בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

לכל אלו שלא אוהבים מלל – תמונות מיד לאחר הטקסט

שלשום בלילה החלטתי בספונטאניות שממש לא אופיינית לי לנסוע בבוקר המחרת לטיול בבירת ישראל – ירושלים.

החלטתי לצאת מבית בשעה שבע ורבע, על מנת לתפוס אוטובוס שיוצא מחיפה בשעה שמונה. לכן תכננתי לקום בשעה רבע לשבע (בכל זאת, חצי שעה זה די והותר לצחצוח שיניים, ארוחת בוקר, סידור אחרון של התיק ושאר הדברים שעושים כשקמים בבוקר).

משום מה, כנראה בלהט הרגע, כאשר הלכתי לישון בסביבות השעה שתיים לפנות בוקר, שכחתי לכוון את השעון...

אולם בכל זאת, התעוררתי ביקיצה טבעית בשעה שש ורבע ושכנעתי את עצמי להישאר המיטה עד שהשעון יצלצל, כי הרי אין טעם לקום ואפשר להמשיך לנמנם...

פקחתי עיניים שוב, השעה הייתה שלוש עשרה דקות לשבע, מה שעורר את חשדי. קמתי וגיליתי שבאמת לא כיוונתי את השעון.

נו, מה הן שתי דקות לעומת נצח?

בלאו הכי אני תמיד לוקח מקדמי ביטחון, כך שזה לא השפיע לי על שארית היום...

באוטובוס עליו עליתי, קו 11 מהטכניון לתחנת חוף הכרמל, היה נהג חביב. שאלתי אותו לגבי מחירים אפשריים, שהם כידוע מגוונים מאוד – תעודת סטודנט/הלוך/הלוך וחזור/נסיעת המשך/המשך הלו"ש – הלוך ושוב (שתי האפשרויות האחרונות הן אפשרויות שנוספו רק לאחר פתיחת שני מסופי האוטובוסים החדשים בחיפה ולאחרונה גם באזור המרכז, לאחר פתיחת הטרמינל החדש בנתב"ג ומשמעותה שאתה עולה בתחנה מסוימת בתוך העיר ומשלם עבור היעד הסופי שלך ובתמורה מקבל הנחה על הנסיעה העירונית).

בחרתי בכרטיס המשך הלו"ש שעלה 66.30 שקלים עבור שתי נסיעות בחיפה ושתי נסיעות בקו ירושלים-חיפה, מחיר די הוגן, בהתחשב בעובדה שמחיר נסיעה ללא כל הנחה בכיוון אחד עולה כארבעים שקלים.

אבל הנהג כאמור היה חביב, אולי חביב מידי. הוא הסביר לי על כל האפשרויות במשך נסיעה של כשלוש תחנות. אחרי שהוא סיים, הוא המשיך לדבר איתי על תוכניות שהוא רואה בערוץ הריאליטי. איכשהו הגענו לדבר על דרום אפריקה והוא סיפר לי שמאוד מסוכן שם, כי זה מה שאמרו ב-Reality TV. ניסיתי להסביר לו שערוץ ריאליטי, הוא לא בדיוק המציאות ודי נחמד שם...

בשלב הזה, כבר היינו בחורב, אז עלו שתי ילדות חמודות, אחת מהן עם גלשן ואז במשך כל הירידה של פרויד, הוא הסביר להן על החוקים והתקנות המחמירים של אגד שאוסרים העלאת נוסעים עם גלשנים (וגם מסורים ועוד כל מיני דברים).

כאשר הוא חזר על זה בפעם השנייה או השלישית, החלטתי להנציח את דבריו בוידיאו (עם המצלמה הרגילה, המסרטה שלי אצל אח שלי) וכך יצא לי סרטון משעשע למדי.

אבל היי, אני כותב על הטיול שלי בירושלים ועוד לא יצאתי מחיפה...

אז הבה נגיע אל האתר הראשון שכל מי שנכנס לירושלים ברכב/אוטובוס נתקל בו...

בית העלמין "גבעת שאול"...

