| |
בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים
It doesn't make a damned bit of difference who wins the war to someone who's dead - Catch 22, Joseph Heller |
| 12/2002
ארץ המתים החיים
זה עתה חזרתי מביקור אצל סבתי, בת ה-90, חולת האלצהיימר במחלקה לתשושי נפש בבית האבות.
המקום הזה פשוט ארץ המתים החיים...
בית חרושת לזומבים...
אני לא מחשיב את עצמי כבן אדם פחדן, אבל בהחלט צריך להיות אמיץ כדי לבקר במקום הזה, במיוחד אם כבר היית בו לפני...
אני מסיר את הכובע לעובדים ובעיקר העובדות המסורות שבמקום, שצריכות להתעסק עם כל הגועל נפש הזה...
מעניין שדווקא האנשים הסנילים שהכי רוצים להביט בכל רגע בשעון, מקלקלים אותו כל שני וחמישי...
למשל, בכל פעם שאני מבקר את סבתא שלי, נגמרת לה הבטריה או שהשעון שבור...
יש לה בעצם משחק אינסופי שמעסיק אותה בלשאול מה השעה ולהשוות את הזמן בשעון שלה לזמן בשעונים אחרים...
האנשים במחלקת תשושי נפש לא בדיוק מתים או חסרי הכרה, אבל הכרתם לא צלולה.
כמובן שלא ברור להם שהם דפוקים, אבל הם מבינים בתוך תוכם שמשהו לא בסדר...
זה מזכיר לי את הסרט אינטיליגנציה מלאכותית, בה רובוטים חצי מפורקים, התנהגו כאילו הם שלמים ולא היו מודעים לדפיקות שלהם.
מפחיד לחשוב שתוך עשות בודדות של שנים, במידה ואחיה, גם אני אגיע למצב כזה.
מצבי הגופני יהיה ירוד, יכולת הזיכרון שלי תאובד וביצועי הקוגנטיביים ילכו וידרדרו...
בית אבות כשחושבים על זה, הוא בעצם התחנה האחרונה לפני המוות.
זה מזכיר לי את הבדיחה הידועה על זוג קשישים שגר פעם מול בית הקברות והיום הם גרים מול הבית...
אמנם אני בן 21, וסביר להניח שתפיסתי בנושא תשתנה מעט עם השנים.
אבל נכון לכתיבת שורות אלו, אני לא חושב שבחיים אסכים לחיות בבית אבות. בית אבות - בית המריחים מנפטלין, הוא מקום עצוב ומדכא ולא מקום שמח כפי שמנסים להציג בפרסומות...
הקשישים מחכים למות ומבינים שלא מתייחסים אליהם כאל שווים כי אם כאל נטל...
אם מתים (ומתים בסוף, זה בטוח), אז עדיף למות מהר כשצעירים...
אין טעם לגרור את הקץ עד אין קץ...
החיים הם רק שלב לפני המוות.
אז כל עוד אנחנו חיים, נקווה שנחיה בצורה סבירה...
אלעד
| |
|
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
