האזכרה שההתקיימה באיחור
השעה הייתה כחמש וחצי בערב, עמדנו בבית הקברות כפר סמיר (שדה יהושוע), במבואת הדרומיים של חיפה, אמא שלי, אחותה התאומה, בנה הקטן של אותה אחות ואני.
זהו, ארבעה אנשים היינו באזכרה (שהתקיימה באיחור על מנת שיוכלו להגיע מוזמנים רבים ככל האפשר).
לכל אחד מאלו שלא הגיעו, יש כמובן את הסיפור שלו מדוע הוא לא הגיע, בן דודי שחזר בתשובה, החליט שלא יהיו מספיק אנשים למניין ולכן אין הוא יכול להטריח עצמו לבוא, בלי הקראת קדיש, אחיו הבכור עובד והואיל והוא תמיד מאחר לאזכרות, אמא שלו לא טרחה להזמין אותו. כאשר אחיו הקטן שאל את אמא שלו מדוע היא לא הזמינה אותה, לא התאפקתי ואמרתי לאח הקטן "אם זה היה חשוב לו, יש לו לוח שנה", הרי הוא יכול להגיע באופן עצמאי אם האזכרה של סבתא שלו חשובה לו בכלל.
אחותה הגדולה של אמא שלי, חזרה לפני מספר ימים מיוון, ביום ראשון היא נוסעת לים המלח למספר ימים, מה שאומר שבתור פנסיונרית מלאת עיסוק, היא לא יכלה להטריח את עצמה לכמה דקות בבית הקברות לאזכרה של אמא שלה.
טוב, קטונתי מלמתוח עליה ביקורת, אבל ברור כל העסק לא ממש מעניין אותה, זה זכותה, רק חבל שהיא צריכה למצוא כאלו תירוצים מטופשים בשביל לא לבוא...
בכל מקרה, לבית הקברות הגעתי בטרמפ עם דודה שלי, דודה שלי לא ידועה בכישורי נהיגה יוצאי דופן, להפך, היא נהגת ממש גרועה, כך שבין תלונה ותלונה על הכמות הרבה של ניידות משטרה בדרך, כמעט וחטפתי מחלת ים במורדות כביש פרויד...
הדבר היחיד שאני יכול לציין מכל עניין האזכרה היום, שהשקיעה נראתה ממש מדהימה מבית הקברות...
אומנות עממית
אני מאוד מעריך אנשים שחושפים את רגשותיהם, לא תמיד מובן לי מדוע הם עושים את זה, אבל בכל זאת מדובר בדבר ראוי להערכה.
אחד הדברים ששמתי לבי אליהם היום בבית הקברות, היה שעל אחת המצבות הסמוכות לקברם של הוריי אמי, היה מודבק דף נייר, עטוף כולו ניילון על מנת שלא יירטב.
התבוננתי בשיר שנכתב שם על ידי אדם אלמןלאישתו המנוחה. אני שאני כלל לא מסוגל להבין את הכאב והאובדן שהוא חש, אבל בכל זאת, לא יכלתי שלא לתייחס לשיר, אז אני מביא אותו פעמיים, פעם אחת כפי שהופיע על המצבה ופעם נוספת עם הערותי (מצטער, אני קצת מרושע) :
לאה שלי
כבר שנה חלפה מיום פטירתך
ואת עדיין איתי בבית
בכל מקום שאני הולך
ברכב כשאני נוסע לילדים
קשה לי להאמין שאינך איתנו
ולדבר עליך בלשון עבר
אני חש כפי שנכתב בשיר של שלומי שבת:
"אני בלעדיך חצי בן-אדם
ובעצם אני כלום"
את למעלה, שימרי על ילדיך, ובני זוגם ונכדיך,
שמוקירים אותך עד מאוד
ושוב חוזר ואומר לך
שאת האישה שאני הכי אוהב
לא ישכח אותך
לעולם ועד.
יהושוע
את השיר כאמור כתב אלמן, במלות שנה למותה של אישתו, שאגב נולדה באותה שנה כמו אבא שלי ונפטרה באותה שנה גם כן.
כפי שאתם רואים, הבעל כתב שיר, שאני בטוח שעבורו היה קשה מאוד לכתיבה והוא השקיעה בו המון מחשבה ורגשות.
בכל מקרה, מי שקרא את השיר, ודאי הבחין שהוא לא מושלם, דבר שממש הפריע לי, אז החלטתי להביא את השיר פעם נוספת, הפעם עם הערות, פרשנויות וביעורים שלי.
לאה שלי (הגירסה המבוארת)
כבר שנה חלפה מיום פטירתך
ואת עדיין איתי בבית (אוו, בית רדוף רוחות)
בכל מקום שאני הולך
ברכב כשאני נוסע לילדים (לא מקורי, זה היה גם בחוש השישי)
קשה לי להאמין שאינך איתנו
ולדבר עליך בלשון עבר
אני חש כפי שנכתב בשיר של שלומי שבת: (מכל האנשים לצטט דווקא את שלומי שבת?)
