום מן הימים ימחלו לך, אם מצבך יהיה רע.

כיצד למשל מחיקת החוב הלאומי של מדינה, תפתור בעיות פנים-חברתיות, קרבות בין שבטים שונים שלא בוחלים באמצעים (שנעשה בהם שימוש רב במערב, גם בלשון עבר, אך גם בלשון הווה, אם ניקח את מלחמות הבלקן של שנות ה-90' שלא לגמרי תמו), כמו רצח-עם וטיהור אתני?

למעשה, חלק מהסיוע למדינות אפריקה, לפחות זה הנוכחי, הוא מכירת נשק לאותן מדינות במחירי מבצע. נכון, מדובר בנשק מיושן ברובו, אבל גם רובה ישן יכול להרוג, ודאי שמטוס קרב ישן גם כן.

מהנשק שנמכר לאפריקה מידי שנה, רבים כל כך מקפחים את חייהם מידי יום. כמובן שנשק לא הורג, אלא האנשים המפעילים אותו, אך סביר להניח שמצבה של אפריקה היה טוב יותר לוא לא היו בה רובים אלא חניתות.

כך אולי היו נחסכות מאיתנו ידיעות זוועה מהשנים האחרונות, על המלחמות בקונגו, בסומליה, באריתריאה ואתיופיה, מלחמת האזרחים בסודן ומעשי הרצח בדרפור ועוד מיליוני סיפורים שאין איש מספרם, אבל מי שהיה באפריקה, והיה עד לאלימות והיד הקלה על ההדק במעשי שוד (אני באופן אישי נפלתי קורבן לשוד מזוין באפריקה), לחוסר הערך שיש לחיי אדם במאבק לשרוד, ודאי יודע שמחיקת החוב הלאומי היא לעג לרש ולא פתרון.

כיצד מחיקת חוב לאומי, תוכל לשנות את המצב בו איכרים אפריקאים עובדים ואת הסחורה שלהם מוכרים במחיר שלא יוכלו להתקיים, מפני שהם מנוצלים בידי בעלי חוות, שחורים, שמנצלים אותם?

כיצד מחיקת חובות תמנע מכירות מיליוני אנשים לעבדות?

מה הוא אם כן הפתרון שאני מציע, אם קבעתי ששירה לא תציל את אפריקה, כך גם מחיקה אוטומטית של החוב הלאומי?

ובכן, כפי שכבר אמרתי, מפתה להיגרר אחר הדרישה ממנהיגי העולם לפתרון קסם לבעיותיה של אפריקה ובעיות המדינות המתפתחות בכללותן.

הרי אין מדובר בפעולות מחאה חדשות שבאו ללא רקע. קדמו להן פעולות רבות כנגד הגלובליזציה והקפיטליזם הרב-לאומי, כאשר הפעולה המשמעותית הראשונה והזכורה, היא שרשרת ההפגנות בסיאטל ב-1999, בשלהי המילניום הקודם ומאז הפגנות נגד הגלובליזציה המלוות את התכנסות ראשי המדינות המתועשות בכל פעם, כאשר המופעים שהיו אתמול הם פשוטה פאזה חדשה, גיוס אומנים רבים (שחלקם כבר נרתם בעבר למטרות צדקה וכך היה עוד הרבה לפני שהמציאו את הרוקנרול) למען הצגת תחליט של עוצמה.

רוצה אני להגיד, שאין באמתחתי פתרון קסם, כפי שמאחזי העיניים מציעים.

אין לי פתרון סקסי לבעיותיה של אפריקה, שכולל שירה והנפת שלטים ואמונה שלמה שהממשלות הן מקור כל הרוע והקפיטליסטים הרעים צריכים למות (או למצער לוותר על הונם) וכך המצב של כולנו יהיה טוב.

מצטער.

אבל אני חושב שבטווח הארוך, אולי בטווח של מאה שנים, אולי יותר (מצטער, החיים אינם סרט הוליוודי שאפשר להציג את הבעיה, לשקול את האפשרויות ולהגיע לפתרון במסגרת של שעה וחצי עד שעתיים), אפשר להגיע לפתרון.

מחיקת החובות באופן אוטומטי, שקולה בעיני להתחלה מחדש של משחק מחשב דוגמת טטריס – משחק שאין לו פתרון והתוצאה – כשלון ידועה מראש והשאלה היא רק עניין של זמן.

