בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הקניון הגדול

אתמול, באופן בלתי צפוי, בוטל לי כל היום (טוב שטורחים להודיע לי).
כך מצאתי עצמי מסתובב שלוש שעות עם דג הזהב בגרנד קניון, לאחר שאני הצעתי ללכת ולחפש בגדים לחורף הממשמש ובא.
אחרי אותן שלוש שעות, דג הזהב יצא עם קניות בשווי מאות שקלים, בעוד שעבדכם הנאמן יצא ללא כל שלל.

הדרך לקניון

החלטתי ללכת לגרנד קניון ברגל, כי הוא נמצא במרחק עשר דקות הליכה מהבית.
בדרך, יצא לי לחזות בכל כך הרבה אנשים עוברים על דיני התעבורה - מדברים בסלולארי, עוברים באדום, צופרים, חותכים מכוניות, עוברים מנתיב לנתיב בזמן פניה בצומת ועוד כל כך הרבה עבירות תנועה שפשוט מדהים איך כולם התרכזו בשתי הדקות שעמדתי ברמזור האדום.

בכל מקרה, כיף ללכת ברגל וכבר הפכתי את זה למנהג, לפחות בעונות הפחות חמות של השנה...

ומה התגלה בקניון?

חנויות רועשות

מסתבר שכדי למכור בגדים, צריך לשים מוזיקה ממש חזק. אם אפשר, שתהיה מוזיקת טראס רועשת במיוחד, כזו שגורמת ללקוח הפוטנציאלי לא ממש להבין מה שהמוכר אומר לו ובבו העת, יוכל המוכר לתבוע את הבעלים של החנות, על נזקים שנגרמו למערכת השמיעה שלו (הואיל ואמא שלי מתעסקת בבטיחות, אני יכול בוודאות להגיד שבדציבלים המלווים כמה חנויות בגדים, חובה להשתמש באטמי אוזניים ו/או אוזניות).

מוכרים כאלה, מוכרים אחרים

מוכרים מתחלקים למספר סוגים, אציין את הבולטים שבהם:

האדישים - אלה שיודעים שהם לא מקבלים תמלוגים ותמריצים על מכירה ולכן לא מתאמצים למכור ללקוח דבר ולא מנסים להסתיר זאת.

הנודניקים  (או המציקים)- נו, תקנה, וואו, זה יפה לך...

הלא-נחמדים  - (אותה הגדרה שראש הממשלה גולדה מאיר נתנה לפתנתרים השחורים) אותם מוכרים שגורמים לך להרגיש כאילו אתה הדבר הכי פחות חשוב בחנות, כאילו אתה מטריד אותם בשאלות שלך ולפעמים, יש את תת הקבוצה, התוקפניים (למשל זכור לי שהיינו באילת סיון ואני, לפני כחצי שנה, ישבנו לנו באזור המזון המהיר בקניון ואכלנו אוכל תאילנדי [עלק תאילנדי]. אותה מזללה תאילנדית, עשתה גם משלוחים וזכור לי איך הבחור שענה לטלפונים [ומכר בקופה במקביל] צעק בקולי קולות על לקוחה שהזמינה משהו ולא קיבלה מה שרצתה, האשים אותה ובסוף קילל אותה וטרק לה בפרצוף. אני יודע מאיפה אני לא אזמין אוכל תאילנדי [שיקולים גיאורפים ושיקולים של איכות השירות]).

הנחמדים - נחלקים גם כן לשניים, אלו שאתה פונה אליהם והם פשוט צוחקים מכל בדיחה שלך, כולל "פעם היו שני סינים, היום יש יותר". אפשר גם לכנות אותם "מוכרים במצב כפית" (אותו מצב בו אתה צוחק למשמע כל מילה, למשל כפית). הקבוצה השניה הם אלו שפשוט מתנפלים עליך ברגע שאתה נכנס לחנות. כמו חיית טרף העורבת לקורבן, כך הם מתחבאים מאחורי מדף, מחכים לשעת כושר, בא בקו האופק יופיע לקוח, אשר חלילה יעיז להשיר מבט לעבר אחד המדפים או גרוע מכך, לעבר המוכר עצמו. אויש, טרף קל.