אני מבין שזו "מצווה" להיקבר בירושלים, כי הרי שם תחל תחיית המתים. זה מביא למצוקת קבורה בעיר...

אבל למה לשים את בית הקברות בכניסה לעיר, על הכביש הראשי?

מה הדבר הראשון שמי שמגיע לירושלים רואה (אחרי שהוא ראה את הגרוטאות מתש"ח בשער הגיא)?

קברים...

האם זה סימן לסופה הצפוי של העיר או משהו?

אבל זו הערה שיכולתי לכתוב בכל זמן אחר. הבה נעבור אל המקום הראשון בו ביקרתי – "הר הרצל" ( או בגרמנית Herr Herzl, על אף שאולי היה עדיף Herr Doktor Herzl).

היו שם כמה קבוצות חיילים. כל כך שמחתי שאני לא חייל ולא צריך לבקר על פי איזה סדר ולשמוע כל מיני דברים על ציונות שכל מיני אנשים שלא בהכרח מבינים בנושא יותר ממני מדקלמים...

כך יכולתי למשל, ללכת לחלקת ראשי ההסתדרות הציונית.

אז זולת אנשים עם שמות של בתי עיתונאים (למשל נחום סוקולוב) או אנשים עם שמות של בתי חולים (למשל דוד וולפסון), קבורים בחלקה שלושה אנשים ששם משפחתם זהה באופן "מחשיד" לשם ההר בו הם קבורים...

הכוונה כמובן לאחותו של בנימין זאב (תיאודור) הרצל – פאולינה הרצל, אמו ז'נטה לנה הרצל ואביו יעקב הרצל.

לא הייתי טורח לציין זאת, לולא העזובה מעוררת הכעס של המצבות, במיוחד זו של אביו של תיאודור הרצל, שלא ניתן לקרוא לחלוטין מה כתוב עליה (תמונה בסוף). אם כבר נעשתה הטרחה להעלות לארץ לא רק את עצמות הרצל, אלא גם את עצמות בני משפחתו, מן הראוי שידאגו גם לטפח את קבריהם.

אבל בעצם, לא צריך. במילא את התלמידים, החיילים והתיירים, לוקחים לראות את הקבר הנוצץ של הרצל וחלקת גדולי האומה, כדי לראות את הקבר החריג של ראש הממשלה הראשון שנרצח בישראל, ולא לחלקת ראשי ההסתדרות הציונית, אז אין טעם לדאוג למצבות.

הקבר של זאב ז'בוטינסקי אגב, די מוזנח גם כן. אבל אפשר להתנחם בזה שלפחות פעם בשנה, לקראת האזכרה מנקים אותו.

רבין, אם תהיתם, לא ברח...

אחרי ביקור בהר הרצל (שאגב לא היה בתוכנית המקורית, אבל החלטתי לקפוץ לבקר בו), הגעתי ליד ושם, מקום אליו מאוד רציתי להגיע, לאור השיפוץ  שעבר ופתיחת המכלול החדש.

אכתוב פה כמה מילים מתוך החוברת של יד ושם (תמונות כאמור לאחר הטקסט בשלמותו):

"המוזאון נמצא במבנה דמוי מנסרה החודר להר מצדו האחד ונפתח מצדו האחר לנוף ירושלים. מסלול הביקור עובר לאורך ציר מרכזי שמשני צדדיו מסתעפים פרקי הסיפור בחללי תצוגה. בין הפרקים נפערים שברים המעצבים את מסלול ההתקדמות במוזאון ומאפשרים לשמור על קשר עין בין שני קצות המנסרה. בשברים מוצבים מסכי וידיאו וחפצים המציגים נקודות תפנית במהלך האירועים ההיסטוריים".

