בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

היכן הייתי בשעות הבוקר המאוחרות

את הבוקר היום ביליתי בעיר התחתית של חיפה, בסיור מטעם העמותה לשימור מבנים - מחוז הצפון, אשר נערך בקרית הממשלה החדשה ע"ש יצחק רבין אשר נבנתה בשנים האחרונות, באזור בו במאה ה-18 הונחו יסודותיה של חיפה המודרנית, עיר ולא עוד כפר דייגים קטן.

דמויות מוכרות

בסיור היו כמה עשרות אנשים, רובם המכריע פנסיונרים ואנשים מבוגרים, היו עוד שתי בנות צעירות, אשר נראה כי הן כמוני, התלוו אל אמא (או סבתא) מבוגרת יותר.

בין האנשים שהתאספו בנקודת האיסוף, זיהיתי אדם מבוגר בחולצה אדומה וכובע מצחיה.
היה זה המורה שלי להיסטוריה מכיתה י"א, אשר הייתה זו השנה האחרונה בה לימד בבית ספרי בטרם פרש לגימלאות. נוסף על היותו המורה שלי להיסטוריה, היה הוא גם מנהל החטיבה העליונה בבית ספרי (אשר היה מורכב מחטיבת ביניים וחטיבה עליונה גם יחד).
ניגשתי אליו וברכתי אותו לשלום, הוא נראה מאושר לפגוש פנים מוכרות מהעבר הלא כל כך רחוק (כחמש שנים עברו מאז סיימתי כיתה י"א) ושאל אותי לעיסוקי כיום (איכשהו, תמיד שפוגשים מורים מהעבר, זו השאלה הראשונה וברוב המקרים גם היחידה שהם שואלים. זו בעצם מין בדיקה לבדוק אם יצא ממך משהו, או האם גם אתה הולך להיות מורה...).
במהלך הסיור, כאשר הוזר שמו של היסטוריון מאוניברסיטת חיפה, נגיש אלי המנהל/מורה לשעבר ואמר לי בגאווה - "הוא למד בעירוני ג'" (בקישור לאתר בית הספר, ניתן לראות אנשים בתסרוקות אייטיז מדליקות וכן תמונות שלא יודע היכן צולמו, אך ודאי שלא בתיכון המזוויע הזה). מתוך כבוד למנהל לשעבר, לא המשכתי את המשפט שלו כפי שהתבקש "ולמרות זאת יצא ממנו משהו...".
עוד שאל אותי אותו מנהל לשעבר, עם מי מחברי לתיכון אני שומר על קשר, השבתי שעם אף אחד, דבר שהוא לא מדוייק לחלוטין, אבל התברר כתרגיל טקטי מבריק, כי אח"כ בתור ביקורת, סיפרתי לו על חבר שאותו מנהל היה המחנך שלו בשנה האחרונה בטרם פרש לפנסיה (חבר מכיתה מקבילה) והוא לא זכר בכלל במי מדובר.
כך מנעתי מעצמי דיון ארוך וחסר כל פואנטה, על אנשים שאני מכיר והכרתי.

נוסף על אותו מורה לשעבר, הדמויות המוכרות היחידות שהיו בסיור, היו אמא שלי וחברה שלה.

חיפה - מכפר דייגים לכרך מודרני (ומזוהם)

ונעבור לחלק האומנותי...
הסיור התחיל מכיכר פריס, התחנה הנמוכה ביותר של הכרמלית - הרכבת התחית הקצרה ביותר בעולם!
הכיכר שוכנת בלב האזור בו במאה ה-18 הוחלט להקים את העיר חיפה המודרנית. הכיכר, שנקראה באותה תקופה כיכר חמרה, שימשה מקום חשוב בחיים התוססים של עיר מודרנית (לשנת 1700 ומשהו) ובה התנהלו חיי המסחר.
בשנות החמישים של המאה העשרים, כאשר חברה צרפתית בנתה את הכרמלית, הוחלט לשנות את שמה המקורי של הכיכר לכיכר פריס, כמחווה לחברה הצרפתית.