(קיים גם סוג נוסף בענף המכירות, המוכר הישר. הכי טוב להבהיר בדוגמא - בחור ניגש לדוכן של אחת החברות הסלולאריות, הוא מתעניין בפלא פון חדש והמוכר אומר לו - "שמע, יש לך אחלה פלא פון, לא כדאי לך להחליף/לשדרג". כאשר עבדתי לפני הגיוס במכירת כרטיסי אשראי משולבים במועדון לקוחות של אחת מרשתות השיווק הגדולות, זכור לי שראיתי אנשים שלדעתי לאהיו זקוקים לכרטיס אשראי נוסף, המלצתי להם לא לעשות כרטיס אשראי נוסף. זאת בניגוד לבחורה שהעבירה לי חפיפה, שראיתי כיצד היא פשוט משקרת לאנשים בפנים ומציגה בפניהם נתונים לא נכונים. בסופו של דבר התפטרתי, מפני שמכרתי בערך שישה כרטיסי אשראי-מועדון, בערך אחד ביום [לפחות אני יכול להגיד בגאווה שהאמנתי שהכרטיס באמת יועיל להם])

ערסים VS פריקים

ובחזרה לגרנד קניון, יום רביעי בצהריים, באחת החנויות, נדמה לי רנואר מן, בה בילינו קרוב לשעה היו מוכרים OVER-ידידותיים.
איך שנכנסו לחנות, הם התנפלו עלינו, שאלו כיצד יוכלו לעזור והביאו לדג הזהב מכנסיים ללבוש (אחרי שהבהרתי להם שאני לא רוצה שום בגד מהחנות הרועשת שלהם).
במשך שעות המדידה של דג הזהב, מוכר אחר ניגש אלי ושאל בטון, איך נאמר, רכרוכי "אפשר אולי לעניין אותך באיזהההה סריג?" (זה נשמע בערך כמו אפשר לעניין אותך בסמים, איך שהוא אמר זאת). הסתכלתי עליו במבט של "מה אתה רוצה ממני לעזאזל, לא כל הנוצץ זהב ולא כל מי שנמצא בחנות בגדים, רוצה בגדים". אחרי כמה שניות שרק הבטתי בו, מנסה להבין מה מניע את הבחור הזה, הוא שאל אותי אם אני מדבר עברית (מוזר, בכל מקום בעולם, מדברים אלי בשפת המקום - גרמניה, דרום אפריקה, הולנד, צרפת והשד יודע איפה ודווקא בישראל, אף אחד לא חושב לפנות אלי בשפת המקומיים, יש הסבר לתופעה?!)

בכל מקרה, בעודי יושב ומחכה לדג הזהב, בוחן את הסחורה בחנות וקורא עדכוני חדשות של CNN ואת הניו יורק טיימס (פאלם זה טוב! אגב, מאוד מעניינת הברוטליות האמריקאית, בה הם הטילו מס של כ-30% על ייבוא פלדה, כדי להגן על תעשיית הפלדה המקומית, דבר שקומם בערך את כל המדינות המייצאות פלדה, מה שגרם לאיחוד האירופי לאיים בסנקציות בשווי שני מיליארד דולר והיד עוד נטויה - מדיניות דורסנית של ארה"ב, אשר מנסה להגן על התעשייה שלה, בכל מיני דרכים ערמומיות, חלקן פחות וחלקן יותר), נכנסו לחנות שני ערסים.
המוכר החביב היה פריק, נטיותיו המיניות לא ברורות, אבל הוא בהחלט עונה על גמה סטיגמות...