ואחרי הציטוט שהוא פשוט תיאור טוב ולכן הבאתי אותו, אספר שההליכה במבנה החדש היא באמת חוויה מדהימה. אין עומס של פרטים (כפי שקיים במוזיאונים רבים), ההסברים קצרים ותמציתיים וישנו קו ברור של התפתחות כרונולוגית של השואה מסיבותיה, ראשית התהוותה, מהלכה ותוצאותיה. מדובר במסלול מאוד מבנה שאמנם אפשר לתת בו דגשים לחלקים שונים ולדלג על חלקים ממנו, אבל בהחלט לא מדובר במוזיאון פתוח בו כל אחד בוחר את הנתיב שהוא רוצה, שזה יתרון, כי כך מובטח שהמבקר יזכה להזדמנות לצפות בכל המוצגים, מבלי ללכת לאיבוד.

כמובן שיש לזכור כי מוזיאון יד ושם, על אף היותו מוזיאון בנוי לתפארת, הוא עדיין מוזיאון. יש בו קו ברור ורעיון שרוצים להעביר. לא תזכו כאן לראות את סבלותיהם של עמים אחרים בתקופת מלחמת העולם השנייה או בתקופות אחרות, לא תזכו כאן להכיר את כל ההיסטוריה היהודית או ההיסטוריה של האנטישמיות, אלא רק זו שלדעת האוצר רלוונטית לשואה.

אין זו ביקורת כמובן. ליד ושם יש מטרה אחת, חשובה מאוד לדעתי, להנציח את שואת העם היהודי, להזכיר את הקורבנות, הניצולים, האנשים שסייעו להם.

ההרגשה שלי, היא שכאשר מוזנח עניין לקחי השואה במוזיאון המוקדש לשואה, מתפספסת מטרה חשובה מאוד – לימוד הלקח, שהוא אוניברסאלי.

השואה הייתה אמנם ייחודית בעוצמתה והטוטאליות שבה. אבל היא בהחלט לא הייתה עניין חד-פעמי ומגזענות לא סבל רק העם היהודי.

מספיק להסתובב בבלקן ובאזורים מסוימים ביבשת אפריקה, על מנת לדעת שרצח-עם הוא עניין המתבצע גם בימינו וסבל של אנשים הנרדפים רק בשל דתם, גזעם ומוצאם הוא מנת חלקם של רבים בעולם גם כיום.

כאמור, אולי יד ושם הוא לא המקום להזכיר את כל הדברים האלה, כי הוא מוזיאון עם מטרה מסוימת. אבל היה ראוי שיהיה מוסד בסדר גודל כזה, להילחם בגזענות והשנאה הקיימים בימינו אנו.

בסוף מבנה המנסרה, עוברים ב"היכל השמות". המקום מכיל את דו"חות העדות של ניצולי שואה וצאצאי קורבנות השואה, על אלו שנספו בשואה.

ליד המבנה, ישנם מסופי מחשב המאפשרים חיפוש במאגר המרכזי של שמות קרבנות השואה (אפשר גם מהבית).

החלטתי לחפש כמה קרובי משפחה...

מצאתי.

לא היה נעים בכלל.

זה כאמור מסוג המקרים בהם אני מעריך מאוד את העובדה שהייתי בגפי.

כאשר יוצאים מהמבנה דמוי המנסרה, ישנן גלריות בהן מוצגות יצירות הקשורות לשואה או שנעשו בעקבות השואה. עברתי על שתי תערוכות. אני מוכרח לציין שברוב פרטי האומנות לא מצאתי עניין מיוחד, אבל היו כמה שמשכו את עיני ועיינתי בהן קצת יותר לעומק.

הלכתי גם לאוהל יזכור, על אף שהייתי בו כבר בעבר והוא לא עבר שינוי מהותי מאז הפעם האחרונה שהייתי בו לפני כשנתיים וחצי. הנחתי שגם ביתן הילד לא עבר שינוי מהפעמים הקודמות בהן הייתי בו ולכן החלטתי לוותר הפעם ולהמשיך את הטיול שלי, כפי שתכננתי.

דפקתי צילום של אוטובוס התיירים שבערב לפני ראיתי פרסום עליו באתר של אגד. כשראיתי את הפרסום התלהבתי וחשבתי להשתמש בו, אבל כאשר הבנתי שהמחיר הוא 45 שקלים ליום נסיעה (שכולל חמישה אוטובוסים לכל היותר), החלטתי לוותר...

