בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

יפן, האי הונשו, העיר הירושימה, ה-6 באוגוסט 1945:

השעה 8:15 בבוקר, הפצצה האטומית משוחררת.

43 שניות מאוחר יותר, הבזק! גל הלם. ענן אטומי עצום ממדים.

9:00 בבוקר, ענן פטרייה מרחף מעל העיר, גובהו למעלה מ-12 קילומטרים.

קטע זה הוא תרגום שלי לקטע מיומנו של אחד מצוותה של אנולה גיי (ENOLA GAY), אחד משלושת מטוסי ה-B-29 שהשתתפו במשימה ושחרר את הפצצה הגרעינית על הירושימה.

אותם אנשים שהוטלה עליהם המשימה להיות שליחי השטן באותו בוקר קיצי, ראו את גודל הזוועה שחולו, אך עדיין לא הצליחו לתפוס מהאוויר את גודל הזוועה שחוללו על הקרקע.

מתחת לענן האפור העצום, נאנקו על הקרקע בין שלוש מאות לארבע מאות אלפי אנשים. כמאה וארבעים אלף מתוכם לא שרדו את אותו היום ומבין השורדים, על רבים נגזר סבל של שנים, לעיתים עשרות שנים.

הפחד ששרר בעיר אחרי ההפצצה. הסבל האנושי של אנשים פצועים, חלקם מדמם למוות, חלקם עוד לא מודע לסבל העצום שלפניו מנזקי הקרינה. משפחות נקרעו.

העיר שהייתה מאוכלסת ברובה באנשי הצבא הקיסרי היפני ובני משפחותיהם ושמשה כמרכז צבאי ותעשייתי חשוב למן המאה ה-19, הפכה בין רגע למדבר!

שמועות התרוצצו בין השורדים שהקרקע לא תהיה ראויה למגורים למשך שבעים וחמש השנים הקרובות.

טיפול רפואי הולם לא התאפשר לסובלים, שכן בית החולים המקומי נהרס והעיר נותקה משאר הציוויליזציה.

שלושה ימים מאוחר יותר, ה-9 באוגוסט 1945, פצצה נוספת, שונה מעט מן הבחינה הטכנולוגית, אך זהה בזהותה השטנית, עשתה דרכה אל עבר העיר נגסאקי באי הדרומי קיושו.

150 אלף איש מצאו את מותם בהפצצה הגרעינית השנייה מאז ומעולם.

ב-2 בספטמבר 1945, שש שנים ויום לאחר שגרמניה פלשה לפולין ובכך החלה למעשה תגובת שרשרת, היא מלחמת העולם השנייה, נכנעה יפן בטקס רשמי שנערך על אוניית הקרב האמריקנית מיזורי וכך תמה המלחמה.

במשך שנים, הוצגה בפני התמונה הבאה, פחות או יותר:

מלחמת העולם השנייה, הייתה שואה. נהרגו שישה מיליון אנשים וכל השאר לא חשוב.

מאוחר יותר, במסגרת הלימודים בבית הספר, נלמד גם, במנותק משהו, כי הייתה מלחמה של העולם החופשי והדמוקרטי נגד הגרמנים, האיטלקים והיפנים. בשלב מסוים, הגרמנים בגדו ברוסים, במבצע ברברוסה וכך הרוסים לחמו לצד המערב.

אבל תטעו, הרוסים היו רעים, עובדה, הייתה מלחמה קרה.

אבל כאמור, הגרמנים, וכל מי שלחם לצדם, היה רשע ומרושע.

לכן, מותר היה לפגוע בו בכל האמצעים. כולל בנשק יום הדין.

כמובן שהתמונה שקיבלתי הייתה מעט רחבה מזה, אבל זו היא תמציתה וכתמצית היא מתארת בצורה לא רעה את אשר למדתי במערכת החינוך הישראלית.

הוסבר על הפצצה האטומית, איך לא.

אבל הוסבר שהיפנים היו הרעים, הם היו נחושים והיה קשה להכניע אותם. היו להם קמיקזות – טייסים שהתאבדו עם המטוסים שלהם על ספינות, על מנת להשיג את המטרה.