בכל אופן, היה מאוד משעשע לראות את אחד הערסים מדבר, כולו רוקד תוך כדי דיבור, מזיז את גופו בקצב הדיבור, בצורה ממש משונה.
הם היו בחנות כחצי שעה, כל הזמן הזה השמיצו את המוכר שהיה בפעם הקודמת שהיו בחנות והיה ויכוח ער בינם לבין המוכר.
בסופו של דבר, הם התקפלו, לא לפני שהם שיבחו את המוכר על אדיבותו (איך אפשר שלא, הוא היה ממש נחמד!).

אחרי שהם הלכו, בטח כולם צחקו על כולם וכולם היו מרוצים. איזו מציאות נהדרת.

שומרי הותיקן

אני לא יודע איך זה בקניונים אחרים, אבל התלבושת של השומרים של רשת חנויות מנגו ממש מצחיקה.
חולצה לבנה עם כותפות ירוקות - משהו מזעזע באמת.
כיצד רשת חנויות אופנה, דואגת לכך שהמאבטחים שבה יתלבשו כל כך מצחיק?

רק הבגדים הצבעוניים של השומרים בותיקון אולי מעפילים על הבגדים המוזרים של השומרים של MANGO.

אגב, גם במשביר לצרכן הייתה מאבטחת, דבר לא ברור, בהתחשב בעובדה שמדובר בחנות שהיא בתוך קניון...
בואו נגיד שהיא מחפשת אצל מישהו בתיק ומוצאת פצצה...
לא פאדיחה לא נורמלית?
בקיצור, מיותר!

(אגב, עכשיו ב-ICQ כתוב שאני גר בותיקן [נו, באמת, כאילו יש אנשים שגרים שם ומשתמשים בתוכנה], כך שכבר זכיתי לשאלות איך זה לגור בותיקן ואפילו היום פולניה אחת החלה לשאול אותי על החיים בותיקן ועל שלום האפיפיור יוחננן פאולוס השני, הרי גם הוא פולני)

עד שייצא העשן

בכל פעם שאני חוזר מהקניון, אני חוזר על זה.
למה במדינת ישראל חוקקו חוק האוסר עישון במקומות ציבוריים וכל כך הרבה אנשים מעשנים בהם?

זה פשוט דוחה!
ומה שהכי מרגיז, שבעלי הקניון משאירים מאפרות פזורות ברחבי הקניון (הפרצה קוראת לגנב, הרי אנשים יכולים לטעון שיש מאפרות, אז למה אסור לעשן?!), שבעלי מסעדות שמים מאפרה על כל שולחן (הם טוענים שזה למפיות שאני שואל אותם) ולא רק שאף אחד לא אוכף את החוק הזה, אלא הרבה פעמים בעלי החנויות והשומרים בקניון מצפצפים על החוק, כי הרי הם אלו שתקועים שם כל היום ולמה שיזיזו את התחת שלהם אל מחוץ לבניין?

ההופעה של הדורבנים

פתאום בשעה 19:40, צלצל הטלפון שלי ומעברו השני של הקו היה דג הזהב.
הוא שאל אותי "אתה בא?"
הדבר הראשון שעבר לי בראש היה "אה?!"

הוא שאל אם אני בא עם דנה ואיתו להופעה של הדורבנים.
שאלתי מתי והוא אמר בעוד שעה...
שאלתי לפשר הדבר והוא הפנה אותי אל דנה.
התחברתי אל התוכנה שתכנת השטן, ה-ICQ ודיברתי עם  דנה (כותבת הבלוג המופלא, הפילוסופיות הקטנות של דנה - זה כדאי).
היא סיפרה לי שבמועדון שמכונה "הפיוז'ן", הנמצא בחוצות המפרץ יש הופעה של הדורבנים.
היא הסתמכה על העובדה שלפני  כחודש, הסכמתי להצטרף להופעה של אותה להקה במקום אחר, אשר בסופו של דבר בוטלה.