תפסתי קו 20 ונסעתי אל רחוב יפו, שם, בכיכר ציון, סעדתי את לבי במסעדת וילג' גרין הצמחונית, כפי שאני עושה כמעט בכל פעם שאני בירושלים. משום מה, הפעם הם נראו לי יקרים מתמיד. אבל יתכן שזה משום שאכלתי די הרבה ועל האוכל משלמים לפי משקל.

טוב, יום טיול. מותר לי!

הלכתי ברגל לכיוון שער יפו, שם ניסיתי לברר היכן ממוקם "גן לאומי סובב חומות ירושלים" המופיע ברשימת האתרים של כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים. לאחר שכמה עוברי אורח לא ידעו היכן זה, נכנסתי ללשכת התיירות ושאלתי. העובדת במקום לא ידעה היכן זה. היא גם הוסיפה ואמרה שאני לא הראשון ששואל ושאפנה לרשות הטבע והגנים. התקשרתי אליהם, ענתה מישהי שאמרה שבאמת לא מדובר ב"סובב חומות ירושלים" ושהחומות בכלל שייכות לעירייה. שאלתי אם כך אז מה כן מעניק לי כרטיס מטמון, והיא השיבה שכניסה למוזיאון מגדל דוד. אשנה מעט את סדר הזמנים ואומר שכאשר מאוחר יותר הלכתי למוזיאון מגדל דוד, דרשו ממני 30 שקלים בכניסה ואמרו שהם לא מכירים את כרטיס מטמון, מה שגרם לי להדיר רגליי מהמקום העושק שכבר ביקרתי בו בתקופת בית הספר.

שרשות הטבע והגנים יצפו למכתב נזעם ממני בתקופה הקרובה!

המקום שמאוד רציתי לבקר הפעם בעיר העתיקה, היה "כנסיית הקבר" (church of the holy Sepulcher), בה על פי המסורת נקבר בחור יהודי בשם ישוע.

מוזר כל הקטע הזה שקוברים יהודים בכנסייה, לא?

נראה לי שאתן לתמונות לדבר בעד עצמן. אולי אגיד שחלקן צולמו במהלך טקס מסוים המתקיים במקום (נראה לי מידי יום) ובמהלכו שורפים קטורת ומצלצלים. היה קצר ונחמד (ולא נחמד כי היה קצר).

בכל מקרה, האקלים בתוך כנסיית הקבר, היה קריר ונעים למדי. נראה לי שהיא מכונה "כנסיית הקבר", רק משום שכמו קבר, חלקים בה חפורים עמוק בתוך האדמה.

מכנסיית הקבר, המשכתי לכנסיית "עליה לשמים" שהואיל והיא ממומנת מטעם קרן הקיסרית אוגוסטה ויקטוריה, אשתו של הקייזר וילהלם השני שביקרו בארץ ב-1898 (הם ביקרו גם בחיפה. על כך והאובליסק שהורם לצורך המעמד תוכלו לקרוא בקטע ותיק שכתבתי), אפשר לראות בה ספרי קודש בגרמנית, חוברות בגרמנית וכדומה. הידד!

אגב, כאשר שאלתי בעברית צחה את האדם שעמד בכניסה, אם אפשר להיכנס, הוא השיב לי באנגלית שאני מוזמן. הייתכן והוא הגיב בצורה היוריסטית ("היוריסטיקת הזמינות" אני מניח או שאולי רצוי לנתח זאת על פי "סכמת תפקיד") לאחר שחשב שאני תייר זר, כמו מרבית האנשים שפנו אלי בירושלים בכלל ובעיר העתיקה בפרט?

חזרתי אל האזור של מגדל דוד, שם כאמור נתקלתי בפרצוף חמוץ כאשר הצגתי כרטיס מטמון. אז החלטתי לנוח מעט ובינתיים לכתוב ולשלוח גלויה לאישה יקרה שהבטחתי לה גלויה מעיר האורות לכשאגיע לשם ובינתיים היא תאלץ להסתפק בגלויה מעיר אחרת שדגל צרפת, הטריקולור, מתנוסס על אחדים מבתיה.