כאשר התחלנו בסיור הרגלי, עברנו בסמוך למנזר של כנסיית הכרמליטים, מדובר במבנה יפהפה, בעל חזות קלאסית, אשר מרשימה בפשטותה ומידת התחכום שלה גם יחד (זה נשמע לכם סותר אבל זה, לא [כדברי אותו שיר הזכור לטובה מפלטפוס])
כאן אציין שכל הסיור הזה, אשר לא התפרס על פני מרחק גיאוגרפי רב, היה די מרשים, גם לאור העובדה שמדובר בחיפה.
בד"כ אנשים נוטים לעבור ליד המבנים הללו, אשר חלקם הגדול מוזנח, בלי לשים לב לפאר ולהדר אשר טמונים במבנים ואפילו הזמן ואיתני הטבע לא יכלו להם.

המשכנו את הסיור, עברנו ליד שלושה מסגדים, המסגד הראשון שעברנו לידו הוא מסגד אז'ריינה (אני כמעט משוכנע שאני לא מאיית נכון), אשר כיום צמוד לבניין הטיל בקריית הממשלה (בניין הטיל מוכר גם כבניין השפיץ, המפרש ועוד שלל ביטויים אשר רק ימים יגידו מה יהיה הכינוי הרווח ביותר).
המסגד, אשר בשנת 1906, לכבוד 25 שנים לשלטונו של השולטן התורכי, נבנה על גביו מגדל מפואר (אשר שופץ בשנים האחרונות על ידי הוואקף והוא די מרשים גם בימינו), אשר מזכיר את מגדל השעון ביפו ואת המגדלים העותומנים בעכו. על המגדל היו בעבר שני שעונים, בצד הפנימי של החומות (כן, את האזור הזה של חיפה הקיפו חומות בעבר, מהן לא נותר כיום שריד - חבל, דווקא היה נחמד לו היו נותרות החומות של חיפה והיינו חוגגים בחיפה שושן פורים) היה שעון אשר הראה את השעה המקומית ואילו בצד החיצוני של החומות, לבאים מכוון הים, הראה השעון את השעה בקוסטנטינופול, הלו היא איסטנבול.
בחזית המסגד, נותר ריצוף האבנים המקורי שעיטר את כל הכיכר הסמוכה לו, שהייתה קיימת בעבר ונקראה על שם המסגד, כיכר אז'ריינה (אם אינני טועה, פירוש המילה בערבית הוא גורן) והיא שימשה לימים כמקום המרכזי בו התנהל השוק המקומי.
בזמן שאנשי הקבוצה התקרבו למסגד, אחד מהמוסלמים המבוגרים ויראי השמיים, דיבר בערבית בטון עצבני ואח"כ בעברית אמר משהו לגבי כיסוי ראש. כנראה שלא ממש מצא חן בעיניו נשים מבוגרות ללא כיסוי ראש ליד המסגד הותיק.

בהמשך עברנו ליד מסגד אל זעירא, מסגד קטן בהרבה, אשר הוא עתיק יותר מבין מספר המסגדים באזור, אשר נשמרו במלחמת העצמאות, בעקבות הנחיה של בן דוריון לא לפגוע במבניי דת.

לאחר מכן, התעקבנו מעט ליד ביתה של משפחל אל-חליל, משפחה חשובה באזור, אשר אנשיה היו נכבדים באזור וחלקם היו ראשי העיר של חיפה במרוצת השנים וכן אחד מהחתנים של המשפחה, חסן שוקרי, היה ראש עיר של חיפה כמעט לאורך כל תקופת המנדט הבריטי, עד מותו בשנות ה-40'.
הבית של המשפחה הוא בית גדול, מרשים ומעוטר בהמון קישוטים המעידים על עושרה של המשפחה.
את הבית רצו להרוס לפני מספר שנים, אולם בסוף הוחלט להשאיר אותו כפי שהוא וכיום בקומה הראשונה מתארח התיאטרון של ואדי סאליב (משהו שנקרא "אל פאשה").
הבית צמוד לבניין בית המשפט החדש שנבנה במקום, כחלק מקריית הממשלה החדשה. היכל המשפט החיפאי החדש, הוא מקום מרשים, מבנה גדול שאני חושב שבהחלט יכול להתחרות בבית המשפט העליון בירושלים ובית המשפט המחוזיי בנצרת מבחינת העיצוב.

