בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לפני כעשר שנים, אבא שלי ישב במכוניתו בטכניון, איתו עוד שלושה נוסעים ונוסעות. לפתע התדרדר עליו אוטובוס.

הרכב, אאודי ישן, מודל 1983 בצבע ירוק מטאלי, התכווצ'ץ' בקצוות, על אף שהאוטובוס התדרדר רק על חלקו הקדמי.

הרכב הלך – טוטאל לוסט. לאבא שלי וליתר הטרמפיסטים שלום (לפחות אז).

אחרי האירוע הזה, אמרו לאבא שלי להגיד ברכת הגומל, על כך שההוא שם למעלה (ובארץ) אוהב אותו (והוא הרי אוהב את כ-ו-ל-ם, חוץ מהעמלקים שאת זרעם, או כל מי שנטען שהוא מזרעם, יש להשמיד) ולא פגע בו.

כן – אפשר לפרש מקרה כזה כאות משמיים, על כך שאיזה קדוש, ספק ברוך הוא, בוודאות הנחית קללות רבות, החליט להראות לו שעליו לשוב לדרך המוטב.

אבי, בדיוק באותו אופן בו אני סברתי אז והיום, לא חשב שעליו להטריח עצמו לסנן אי אילו מילים שהוא לא מאמין בהן, רק מפני שזה לא מזיק.

ברגע שכוהני הדת הבינו שעל חלק ניכר מהאנשים, אי אפשר לאיים בעונש בעולם הזה (אחרת, מדוע רשע וטוב לו וצדיק ורע לו?), החלו לדבר על כל מיני חיי נצח קיקיוניים באיזהו עולם דמיוני.

חלקם גם הבטיחו 72 בתולות בגן עדן, אבל עד מהרה הבינו שביחס ילודה קרוב ל1:1 בין גברים לנשים ועם אנשים רבים הנכונים להקריב עצמם למען הבתולות, בשלב מסוים הן תגמרה, הרבה לפני שתגמורנה.

הנה היום, נסענו אמא שלי במושב שליד הנהג, אנוכי על ההגה וזידאן מאחור ברכב, בחזרה ממרכז הכרמל.

לאחר שכמעט השלמתי פנייה ימינה, מדרך הים לשדרות הנשיא (ברמזור ירוק כמובן), לפתע נהג מונית שעמד בעיקול (היכן שאסור כמובן), החל בנסיעה אל עבר הנתיב שלי, תוך שהוא מתעלם לחלוטין מעצם היותי בנסיעה בנתיב (למותר לציין שהוא לא טרח לאותת בצאתו ממשהו שנראה כמו חניה).

בלמתי, תוך כדי בריחה שמאלה, לנתיב אחר שהיה פנוי.

הוא המשיך, תוך כדי התעלמות מוחלטת מהעובדה שלולא הייתי לוחץ בעוצמה על דוושת הבלם ושובר את ההגה חזק שמאלה, גחון מכוניתו, היה נכנס בדלת הימנית ברכבי (או שמא זה היה חזית המכונית שלי בדלת השמאלית שלו – זה היה די מהר, על אף המהירות האיטית).

שלושתנו המשכנו. הוא כמובן לא טרח להתנצל על היותו אדם גס רוח. אמא שלי, נראה לי שגם זידאן, שבחו את חושיי החדים (אני סבור שזה יכולת תגובה נכונה, יותר מהחושים, כי אמא שלי בד"כ קופצת מכל שטות, מה שמסכן אותה, ללא מה שנראה כתגובה נכונה).

הייתי מעט נסער. אבל כמובן לא יותר מידי. אחרי ככלות הכל, בשנים האחרונות יצא לי להסתובב בישראל, בחיפה, ולהבין שמדובר בארץ מקלט לפורעי חוק, לפחות בכל הקשור לחוקי תנועה ומנהל תקין (ולעניינינו, חוקי תנועה).

במאות אם לא אלפי אנשים יצא לי לחזות בארץ, עת חצו צומת באור אדום (רובם במכוון). זכות קדימה? הצחקתם אותי!

נהגי מוניות?

הם אלו שמקפידים הכי פחות עד לא מקפידים כלל ליישם את חוקי התעבורה.

לא הופתעתי כאמור.

ואז נזכרתי באותו עניין על ברכת הגומל.

אותה תפילה שאדם הניצל מסכנה או תאונה צריך להגיד (קראו עוד כאן).