"אני בלעדיך חצי בן-אדם
ובעצם אני כלום" (ואם כבר ציטטת את שלומי שבת, לא יכלת לצטט כפי שצריך? [מתקשר לעיוות כיתוב על מצבות עליו רשמתי בעבר])
את למעלה, שימרי על ילדיך, ובני זוגם ונכדיך, (מממ, היא באדמה, פו מתחת למילים של השיר...)
שמוקירים אותך עד מאוד
ושוב חוזר ואומר לך
שאת האישה שאני הכי אוהב (בעיה קטנה עם זמנים, אהבתי, אחרת במקום אישה יש לכתוב גופה)
לא ישכח אותך (הבטחה קצת גדולה, בהתחשב בעובדה שכולנו זמניים וכך גם הזיכרון שלנו, בכל מקרה בכלל כותבים אשכח...)
לעולם ועד. (אמן)
יהושוע
אז כפי שאמרתי, אני לא ממש מרגיש טוב עם זה שאני מותח ביקורת על שירים שאנשים כותבים לנשותיהם המנוחות ומדביקים על קבריהן בצורה כזו שהדבק כנראה כבר לא יירד מהמצבה לעולם, אבל זה ממש הציק לי.
שיר קברים נוסף
למעט השיר האחרון שהבאתי, נתקלתי בשיר אחר אשר היה חקוק על מצבה אחרת אשר שכנה באותו גוש מצבות.
השיר הזה קצת יותר טוב, אם כי עדיין הציקו לי כמה שגיאות תחביריות (בעיקר הביטוי "כבר לא רוצה למות", כי ברור שהיא הייתה צריכה לכתוב עדיין לא רוצה למות), אבל שיר הוא שיר, אין הוא חייב להכתב צמוד לחוקי התחביר הלשוניים, אז אני אסלח, מה גם שאין כבר כל כך על מי לכעוס, סה"כ הכותבת, שרי, נפטר לפני כשנה בגיל 56...
והנה השיר:
ואני כל כך צעירה
כבר לא רוצה למות
יש לי תוכניות למכביר
ודרך ארוכה לעבור
ואני אוזרת את כל כוחותיי
עם כל אהבתם
רוצה נר, נשמה?
בד"כ אנחנו לא מדליקים נרות נשמה, אבל היום דודה שלי הביאה, רק מה, ארבע אנשים, אף אחד לא מעשן, מה שאומר שאם לא דואגים לגפרורים (מה שאכן דודה שלי לא עשתה) כנראה ששלהבת לא ממש תרקד בשמחה מעל השעווה הלבנה.
בתושיה לא גדולה במיוחד, שניה לפני שבית הקברות ננטש לחלוטין והשערים נסגרים, תפסתי אדם שנכנס למכוניתו, רגע לפני שהתניע את המנוע והסתלק מהמקום אשר ידוע בשלוותו בשעות הלילה ושאלתי אותו "סליחה יש לך..." ומיד הוא הבין, בשל נר הנשמה שהחזקתי ביד שאני מתכוון לגפרורים או מציט.
הוא הוציא חבילת גפרורים ישנה מתא הכפפות של המכונית, ניסינו להדליק יחדיו את הנר, על מנת שאני אצעד לקבר של סבתא עם נר קטן ביד, אך לא הצלחנו וכך, כעבור מספר רגעים הוא אמר שהוא מת להסתלק משם, נתן לי את חפיסת הגפרורים ואני צעדתי שמח וטוב לבב לחלקת הקבר.
בעודי עומד ליד הקבר, ניסיתי להדליק את נר הנשמה מספר רב של פעמים, מדובר באחת המשימות הקשות ביותר עלי אדמות!
אני זוכר כיצד בטרבלינקה, על כל נר שהצלחנו להדליק, היו נכבים שניים אחרים, לפחות הרוח לא הצליחה להפיל את יער האבנים במקום.
בכל מקרה, מי שייצר נרות נשמה קלים להדלקה, ודאי יהיה איש עשיר מאוד...
ומשהו שכלל לא קשור
לפני כמה חודשים, החלטתי להחליף את הכינוי של ב-ICQ לנפוליאון בונפרטה (בלעז כמובן) ואת הארץ בהאני גר לצרפת.
את השפות אותן אני דובר השארתי אנגלית, עברית וגרמנית.
אחת לכמה ימים, קיבלתי הודעה המברכת אותי לשלום בצרפתית. בתור אדם שהמילה היחידה שהוא יודע בצרפתית היא MERCI, וגם הפירוש של שמה, חקוק בזכרוני כפח אשפה, בשל אותם פחים במסעדות מזון מהיר בפאריס שהכיתב MERCI הופיע על הפחים שלהם, התחיל להמאס עלי די מזמן להסביר בכל פעם שאין לי מושג קלוש בלשון הצרפתית וסתם בחרתי בכינוי נפוליאון בונפרטה כי זה נשמע לי מדליק, ולא חשבתי שיתחילו לדבר איתי בעקבות הכינוי.
