בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

שלומות. חזרתי. הדרום היה בסוף מצפה רמון ותו לא.

טיול במכתש רמון.

הנתחיל לספר?

הגעה למצפה רמון

את יומי התחלתי ביום ראשון בשעות הבוקר המאוחרות. בשעה 12:00, עליתי על קו 995 המהיר מחיפה לבאר שבע. צפיתי שעשויים להיות אי אילו שיבושים בשל הפיגוע שאירע בבוקר בבאר שבע.

עלות נסיעה מחיפה לבאר שבע, עם הנחת סטודנט היא 35 שקלים (זאת לעומת 46 שקלים, מחיר סטודנט ברכבת, שבהחלט לא שווה יותר). משך הנסיעה עומד על כשעתיים ועשרים דקות. האוטובוס נוח בהרבה מהרכבת והוא נוסע דרך כביש 6. החיסרון היחידי הוא שיש 3 אוטובוסים ביום לכל כיוון, כך שלמשל בדרך חזרה, כאשר פספסתי בחצי שעה את האוטובוס, היה עלי להמתין 4 שעות לאוטובוס הבא, לקחת אוטובוס לת"א ומשם להמשיך לחיפה, או, מה שעשיתי, לתפוס את הרכבת.

כאשר הגעתי לבאר שבע, ניגשו אלי פה ושם כמה מסוממים יראי שמיים (הייתה להם כיפה, אני לא יכול להגיד שהם באמת מאמינים במשהו, זולת אל שנועד לשרת אותם וכו') וביקשו ממני ויתר העוברים והשבים כסף. זו התמונה שיש לי מהתחנה המרכזית בב"ש.

ואז המתנתי לקו 60 או 392 בתחנה.

הואיל ובאופן טבעי, אחרי פיגוע ישנה פאניקה כללית והואיל ומדינתנו התברכה באנשים חכמים שאוהבים להשאיר תיקים גדולים ללא השגחה (חוץ מהשגחה עליונה, בכל זאת ,באר שבע ויש הרבה ערסים עם כיפות שמבקשים צדקה), פינו את התחנה לכחצי שנה, עד ששני תיקים שנותרו יתומים פונו/נבדקו וכו'.

משם הדרך למצפה רמון הייתה קצרה. עליתי על קו 60, שהוא הקו שמגיע למצפה רמון ועושה עוד כמה עצירות ישובים בדרך (לא מיהרתי) ועלותו 20.70 ₪ לסטודנטים.

והופס, שעות הערב המוקדמות – אני במצפה רמון.

לסידורי לינה רצוי לדאוג מראש

כאשר תכננתי ביום שבת בשעות הלילה לנסוע למצפה רמון, שקלתי שתי אפשרויות באשר למקום בו אישן:

לינה בשטח עם שק שינה.

לינה באכסניית הנוער שליד מרכז המבקרים.

בעת התכנון, החלטתי לוותר על האפשרות הראשונה, שכן לא היה לי חשק להיסחב עם שק השינה, שכן לא ממש ידעתי אם ארצה להמשיך דרומה לאילת או לא ונראה היה לי מיותר לסחוב איתי הרבה ציוד.

אז בחרתי באפשרות הראשונה. ירדתי ליד אכסניית הנוער מהאוטובוס, צעדתי לכיוון האכסניה, רק כדי לגלות שהיא נעולה...

אין קול ואין עונה.

אחרי מספר צלצולים באינטרקום, צעדתי אל עבר מרכז המבקרים (שכבר היה סגור אותה שעה, שכן היה מעט אחרי חמש בערב). נכנסתי לאחת החנויות לתיירים ושאלתי אם הם יודעים מדוע האכסניה סגורה. האישה בחנות לא ידעה, אבל היא נתנה לי לחפש את המספר של האכסניה בספר הטלפונים המקומי (שהוא פצפון אגב).

התקשרתי. לא ענו. השארתי הודעה.

באותה הזדמנות, היא נתנה לי מספר טלפון של הבעלים של איזה צימר. אחרי זמן קצר, כאשר ראיתי שלא עונים באכסניה, החלטתי להתקשר אל האיש מהצימר, אלכסי (בצרפתית Alexis) שמו (מספר הטלפון אגב, אם תרצו צימר ואני לא מקבל על זה כלום ולכן אני גם לא ממליץ [אם כי לי היה נחמד], אבל סתם שיהיה הוא 08-6588258).