משם המשכנו רגלית לכיוון האנדרטה לזכרו של המלך פייצל, בדרך עברנו ליד מסגד אל אסתכלאל (העצמאות) שהוא המסגד הגדול באזור, עוד לפני עברנו ליד בניינים מרשימים אחרים אשר בעברו שיכנו את נכבדי חיפה. אחד המבנים, הסתבר, שימש כאורווה, כי מאחד החלונות בו הציץ לפתע סוס לבן ויפה תואר.
בסופו שלדבר הגענו לאנדרטה לזכרו של המלך פייצל, מלכה של עיראק אשר נפטר בעת סיור באירופה וגופתו הועברה דרך נמל חיפה לקבורה בעיראק.
לכבוד הארוע, נבנה בעיר עמוד זיכרון קטום, אשר בתחתיתו נכתב בערבית המשפט "העצאות נלקחת ואינה ניתנת, חירות העם בידיו".
משפט יפה, הלא כן?

בשלב הזה תם הסיור, היה אפשר להתבונן בחלקת הקבר המפוארת של בני משפחת אל-חליל (אלו עם הבית הגדול והמפואר ממקודם), אשר נמצאת מעברו השני של הכביש הראשי ומופרדת משאר בית הקברות אל אסתכלאל.
כמות בתי הקברות בעיר התחתית די מרשימה, בית הקברות היהודי הישן (ברחוב יפו), אשר סמוך לו נמצאים בית הקברות הטמפלרי, בית הקברות הצבאי הבריטי, בית קברות נוצרי אחר וכן מערות קבורה, בהמשך הדרך בית הקברות המוסלמי העתיק אל אסתכלאל, אשר על אף העזובה, לא נהרס ובסמוך לו נבנו גורדי שחקים.
מדהים כיצד בתי קברות הם הדרך היעילה ביותר למנוע פיתוח אורבני (ברוב המקרים).
כאשר המדריכה העלתה לפני כן את העובדה שהעמותה אשר היא עומדת בראשה, מתקשה לגייס לובי בכנסת על מנת לחוקק חוקים אשר יחייבו שימור מבנים היסטוריים, חשבתי להציעה לה לספר למה ח"כ דתיים כי מתחת לכל בית כזה ישנן עצמות של יהודים, כי הרי בכל פעם שמוצאים עצמות בעת סלילת כביש, מיד עוצרים את הדחפורים, עד לבירור הסוגיה, האם מדובר בעצמות יהודים או לא (גם אם מדובר בעצמות של אנשים שחיו לפני בריאת העולם על פי היהדות).

חיים בסרט, אבל לא מודעים לכך

לסיור היום הבאתי את מצלמת הוידיאו שלי.
החלטתי לתעד את הסיור, דבר אשר עזר לי לכתוב חלק מהדברים הנ"ל. בכלל, אני אוהב לצלם ואוהב לצלם במצלמת וידיאו. צילום במצלמת וידיאו, הוא עניין מסובך הרבה יותר מצילום סטילס.
פרט לקשיים טכניים, כמו רעידת היד, תאורה וכן הלאה, קיימת בעיה של יצירת עניין בסרט. כל מי שצפה פעם בסרטי וידיאו, הבין שבד"כ הם לא ממש מעניינים זרים ולעיתים קרובות גם את המצלם עצמו. בניגוד לתמונת סטילס אשר יכולה להיות ממוסגרת או להכנס אחר כבוד לאלבום, סרט וידיאו הוא דבר אשר מחייב ישיבה מול מרקע הטלויזיה, בהייה ארוכה בסרט שבד"כ לא ממש ערוך והצילום בו נעשה מזויות מגוכחות.
מה לעשות, סרטי וידיאו ביתיים בד"כ  הם עניין די משעמם ועל אף שהטכנולוגיה של מצלמות הוידיאו השתפרה פלאים, עדיין לא מצאו את הנוסחא לגרום לסרטי וידיאו ביתיים להיות מעניינים.
לכל היותר אפשר לערוך קליפים קצרים. למשל את הטיול האחרון לאנגליה שעשית והפקת ממנו למשל 20 שעות צילום, אפשר להציג בקטעים נבחרים ביותר לצלילי Song 2 של Blur, שיר המתאפיין בהיותו שיר קצבי בין שתי דקות בדיוק. מעבר לזה, סביר להניח שאם האדם אשר מציגים בפניו את הסרט לא נכח בשעת הצילומים, כנראה שהסרט ישעמם אותו...
למען האמת זה גם מה שקורה בקולנוע מקצועי. על סרט שאורכו שעתיים, מצלמות עשרות רבות של שעות אשר בסופו של דבר מוצאות עצמן בפח הזבל. אולפני קולנוע יכולים להתמודד עם התסכול, אנשים פרטיים קצת פחות. זה מעלה את השאלה כיצד חיים עם עצמם כל אותם יפנים?