הפתרון צריך להיות כולל ומשולב ולכלול עצירת מכירת נשק באפריקה, לכל גורם-שהוא, מושחת או כזה שטרם התגלה ככזה. נכון, ממשלת ישראל תאבד כסף רב, אבל לטווח הארוך, זהו חלק מהפתרון.

שחיתות היא עניין שקשה לכמת, קשה לבוא לקבוע כי במדינה מסוימת יש כמות מסוימת של שחיתות. אבל הדרישה לבטל את החובות לאפריקה על מנת שאלו יצאו מהבעיות שלהן פשוטה מידי. אפשר לשקול למשל צמצום החובות, על ידי הצגת מדדים של מלחמה בשחיתות. שוב, הואיל וקש/ה באמת לבדוק זאת, יתכן מאוד שנזכה לראות הוצאות להורג של "פושעים מושחתים" ועוד כל מיני מעשים שנעשים למראית עין, אשר בינם לבין פתרון לבעיה אין כמעט קשר. יש לשים לזה את הלב.

סיוע רפואי הוא דבר חשוב. הוא כולל הסברים על האיידס, הזרמת מיליארדים רבים לצורך סיוע בתרופות, למשל כנגד מלאריה (זו אגב בעיה, שכן עד כמה שידוע לי, תרופות נגד מלאריה יעילות למדי, אך לא ניתן להשתמש בהן, לפחות בלריאם שאני מכיר לאורך זמן רב, כך שזה טוב אם אתה תייר, אך לא אם אתה מקומי).

סיוע הומניטארי. אין כוונתי רק לחלוקת מזון, אלא גם דאגה לכך שהמזון באמת יגיע לרעבים ולא למיליציות הלוחמות ועידוד אותם איכרם נגזלים שכן עושים לכלכלת עצמם ובני ביתם, אל אין לסחורה שלהם ערך בשל הניצול, בשל סובסידיות שניתנות למשל במדינות העולם המערבי (למשל צרפת, מה שיוצר לאורך שנים בעיות באיחוד האירופי ולאחרונה הביא לבעיות של ממש, באישור התקציב השש-שנתי ובדחיית החוקה האירופית).

אלו כמובן צעדים, צעדים ראשונים וחלקיים. המציאות מורכבת מאוד, כך שיהיה זה נאיבי להאמין שאם נדבוק בסעיפים כאלו ואחרים, טובים ככל שנוכל לנסח, יבוא פתרון.

יש לבחון את המצב באופן תדיר, לראות אלו יעדים חדשים יש לקבוע, היכן צריך להשתפר.

ואולי בעוד כמה עשרות שנים נראה את הפתרון.

קונצרטים, דרישות פשטניות ממשלות, הן אולי דבר הרואי, המצטלם יפה, אך הן אינן הפתרון.

אפשר גם למתוח ביקורת על הצדקנות שמגלים אותם לוחמים בגלובליזציה, בעיקר האינטלקטואלים שבהם, כפי שהעיר לא אחת סלבוי ז'יז'ק, הפרופסור הסלובני הדגול, אשר מתעלמים מהעובדה שמה שמאפשר להם למתוח את הביקורת על הניצול של העולם העני הוא אותו ניצול של העולם העני, המאפשר לתושבי העולם העשיר חיים עם דאגות מועטות וזמן רב לחשוב על חטאיהם.

הם יודעים שהמחאה שהם מביאים (נכון הדבר גם לגבי עצמי) כנגד הניצול, היא מס שפתיים, כי הרי ברגע שתחדל, יצטרכו לעבוד קשה ולא יהיה להם זמן לשקול האם המעשים שהם עושים טובים או רעים.

אין הם רוצים למנוע את הניצול, הרי הם המרוויחים והנהנים ממנו, אלא אך ורק להשקיט את מצפונם, כדי שיוכלו לשכנע עצמם שהם אנשים טובים, בניגוד לרעים שמנצלים את העניים ללא נקיפות מצפון. וההבדל ביניהם, אם הוא קיים בכלל, מינורי או לא קיים – שניהם נהנים מהמשאבים של העולם העני, משאבי טבע כמשאבים אנושיים ולא באמת מעוניינים לשנות את המצב, אם הדבר יפגע בהם.

אפשר גם לחפש מה הוא הרווח ומה הם המניעים של אותם "גיבורי תרבות" היוצאים למאבק ברשע הקפיטליסטי.

האם לא נקנה כעת בהרגשה טובה יותר דיסק של U2, בידיעה שהם לוחמים כנגד אי הצדק?