האין זה טיפשי?

הבה נניח שיש איזה בורא לעולם והוא שולט בחיינו במידה זו או אחרת עד עצם היום הזה.

האם צריך להודות לו על כך שהוא מנסה להפחיד אותנו ומתנהג איתנו בבריונות מאפיוזית?

באופן פרדוקסאלי, אם אלוהים הוא פחות או יותר כפי שאנשים דתיים מזרמים שונים טוענים שהוא והוא אכן שולח לנו רמזים פה ושם (חוץ מאותם ילדים קטנים שהוא הורג בלי רמזים, אבל אל תתנו למציאות קשה לבלבל אתכם, לאלוהים יש סיבה להכל), אפשר בקלות להשוותו לאותו איש מאפיה, אותו גנגסטר שמפוצץ אדם במכות וטוען שאם הוא לא יסור לפקודתו, סופו יהיה רע ומר בהרבה (בד"כ גם סוף משפחתו והאנשים היקרים לו, הרי מה הם חיים של בן אדם אחד בלבד?) או שהוא שורף לאדם את העסק וטוען שבפעם הבאה הוא ישרוף אותו אם הוא לא ישלם לו פרוטקשן.

והפרוטקשן של אלוהים, סליחה, של אנשים שטוענים שהם נציגיו עלי אדמות, הוא בדמות תפילה ואתנן לכל מיני כוהני דת או סתם הולכי בטל חובשי כיפה, מגבעת או שטריימל...

האם יש להודות לאלוהים שהוא יצר אנשים שהם על פי חשד סביר רפי שכל ובוודאות אנשים המהווים סכנה לחברה (ולוא רק בשל נהיגתם הלא אחראית)?!

לאחר מקרה כמו שהיה לי הערב, בו כמעט ומכוניתי נדפקה בגלל "שליח אלוהים" חסר אחריות בדמות נהג מונית ארצישראלי מצוי, לא רק שאינני חש צורך להודות במשהו למישהו, אלא לחשוב על דרכים ארציות בהחלט לפתור את הבעיות בכבישים.

הנה אחת:

לא לאפשר לאנשים לנהוג בכזו קלות?

רוצים רישיון נהיגה?

בבקשה. טסט של שעה, ביום ובלילה. לא עברתם כי לא הייתם מוכנים?

אין בעיה – חכו חצי שני ותיגשו שוב. ורצוי שאז כן תהיו מוכנים!

רישיון נהיגה מתחדש אוטומטית בעבור תשלום של כמה מאות שקלים אחת למספר שנים?

למה?

מדוע אין הנהג צריך להשקיע יום מזמנו כדי לעשות מבחן נהיגה ארוך ומתיש, כאילו מעולם לא נבחן לפני כן?

לא עבר?

לא נורא...

הוא יוכל לגשת לבחינה חצי שנה לאחר מכן ולקבל רישיון נהיגה שוב.

ובינתיים שייסע בתחבורה ציבורית. אני די נהנה מזה (ודאי שאינני נהנה מנסיעה עם פראי אדם על הכביש).

נשמע נורא, פוגע באיזו זכות?

אין כאן שלילה של זכות יסוד זו אחרת, אין כאן פגיעה בחופש התנועה או בזכות לקניין.

מי שירצה, שיחזיק רכב...

פשוט שייקח בחשבון שאולי הוא ייאלץ לשלם לנהג, אם הוא לא עובר את הטסט...

וכמובן במקביל, רצוי שהתחבורה הציבורית תשתפר פלאים.

זו כמובן הצעה אחת.

אני מניח שאף שר תחבורה לא ירים את הכפפה בשל היותה לא פופולארית בעליל וסביר להניח שהדבר יפגע בכלכלת ישראל, בכך שזה יקטין את מספר המשתמשים ברכב פרטי – אחד ממקורות ההכנסה החשובים למדינה שגובה מיסים רבים על כל רכב שנע על הכביש, על הדלקים, על הביטוחים, על הרישיונות והדבר ממריץ את הכלכלה, תוך כדי פגיעה באטמוספרה (אבל למי איכפת? זו תהיה בעיה של הדורות הבאים).

בינתיים – כולנו מוזמנים להיהרג על הכבישים, או סתם לדפוק את הרכב ולהוציא המון עצבים.

הרבה יותר פשוט להגיד ברכת הגומל...