בכל מקרה, יש אנשים שלא ממש מבינים איך פועל הפלא המכונה מצלמת וידיאו. או שהם מודעים לזה, אבל לא ממש הפנימו את העובדה שהמצלמה מקליטה גם קול ותנועה ולא רק תמונות דוממות.
למשל, היום בעודי מצלם את אחד המסגדים, בחור דתי מבוגר שגם השתתף בסיור, החליט שאני צריך להבהיר את התמונה כי לא רואים כלום, כמובן שהוא טרח לבשר את זה לכלל הצופים בסרט, כלומר היישר לתוך המיקרופון, הנדתי את ראשי לשלילה, מתוך כוונה להסביר לו שהוא טועה, אבל הוא התעקש וכך נאלצתי לגדוע את הצילומים ולהסביר לו שיש הבדל בין המסך הקטן של ה-Preview לתוצאות בפועל, מה גם שהשמש הייתה בגבנו, דבר אשר לא ממש עזר לו לראות יותר טוב את המסך.
כמובן שאי אפשר לשכנע אנשים כאלה, אז פשוט התעלמתי והמשכתי לצלם. לפחות עכשיו, בעוד שנים, אוכל להתבונן על הסרטון בגאווה, לראות כמה התאורה הייתה מחמיאה (בכל זאת שמש המאירה על מבנה אבן זה משהו שנראה יפה) ולשמוע את קולו של הקשיש הנרגן המנסה ללמד אותי כיצד להפעיל את המצלמה שברשותי.

בהמשך הסיור, קרוב לאנדרטה לזכרו של פייצל, בעוד מצלם את העמוד, אמא שלי זעקה בבהלה "צילמת את העמוד הקטום?", כאילו ההערה המטופשת שלה לא יכלה לחכות כמה דקות עד אשר אני אסיים לצלם, עצרתי לרגע את תהליך ההסרטה ושאלתי אותה אם יש לה עוד הערות מטופשות שהיא רוצה לצעוק אל תוך המיקרופון, שאלתי אותה גם איך תמיד היא יודעת לדבר אלי הזמן שאני מצלם במצלמת וידיאו (כן, זו ממש לא הפעם הראשונה)?

בכלל, אם כבר הזכרתי את אמא שלי, עוד בבר המצווה שלי, זכור לי בצורה רהוטה (ואם לא הייתי זוכר הקלטת ברשותי, מנציחה את הרגע), כיצד בצאתנו מבית הכנסת, לאחר שהקראתי כמה פסוקים מטופשים מספר הספרים ואבא שלי הקריא בצורה בלתי קצבית בעליל את הברכות שאמורות להיות מושרות, נעמדו בני משפחתי ברחבה שבחזית בית הכנסת בשורה או שתיים, כאשר מולם עמד אח שלי עם מצלמת וידיאו.
אמא שלי, כבר אז, לפני תשע שנים, לא הבינה מהו פשר הצעצוע שאח שלי אחז בידיו, כך כל מספר שניות רואים באותו חלק בקלטת בר המצווה שלי את אמא שלי מדברת עם בני המשפחה, מסבירה להם כיצד הם צרכים לעמוד, צועקת לכיוון אח שלי "נו תיקח תמונה" ומידאחרי שהיא אומרת את זה היא מעלה חיוך מאולץ ומכוער על שפתיה.
פשוט מעורר רחמים!
לראות אותה עומדת שם שוב ושוב, מדברת עם אח שלי שמצלם, קופאת על מקומה ומחייכת ושוב ממשיכה לדבר לא ממש עושה לי טוב. כלומר זה מצחיק, אבל מצחיק בצורה עצובה...

וזהו הסיפור שלי על הסיור בעיר התחתית בחיפה, אם מישהו קרא את זה והפיק מזה תועלת כלשהי, אני ממש שמח.
אם לא, זה מסוג הדברים שאני כותב על מנת שאוכל לעיין בהם בעוד כמה שנים (בתקווה שישראבלוג לא יקרוס בצורה בלתי ניתנת לשחזור) ולהזכר בהם.
סה"כ סיורים היסטוריים והסברים ארכיטקטונים, הם דבר שמאוד מעניין אותי, גם אם הרבה מאוד אנשים חושבים שמדובר בדבר מיותר.
אלעד