לא נותרה בידי מקבלי ההחלטות האמריקנים ברירה וכדי לחסוך חיים רבים, הם נאלצו להטיל את הפצצה האטומית.

הנשיא טרומן, אישר את ההחלטה.

אינני יושב וחושב כל היום על הסיבות להפצצה הגרעינית.

באופן גורף, אוכל להגיד שההסבר שקיבלתי נשמע משכנע. חשבתי והרהרתי מידי פעם, האם באמת היפנים היו כל כך רעים והבנתי שלא כך הדבר. גם קראתי בנושא וצפיתי בתוכניות על הפצצות הגרעיניות שהוטלו על יפן. רוב החומר היה של אמריקנים ותומכיהם, מה שבהחלט לא העלה בי יותר מידי ספקות.

אז אולי היפנים לא היו הרשע המוחלט. אבל בהחלט היה לגיטימי להשתמש בפצצה.

הנה למשל דבריו של הנשיא הארי טרומן מיד לאחר ההפצצה (כפי שנלקחו מכאן):

 The world will note that the first atomic bomb was ped on Hiroshima, a military base. That was because we wished in this first attack to avoid, insofar as possible, the killing of civilians

(דברים שהתגלו בעיקר כשקר למטרות תעמולה - הירושימה לא הייתה בסיס צבאי, אלא עיר בעלת חשיבות צבאית)

ואז הגעתי להירושימה, וראיתי את התמונה מן הצד השני.

לאחר סיום המלחמה באירופה, במאי 1945, חששו האמריקנים מהשתלטות רוסית על מזרח אסיה. היה להם אינטרס לסיים את המלחמה במהירות האפשרית, לפני שסטאלין ייכנס למלחמה עם יפן, מה שאגב עשה במהלך אוגוסט 1945, וישיג הישגים משמעותיים.

סיום המלחמה במהירות האפשרית, כלל שימוש בפצצה האטומית.

הפצצה יועדה להיות מושלכת על יפן. לא על גרמניה למשל. הסיבה הייתה שבין האחראים לפיתוח הפצצה, היו גרמנים רבים, שחרף התנגדותם למשטר הנאצי, היו להם קרובי משפחה בגרמניה, מה שהביא אותם לסחוט הבטחה בעת הפיתוח שלא ייעשה שימוש בנשק כנגד גרמניה והם גם דאגו שהפצצה תהיה מוכנה רק ביולי 1945, כחודשיים אחרי שגרמניה הייתה כבר מחוץ ל"משחק"...

האם יפן הייתה כה רעה?

האם האנשים בה היו כה רעים?

או האם הם שלמו בחייהם ובריאותם, על נחישותם להשיג את מטרותיהם (נחישות כזו שעל אף כניעת ארצם, המשיכו להילחם עוד שנים רבות לאחר מכן)?

האם שלמו על השפלת המערב במלחמת רוסיה-יפן ב-1905?

האם דמם של האסיאתיים, היה יקר פחות מזה של האירופאים שאפשר היה לעשות בהם ניסוי בנשק חדש ומופלא?

האם העובדה שיפן זינקה כלכלית וצבאית לאחר הרסטורציה של מייג'י במאה ה-19 ולא הייתה כר נוח לקולוניאליזם המערבי הנצלני התירה את דמם של יפנים רבים?

אין ספק שהיפנים עשו בשעת המלחמה מעשים שהיינו מגדירים כיום לא מוסריים.

אונס מאות אלפי נשים בקוריאה, שהפכו לשפחות מין לחיילים היפניים, הוא רק דוגמא קטנה לכך.

אך תהיה זו היתממות לטעון שרק היפנים עשו זאת. כוחות של "הטובים" עשו בדיוק את אותו הדבר.

באופן מעט אירוני, יפן שלאחר מלחמת העולם השנייה הפכה לאומה שוחרת שלום.

צבאה הפך לכזה שעל פי החוקה היפנית אסור לו לצאת למשימות מחוץ לאזור איי יפן (מה שאגב שונה מעט, על מנת שהצבא היפני יוכל להשתתף בלחמיה בעיראק).

