בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

כמעט חצי שנה עברה מאז שסיון ואני לא זוג.
חצי שנה ורק ביום שישי הקרוב היא תקח את הבגדים שלה.

אז סידרתי היום את הארון, ארבע שקיות אשפה גדולות, ארבע שקיות הבגדים שלה מילאו.
מה הם עשו בארון שלי כל כך הרבה זמן?
רק השד יודע!

כל כך הרבה בגדים, כל כך הרבה חולצות, המון מכנסיים, חזיות.
איך לעזאזל הגיעו אלי לארון מעל 10 זוגות תחתונים?
מה, כל פעם היא באה אלי עם תחתונים וחזרה הביתה בלי?!
אחרת אין לי דרך להסביר את זה...

אגב, לקחתי ושמרתי לעצמי (ברשותה של סיון כמובן) פריט לבוש אחד, לא אגלה מהו.

אני מוכרח לציין שזה עצוב, עצוב לי לחשוב שהבגדים של סיון יעלמו, הם מילאו חלק נכבד מהארון שלי, סיון מילאה חלק נכבד מחיי.
חלק שהתרוקן וקרס פנימה, כי התוכן שהחזיק אותו יציב ברח ונעלם :(

סיון אגב תביא לי חזרה, פחות משקית אחת, זהו בערך יחס הבגדים שהשארנו האחד אצל השניה ולהיפך, הרבה פחות מיחס המחבלים שישראל משחררת בתמורה לשבויים, אבל עדיין יחס די מרשים.
אבל כנראה זה קשור לעובדה שבאופן מוחלט, לסיון יש הרבה יותר בגדים מאשר לי (דבר שלא הפריע לה להתלונן כל פעם מחדש שאין לה מה ללבוש).

ומה יהיה כעת, מה השלב הבא?
אני וסיון כבר לא מדברים כמו פעם, לא בתדירות ולצערי גם לא באיכות התוכן.
ההרגשה שלי היא שהיא לא נחמדה אלי במיוחד כדי שיהיה לה תירוץ טוב להפטר ממני באופן מוחלט.
נראה לי שאעזור לה להגשים את שאיפותיה ולא אטריד אותה. לא שכיום אני כל כך מטריד, אבל נראה לי שעצם העובדה שאנחנו מדברים פעם בכמה ימים מטרידה אותה.

האם זהו שלב חדש של חיי?
האם עלי לצעוד צעד נוסף?
אני לא יודע את התשובה ומניח שלאיש אין אותה.
השבוע הקרוב הוא השבוע של יום הולדתי. ניסיון העבר מראה שהשבוע הזה ויום ההולדת עצמו הם הימים הכי עצובים בשנה (למעט מקרים חריגים של מוות במשפחה או פרידה כואבת).
מעניין כיצד ייזכר השבוע הזה.
בינתיים אאזין לדיסק Ray of light של מדונה, דיסק מעט ישן אבל הזמן לא פגע בו בכלל.
שיהיה שבוע טוב ונטול פיגועים, אפילו לא באיסטנבול או כל נקודה אחרת על הגלובוס הקטן.
אלעד