לא רציתי ללכת!
בחיי, היו לי דברים טובים יותר לעשות, למשל לבהות בקיר לבן, אבל דנה, שמעולם לא פגשה את דג הזהב לפני כן, לא רצתה ללכת איתו לבדו.
היא גם השתמשה בטקטיקות שכנוע שפלות, ואתן דוגמא אחת "אני לא רוצה להכריח אותך. אני רוצה שתבוא בכייף. גם ככה רצינו לצאת לראות הופעות." (סליחה שאני מצטט, מזל שהשטן דאג לשים היסטורי ב-ICQ).
וכך בסוף, אחרי הבטחה שאחרי שעה אהיה בבית, הסכמתי לבוא.

הגענו למקום, ההופעה התחילה בשעה איחור, מה שאומר שאם הם לא היו גובים כסף בכניסה, סביר להניח שהייתי קם והולך עוד לפני תחילת ההופעה.
בזמן הזה ישבנו מסביב לשולחן, ספגנו את עשן הסיגיות הבלתי חוקי מהזוג הנחמד שישב בשולחן הסמוך לנו ובינתיים ניהלנו שיחות חולין.
אני מוכרח לציין שהתרשמתי שמדובר במקום נחמד, מעוצב בצורה חביבה (אולי אפשר לתאר אותו כערבוב סגנונות נורא, של תעלות אוורור לבנות חשופות בתקרת המקום לצד קירות צבועים בגוון אדמדם) ואפילו הייתה מוזיקה חביבה של ברי סחרוב לפני תחילת ההופעה.

ואז, התחילה ההופעה, אני מוכרח לציין שלא אני ולא דג הזהב, ידענו ממש מי הם הדורבנים לפני תחילת ההופעה.
דג הזהב אף שאל אותי בציניות, אם הבאתי את הדיסק שלהם, כדי שנוכל לשמוע לפני ההופעה ולהכיר את השירים :)
בסופו של דבר, המוזיקה של הלהקה התגלתה כחביבה, מן ערב רב, הכולל מוזיקת דיסקו בסגנון שנות השבעים, מהול בעוד כל מיני סגנונות, כאשר הם ערכו מחווה לזוהר ארגוב, לכבוד 16 שנים למותו וקינחו במחרוזת שירים ישנים ואהובים, דוגמת השיר ממרקו.
והיה איזה קטע בלתי ברור של שנסונים (שירים צרפתיים), במיוחד כאלו אשר השתתפו בעבר בתחרות האירוויזיון.

היה נחמד.
נחמד שהיה?
לאבטוח, אני מוכרח לצין שאני מתפתה לחגוג בשבוע הבא בקריוקי, לכבוד יום ההולדת שלי.
מי יודע מה ייצא מזה בסוף.

אגב, במהלך ההופעה, יצא לי לתהות מה מושך אנשים לתרבות המועדונים.
אלו לא החיים האמיתיים (בדומה לאינטרנט :), האורות אינם אורות יום, המוזיקה אינה מופקת מצלילים של הטבע, הרעש, עשן, האופל, חוסר היכולת לתקשר, האיפור, הצבע, הג'ל ועוד כל כך הרבה דברים לא אמיתיים.

לא ברור לי איך אלו המחשיבים מועדונים כמקום היכרות, יכולים באמת להחשיבים אותם ככאלו, אם מי שאתה רואה בלילה, בחסות האלכוהול, בחסות החשכה ובחסות המוזיקה מחרישת האוזניים, יכול להתגלות למחרת היום כאדם כל כך שונה ממה שהוא נראה באותו מועדון.
אני מניח  שזה חלק מהמשחק, Play the game שרה להקת Queen ובהחלט אנחנו חיים במציאות בה יש צורך לשחק במשחקים, על מנת שאנשים יתנהגו כפי שאתה מצפה שיתנהגו, הבלתי צפוי הוא הצפוי ולא צפוי לחזות בצפוי.

ועד כאן לפוסט זה, אשר מוקדם לדג הזהב, אשר אני מעביר ימים רבים במחיצתו.

עוד על ההופעה המדוברת של הדורבנים, אפשר לקרוא בפוסט הזה של דנה, המדובבת של SAKURA-CHAN והדיג'ימון.

"With great power comes great responsibility"
אלעד