בערים הירושימה ונגסאקי, הוקמו מוזיאונים לזכר אותה שואה שנעשתה ליפנים (והשימוש במילה שואה, נעשה בעיקר כי הביקור במוזיאון היפני, הזכיר לי ביקורים שערכתי ביד ושם בירושלים).

לאחר כל ניסוי גרעיני שהתקיים מאז סיום מלחמת העולם, שולח ראש עיריית הירושימה מכתב לראש המדינה שערכה את הניסוי, בו הוא מתאר את זוועות הפצצה הגרעינית ומבקש ממנו לחדול.

יפן היום היא אומה שחרטה על דגלה את הפציפיזם ושמה לה למטרה למנוע הפצת נשק גרעיני בעולם.

והמדינות שהיום מחזיקות כיום נשק גרעיני הן:

ארה"ב, רוסיה, סין, בריטניה, צרפת, הודו ופקיסטן.

ישראל לא מכחישה ולא מאשרת שיש ברשותה נשק כזה.

לאחרונה צפון קוריאה הודיעה כי ערכה ניסוי.

הנשק הגרעיני הראה את פרצופו הזוועתי, היום לפני שישים שנה.

ומי שזוועתי אינו הנשק. הוא האדם העומד מאחוריו.

אל לנו לקנות את התעמולה האמריקנית המסבירה שהשימוש בנשק הגרעיני היה הכרח. הוא לא היה הכרח.

אל לנו לראות ביפנים עם אכזר, בעוד האמריקנים הם מגני החופש.

כל מי שעושה שימוש בנשק אחראי לו, על אחת כמה וכמה כוחות מזוינים שבוחרים מטרה אזרחית – עיר ומחריבים אותה עד היסוד.

היום כאשר מדברים על טרור גרעיני ועל פצצות מלוכלכות, חשוב להסתכל על מה שאירע לפני 60 שנה.

היה זה לפני שרובנו נולדנו.

60 שנה עברו, כולנו קורבנות הפצצה, הואיל ונראה כי לא למדנו את הלקח.

כאשר הוטלה פצצה גרעינית על הירושימה, רק כשבועיים לפני כן הוטלה פצצה מאז ומעולם ורק בראשון באוגוסט הפצצה הייתה מוכנה לשימוש.

כיום, אלפי פצצות נמצאות אי שם, חלקן מזוודות על טילים, חלקן מחמשות מטוסים ואחרות במעמקי הים, מחקות ליום פקודה.

האם אנחנו חכמים יותר היום, מאשר היינו לפני 60 שנה?

האם למדנו איזה לקח?

מה אנחנו באמת יודעים על סבל של קורבנות פצצה אטומית, אם לא חיינו בהירושימה, בחודש אוגוסט 1945?

אני מצרף 4 תמונות שצילמתי לפני כשנה בהירושימה, תמונה של חייל יפני צעיר שנמצא בבית עץ, כקילומטר מהמקום בו התפוצצה הפצצה (HYPOCENTER), גסס במשך ימים ארוכים עד שמת, כשעתיים לאחר שצולמה התמונה, תמונת העיר לאחר ההפצצה ותמונת קורבנות-ניצולים ליד גשר Miyuki, ממתינים לטיפול, כ-2.3 ק"מ ממקום הפיצוץ.

יהי זכרם ברוך ויהא הלקח מופק!

A-Bomb Dome - הירושימה

ילדים יפנים צעירים ליד המבנה היחיד ששרד את ההפצצה

הירושימה ישן וחדש

תמונה של הכיפה מהאנדרטה לזכר ההפצצה שליד מוזיאון הפצצה האטומית

חייל גוסס, נקודות סגולות הופיעו על גופו כתוצאה מההפצצה - צילום: Gonichi Kimura

העיר הירושימה אחרי ההפצצה - מדבר!

קורבנות על גשר Miyuki - צילום: Yoshito Matsushige

הקטע נכתב על סמך חוויות אישית מביקור בעיר בספטמבר 2004 וחוברת של הקרן לתרבות השלום של הירושימה.

עוד מידע, על הטקסים שאירעו היום ומה שהתרחש לפני 60 שנה, באתר ה-BBC.