בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הקטע הבא הוא קטע תמונות שנאגרו אצליבמחשב בימים האחרונים והחלטתי לפרסם, בליווי הסבר על כל צילום וצילום...

אז נתחיל?

שלושת התמונות הראשונות הן תמונות חתולים מנקים ומתלקקים שצילמתי במשכנות טליה (אשתו של פושט הרגל שכולנו ממנים - גד זאבי אגב).

הם היו כ"כ חמודים, אז החלטתי שאני צריך לעצור את א' וא' שהלכו איתי, כדי לצלם את החתולים הללו...

כדי להבין את התמונה הבאה, פשוט אצטט משהו חביב מהוובלוג העברי הנושך (בדיחה שכמובן התרוצצה לה באי מיילים):

"בהתחלה תליתי על המכונית סרט כתום, כי אני נגד ההתנתקות. אחר כך תליתי סרט ירוק, כי חסמו אותי באיילון. אחר כך תליתי סרטים כחול-לבן, כי אני בכל זאת ציוני, ושמתי גם סרט צהוב, בעד המלחמה נגד הסרטן. עכשיו כולם בטוחים שאני הומו".

אז הנה, רכב של הומו:

והנה שכנים שהם בעצם יריבים פוליטיים מרים (או שלא)...

וכעת נעבור לחלק היותר אומנותי...

הנה למשל מברשת שיניים שאמא שלי קנתה (כי היא קראה שמברשות שיניים חשמליות טובות יותר, מה שאומר לשיטתה שזה בהכרח נכון).

רק לי זה מזכיר חללית?

והנה איש חביב שמנגן בגיטרה ומפוחית (הרמוניקה) בו זמנית.

אתם ודאי שואלים "אז מה?".

או. ודאי אתם זוכרים שכאשר אנשים עשו דברים מטופשים לפני מספר שנים, היה נהוג לשאול אותם "רוצה שקל?".

אז נראה לי שזה בדיוק מה שהבחור רוצה, אז שעשע אותי...

אבל כן, מצבו די עגום, זה לא נעים.

ואם כבר בטיפוסים במצב עגום עסקינן, מה תגידו על האיש הזה שזו לא הפעם הראשונה שפגשתי אותו בשופרסל שמרכז הכרמל.

מידי פעם הוא מסתובב עם מדים של הצי האמריקני, עם עשרות מדליות ועיטורים.

בפעם הזו הוא רק חבש כובע של יחידה אמריקנית כל-שהיא, אבל כמות השעונים, הצמידים והשרשראות שלו...

בתמונה החפוזה הזו, תפסתי רק את השעונים. הגדלתי.

Spooky!

וכעת, נברח מחיפה ונגיע אל תל אביב, בירתה הלא רשמית ל ישראל ושכונת רמת אביב.

התמונה הבאה צולמה ליד אוניברסיטת ת"א. תמיד כלי הרכב הענתיקות הללו מעניינים אותי. במקרה של האופנוע הזה, אני אפילו לא מבין על שום מה הוא הוגדר כרב אספנות.

אתם חושבים שאם יש לי פח זבל עם גלגלים משנות השישים, גם אני אוכל להיות בעלים גאה של רכב אספנות?

וכעת נעבור אל אזור הסינמטק בת"א, רחוב הארבעה.

השלט מורה כי החניה מותרת לנכים בלבד (אבל אחרי חמש שיתחפפו, כי הגיעה שעתם של אלו המתניידים בקלות).

על עניין השעות עוד אפשר להבליג.

אבל מה הכוונה במשפט "רכב זר יגרר"?

זר למי?

רוב האנשים שחונים שם הם זרים למישהו...

ובכלל, כיצד ברחוב - מקום ציבורי, ניתן לקבוע שלט שאוסר על זרים לחנות. אני אזרח ישראלי - אני לא זר מבחינתי ומי שטוען אחרת שינסה להוכיח זאת...

ומעתה ועד סוף הקטע נישאר ברחוב הארבעה, סמוך לבניין מספר 19.

בבניין, שמעליו מתנוססים משרדים שונים של קרית הממשלה, בין היתר משרד מבקר המדינה, נמצאת מסעדה יקרה בשםה MESSA (הייתי כותב בעברית, אבל הם מכנים עצמם בלעז).

זוהי מסעדת שף וגם בר.

העיצוב בפנים מעט בזבזני, אבל מרשים למדי.

בכל מקרה, שימו לב לשלט המטעה - "המקום מכיל כ-200 בני-אדם". מעבר לקביעה הלא מנומקת כי כל מי שמגיע למקום הוא בן אדם, הרי שהמקום יכול להכיל כ-200 אנשים ולא מכיל אותם בכל רגע נתון.

אתם חושבים שיש מקום לתביעה ייצוגית על הטעייה מכוונת?

ואלו השירותים (או ליתר דיוק הכיור בשירותים) במסעדה. הם כה כהים ואפלים, עד שנתגנבה שמועה לאוזניי  שבשירותי הנשים, נשמעה תלונה מצד שתי בנות ישראל חסודות (או סתם פריחות) על כך שאין מספיק תאורה בשירותם וזו בעצם חוצפה, כי הן באו להתאפר והן לא יכולות.

והנה צילום סטייל אומנותי של הכיור. אם הייתי גורר עמי את החצובה, היה יוצא מוצלח וחד יותר...

ארוחה לאור נרות זה חביב. הבעיה שזה חשוך מידי...

כאמור, אם הייתי לי חצובה, הקומפוזיציה הייתה עשויה להיות מעניינת בהרבה...

אגב, האם רק לי זה מזכיר את השיר Be our guest מתוך היפה והחיה, כאשר הפמוט הוא לא אחר מאשר לומייר?

ונסיים בביבים...

המשתנה...

כן, זה קרח בפנים...

נראה לי הם קראו את הבלוג שלי מההתחלה וקראו שאחד הדברים שהכי הלהיב אותי בחורף האירופי, היה להשתין על שלג...

קצת קשה לספק שלג בקיץ התל-אביבי, אבי קוביות קרח במשתנה הן בהחלט תחליף ראוי...

ועד כאן להפעם...

אם תמונה אחת שווה אלף מילים, אזי חצינו את רף 18,000 המילים בקטע הזה ולכן צריך להפסיק כאן.