משם החלטתי ללכת לאזור הכותל. המסלול הנבחר – חומות העיר העתיקה.

כרטיס מטמון שלי כאמור לא אפשר לי הליכה חינם (וניסיתי), אבל הייתה הנחה של חמישה שקלים לסטודנטים, כך שבעבור שמונה שקלים חדשים בלבד, זכיתי להלך לי על חומות העיר העתיקה, ללא הפרעה רבה (הייתי היחיד שהלך על החומות באותה שעה).

המסלול כלל עליות וירידות לרוב, בעיקר בגרמי מדרגות לא נוחים במיוחד. אבל, אחרי שבספטמבר 2004 הלכתי לי על החומה הסינית הגדולה יותר מעשרה קילומטרים, רובם הגדול בעליות תלולות, מה זה עשרים דקות הליכה על חומת ירושלים הזערורית?

להגיד שאני ממליץ על זה?

אם אתם לא הולכים טוב – מרותקים לכיסא גלגלים, נעזרים במקל הליכה וכדומה, ותרו על התענוג ותגיע למחוז חפצכם ברכב.

אם אתם מסוגלים ללכת, זו נראית לי חוויה נחמדה ושונה. אותי השטויות הללו מלהיבות. בד"כ אני מדמיין את האנשים הראשונים שהילכו על החומה, אנשים שהלכו עליה בתקופות שונות ומה אולי הם חשבו. נוסף על כך, הדברים שרואים משם, לא בהכרח רואים ממקומות אחרים, כך שזה נותן פרספקטיבה ייחודית.

גם במקרה הזה, תוכלו להתרשם מחלק מצומצם ממגוון התמונות שצילמתי.

בסופו של דבר, אחרי כעשרים דקות, הגעתי לאזור הכותל המערבי.

כרגיל, נכנסתי כדי לצלם אנשים, כי תמיד יש שם אנשים ששווים צילום...

בשלב מסוים, היה לי ממש חם, אז שלחתי את ידי לכובע על מנת להסיר אותו. חובש שטריימל אחד הגניב בי מבט מוזר, מה שגרם לי להיזכר שיש איזו חובה להיות בכותל עם כיסוי ראש, אז הכובע נותר על הראש ואני התבאסתי מהחום ונשארתי רק עוד דקות ספורות להאזין לאנשים שממלמלים תפילות בעברית, עברית שלא הצלחתי להבין (סבתא שלהם לא אמרה להם לא לבלוע את המילים?!).

תפסתי קו 1 והגעתי לכיכר ציון, דרך מגרש הרוסים. אותה שעה, היה זה בסביבות השעה ארבע, קבעתי עם דפנה (שלא ראיתי כשנה. היא אגב אותה דפנה מדפנה ממורמרת במשרד הפנים) להיפגש.

כאשר היא הופיעה, גיליתי שהתהפכו היוצרות וכעת השיער שלי ארוך מהשיער שלה, בניגוד לפעם הראשונה שנפגשנו לפני כארבע שנים. היא הסתפרה די קצר לא מזמן, אז זו לא חוכמה גדולה ובכלל, ידעתי שהיא הסתפרה, אבל אעשה את עצמי מופתע בדיעבד.

הלכנו לסטימצקי לראות ספרי בישול (מתנה), מאוחר יותר לאיזו חנות דיסקים במדרחוב (שאמורה להיות הזולה בעיר) ולאחר מכן הלכנו לראות אקווריומים, כי דפנה רוצה לקנות אחד במתנה לאחיה.

מעבר לאקווריומים המצ'וכללים (זה כמו משוכללים, אבל הרבה יותר טוב) שהוצגו בפנינו, גילתי את המצאת המאה!

אקווריום קטנטן, עשוי מפלסטיק ובעל ידית נשיאה...