האם לא נברך כעת את המפעל האדיר של התאגידים הגדולים שאפשרו להביע את "המחאה הגדולה בהיסטוריה"?

בהאזיני אתמול לרדיו ה-BBC, שמעתי את ההתפארות מהמפעל האדיר, מספר היבשות בהן נערכים המופעים – 4, מספר המדינות – 10 (אם אינני טועה), מספר המיקרופונים בהם נעשה שימוש – 900 (שוב, יתכן ואני לא מדייק, את המספרים אני שולף מזיכרוני מליל אמש) וכך הלאה, עוד שפע מספרים על המופעים מאתמול ועוד כל מיני נתונים סטטיסטיים על כמות המתים באפריקה מידי יום, מספר הילדים המתים ממלריה, מספר הילדים שאיבדו את הוריהם מאיידס ועוד נתונים רבים שעשויים ליצור אצל המאזין שבאמת רוצה לעזור תחושה של ידענות, ידענות מזויפת, כפי שהעיר תיאודור אדורנו לפני שנים רבות (בהקשר של משחקי ספורט למשל) שכן אין הידע הזה עוזר להבין ולמצוא דרכים לפתרון, אלא יוצר מומחים לשום דבר, שבעיני רוחם הם אנשים שעצם העובדה שהם יודעים, נחשבת בעיניהם כחלק מהפתרון.

הנה, האירוע של אתמול, לא רק שלא מנוע ולוא הרג של אדם אחד באפריקה או תרם במשהו לניצול, יצר אהדה בקרב רבים אל אותם אנשים שהיו מוכנים לעשות את שהם עושים תמיד, לעלות על במה ולשיר, מה שבהחלט משרת את אלו שמשלמים להם את הכסף.

כולם נהנים מהמופעים שנערכו אתמול – הצופים, האומנים, התקשורת ואלו שעומדים מאחורי תעשיית המוזיקה. סליחה, כמעט כולם נהנים, כי אמנם התקבלו במערכת ה-BBC כמה אי מיילים מרגשים מאנשים אפריקאים ששמחים על הנעשה למענם, אבל רוב רובם המכריע של תושבי היבשת השחורה, המשיך לחיות את חייו אתמול, מבלי ששינוי גדול יתחולל בחייו (זולת אולי אלו שנפטרו במהלך הקונצרטים, והם רבים).

יתכן וזו הספקנות המקננת בי, יתכן שהיותי סקפטי מטבעי, מונע ממני לראות דברים גדולים שאולי התרחשו אתמול.

אולי זהו עוד סימן מעיד, לקראת שינוי גדול, שינוי קטקליזמי שעומד להתחולל בקרוב ואני, בשל מגבלות טבעיות של בן אנוש, של אי היכולת לראות למרחוק, לא מצליח לאתר אותו.

ואולי הדברים, אכן דומים לדברים אשר תיארתי זה מכבר.

ימים יגידו, איש לא יידע.

אלעד

וכעת, מספר צילומי מסך שעשיתי אתמול, עת שידרו את המופעים:

CNN מיוהנסבורג

SKY NEWS - מחאות נגד פסגת ה-G8 באדינבורג

ריקוד בהייד פארק - למין אפריקה כמובן

סקר ב-SKY, מה תזכור מהאירוע - 35% כנים ומודים שיזכרו את המוזיקה, אני מניח שהרוב מיתר 65% האנשים שטוענים שיזכרו את העוני, ודאי מצביע בשלט רק כדי לעשות שקט עם מצפונו

פול מקרטני ובונו מבצעים את סרג'נט פפר - נגד העוני באפריקה כמובן

המירוץ נגד העוני (כאילו מישהו בעד)

ובמוסקווה מביעים מחאה נגד העוני באפריקה, כי זה יותר אופנתי מלביע מחאה כנגד הרודן שעומד בראש מדינתם שהוא כמובן דמוקרט גדול בהשוואה לכמה מהמדינות האסיאתיות שהיו בעבר תחת חסותם, שלא לדבר על יחס מחפיר לבעיה הצ'צ'נית (שהיא כמובן בעיה רוסית פנימית ולכן הס מלמתוח ביקורת)

ותגובות מ-YNET, שממחישות עד כמה העיסוק מתרכז בשולי האירועים, כמו ההנחיה ואיכות המופעים, במקום בבעיה שבאו לפתור.