אז החלפתי את הכינוי לקרל מרקס (שוב בכיתוב הגרמני), אך עדיין שכחתי להחליף את המדינה בה אני חי, כך עדיין זכיתי לברכות שלום בשפתו של ז'אק שיראק ולכן החלטתי לנהוג באופן בלתי צפוי ולשנות את המדינה שאני חי בה לצפון-קוריאה.
אז מסתבר שגם זה לא עוזר, כעת מצאתי עצמי כעת, מסביר לסיני אחד על צפון-קוריאה (אחרי שהבהרתי לו שאני לא משם) וניסיתי לעזור לו לברר האם הכסף הקוריאני שבשרשותו הוא WON צפון קוריאני (KPW) או WON דרום קוריאני (KRW).
אגב, ההימור שלי היה על כסף צפון-קוריאני, מפני שעל הכסף לא כתוב דבר באנגלית וכך הסיני החביב ראה את הדברים הכתובים על השטר כסינית, בעצם בקוריאנית, כי סינית הוא כבר יודע...
באמת מוזר, אני מקווה לזכור לא להגיד לסינים שמה שהם כותבים נראה כמו סינית ולמצרים שהערבית שלהם ניראית כמו כתב חרטומים...
עוד שתי סיבות מדוע השטר הוא צפון-קוריאני ולא דום קוריאני שאני מצאת, הן סמל הכוכב בצד השמאלי העליון של השטר והתמונה המצויירת על הבניין שבשטר, אשר מזכיר מנהיג קומוניסטי (אני אגב הימרתי על קים יונג איל [KIM YON IL] המנהיג הקודם של המדינה הקומוניסטית.
אם אתם סבורים אחת או יודעים בוודאות כי מדובר בשטר שהוא לא צפון-קוריאני, אשמח אם תיידעו אותי על כך.
השטרות הקוריאנים כפי שתמונתם נשלחה אלי
אגב, נכון שהשטר הקזאחי (מקזחסטאן) הזה Kazakhstan - 1 Tenge, 1993 מזכיר את השטר הישן של שקל אחד עם דיוקנו של הרמב"ם?
חודש צום
אם כבר הזכרתי את המצרים לפני כמה שורות, על אף שהחרטומים, כותבי ההירוגליפים, לא היו ידועים כמוסלמים אדוקים ודווקא אלו אשר מאמינים שהם צאצאיהם, הקופטים, הם נוצרים (על פי רוח הכנסיה הקופטית כמובן, אגב המילה קופטי, נגזרת מהמילה הלועזית EGYPT, אם אי פעם תהיתם) ויש בינם לבין המוסלמים במצרים מאבקים רבים.
מה לעשות, הרוב הסוני לא ממש אוהב את כעשרת האחוזים הנוצרים החיים במדינה, במיוחד לא אם הם טוענים שהם ממשיכי הפרעונים...
אז אם כבר הזכרתי את מצרים ונגעתי מעט באיסלאם, ביום שני הקרוב (יכול להיות שיום לפני או אחרי), חודש הרמאדן נפתח.
בחודש הרמאדן, אסור למוסלמי המאמין (וגם לאלו שקצת פחות ועדיין בחרו לצום) לאכול ולשתות במשך 30 ימי הצום...
שימו לב שכתבתי ימים, כי לפני זריחת החמה ולאחר שקיעתה, אותם מוסלמים יכולים לבלוס בשביל כל היום...
את חודש הרמאדן מסיימים בעיד אל פיטר, חג בן שלושה ימים בהם אוכלים לכבוד כל החודש שחלף.
בכל מקרה, אולי אנסה, לשם הזדהות, יום אחד מהחג, להזדהות עם שניים מעמיתי ללימודים ואצום במשך יום שלם.
הם אגב קמים בארבע בבוקר על מנת לאכול, וזוללים בערך בשש בערב, אחרי שהשמש כבר שקעה, אולי גם אני אעשה זאת - מוסלמי ליום אחד?!
ולא, אין לי כוונה לפרוש שטיח ולהתפלל לכיוון מכה חמש פעמים ביום, עד כאן... :)
הכל דיבורים
לסיום אשאל שאלה רטורית קטנה :
את ישרארדיו כבר בדקתם?
אם לא, זה הזמן...
הם כבר החלו לשדר. בינתיים, הרבה תוכן אין, בעיקר נאומים מרגשים מדוע ישראבלוג צריך רדיו, אבל אולי זה ישתפר...
אני בכל אופן, ממשיך להאזין לתחנות המשדרות ג'אז ובלוז והמגוון כל כך נרחב שאני לא חש בחסרון רדיו ישראבלוג בינתיים.
אבל שוב, כל הכבוד על היוזמה.
אז לילה טוב לכולם.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