כעת גם בעלי הדגים, ולא רק בעלי הכלבים, יוכלו להוציא את הדגים לטיול!!!

איזה שוס!

אח"כ ישבנו קצת ונהנינו מהבריזה הירושלמית, תוך כדי אכילת פיצה.

וזה היה יומי אתמול, בקצרה.

היה ממש נחמד ואני ממליץ בחום על הטיולים היומיים האלה!

ומי ששרד את זה (וגם מי שלא), מוזמן לראות תמונות שיתווספו להן הערות.

אלעד

כיתוב הצמחים המכוער הזה אמור להיות "הר הרצל". יפוטר הגנן של המתחם לאלתר!

קברו של בנימין זאב הרצל במרכז הר הרצל

קברו של יעקב הרצל, אביו של חוזה המדינה - הזנחה פושעת!

אוהל יזכור ביד ושם

המבנה החדש של המוזיאון ביד ושם - מבנה דמוי מנסרה

צילום עצמי בהשתקפות המאפשרת מבט אל פנים המוזיאון

חלק ממבנה המוזיאון ממבט מן החוץ

אוטובוס קומתיים בירושלים - כמו בלונדון, כעת גם בשתי הערים הם מתפוצצים

חבורה של אנשים סוחבת "כלום" (זה שקוף!) ברחוב יפו

ראו מי חוצה באדום...

תמונת ניגוד מעניינת שנראית לי אופיינית לירושלים

אישה נגלת מבעד לחלון ראווה. החולצה שלה הזכירה לי את אחד הכדים שבחלון

מה לא הגיוני בתמונה הנ"ל (או שהוא מאוד הגיוני)

כנסיית הקבר ( church of the holy Sepulcher) - מותו של ישו

אחד מפסיפסים רבים ונפלאים בכנסייה (כידוע יש לי חולשה למוזאיקה)

הטקס עם הקטורת בכנסייה

תמונה שאהבתי של איש דת מנופף עם הקטורת

תזכרו את חבורת הנשים המוסלמיות הללו שצילמתי בכנסייה

הכניסה למתחם הקבר

אישה מתפללת

התקרה המרשימה שבכנסיית הקבר

לאחר שצילמתי אותן בכנסייה, הן נופפו לי לשלום בחוץ. הן היו ממש חברותיות (תמונה גדולה יותר כאן)!

שני שטיחים שנמכרו מחוץ לכנסייה

אדם סוחב מרכולתו במורדות השוק בעיר העתיקה

מגדל דוד שהוא על פי האמונה קברו של המלך דוד (דוד המלך היה מוסלמי מסתבר )

טיול על החומות

הדורמיציון (Dormition Abbey)

מבט על החומה מהחומה

בית קברות בעיר העתיקה ליד הדורמיציון

ושוב הדורמיציון שהוקם במאה ה-19

ובל השכח שירושלים המזרחית היא כפר ערבי מוזנח, דבר שניתן לראות מהחומות גם כן

מגרש משחקים בעיר העתיקה. ניתן להבחין בכיתוב "ערבי טוב זה ערבי מת". עוד שלל כתובות מן הסוג הזה ("מוות לערבים" וכו') מעטרות מספר אזורים בעיר ובין היתר, זו כוונתי באי הפקת לקחי השואה...

אנשים בכותל

כשצילמתי את התמונה חשבתי לקרוא לה "שחור לבן". אבל לא החלטתי על שם לבסוף

צק צק צק - מי לא מתפלל?

מתפלל בכפכפים

הכותל המערבי למטה, אל-אקצה למעלה (לאל-אקצה ניתן לעלות מידי יום בין שבע וחצי בבוקר לשתיים עשרה)

ירושלמי במרפסת בכיכר ציון

כיכר ציון משתקפת בחלון בנק אגוד

אקווריום נישא - מעתה אפשר להוציא את הדגים לטיול!

דפנה. פניה טושטשו על מנת למנוע פרסום סמוי לאחת מחברות המשקאות הקלים

זהו לבינתיים.

תמונות נוספות, סרטים וכדומה, תפנו אלי אישית