הוא לקח אותי לצימר שנמצא בקצה הישוב (ומצפה רמון, חור קטן הוא, כך שאחרי שלושה בתים אתה בקצה הישוב).

בזאת נראה לי מסתיים פרק הלינה, שכן זה לא באמת חשוב וגם לא ישנתי יותר מידי...

הר הגמל

הואיל ונותרה עוד שעה קלה עד השקיעה מהרגע שהתמקמתי בחדר, החלטתי שיהיה חבל לבזבז אותה לריק.

הלכתי מהמבנה לפסגת הגמל, מרחק מספר דקות הליכה.

מפסגת "גמל היזהר" (החלטתי שכך צריך לתרגם את הכיתוב באנגלית “Camel Lookout”) ניתן להשקיף על חלקו המערבי של מכתש רמון ועל העיירה הסמוכה. אין ספק שהמראה מרהיב ומלבב, במיוחד בשעת השקיעה, אותה צילמתי, עבור אוסף השקיעות הגדול. הואיל ואני חיפאי, שקיעה בים היא עניין שבשגרה עבורי ושקיעה מדברית בהרים, היא מחזה יותר נדיר עבורי. השמיים נצבעו בצבעים כתומים-ורודים עזים והיה נפלא.

לילה כמעט לבן – היו מציצות (אם נרצה המון רייטינג כמו "הרווק")

בסביבות השעה אחת עשרה, תכננתי ללכת לישון, שכן למחרת רציתי להתעורר בחמש וחצי, על מנת להספיק להתארגן, לצפות בזריחה ולטייל במכתש מוקדם, בטרם היום ילהיט את אוויר המדבר.

אני מניח שנרדמתי בסביבות השעה חצות, אולי מעט לפני.

היה קצת חם בחדר (למרות שבחוץ, מזג האוויר היה קריר. התכסיתי בסדין שלא היה הכרחי על מנת להגן מפני איזו צינה שלא הייתה קיימת, אלא כדי להגן עצמי מהיתושים, או ליתר דיוק מפני היתושות) .

זמן קצר לאחר שנרדמתי, התעוררתי לצליל קבלת SMS (תודה מור). בכל מצב אחר, הייתי מכבה את הסלולארי. אבל SK מייצרים מכשירים זבליים שיש להשאיר דלוקים, על מנת שיתפקדו כשעון מעורר. לא נורא, חזרתי לישון.

בסביבות ארבע וחצי לפנות בוקר, התעוררתי שוב.

יתושים כמעט ולא עקצו אותי (אני יודע יתושות. זה גם "מאוד" מצחיק עם מציצות הדם, אבל אני מעדיף לכתוב יתושים). לפחות הם לא השאירו סימן. אבל רעש הזמזום הטורדני של משק כנפיהם ליד האוזן, הצליח להעיר אותי!

ולא הצלחתי לחזור לישון, שכן היתושים עשו רונדלים מסביב לראשי מה שהזכיר לי את רעש המסוקים מבסיס חיל האוויר הסמוך ששמעתי בערב שלפני כן.

בסביבות השעה חמש, אולי מעט אחרי, כאשר הבנתי שאין טעם לחזור לישון, החלטתי לקום מהמיטה ולהתארגן לקראת היום הארוך שצפוי לי.

צחצחתי שיניים, אכלתי ארוחת בוקר דשנה, התמרחתי במקדם הגנה ויצאתי אל דרכי, כאשר השמיים החלו להראות סימנים של בוקר.

מעיירה קרירה ומעורפלת אל חומו של מכתש רמון

מצפה רמון הייתה שרויה בערפל הבוקר הזה. העיירה שלמדתי להכיר (גם בטיול הזה וגם בפעמים קודמות שיצא לי לבקר שם), כוסתה במעטה עננים עבה שהיקשה לראות מעבר לקצה החרטום.

ההליכה בעיירה המעורפלת, כאשר אור השחר מתחיל להפציע, תאורת הרחוב עדיין דולקת ורק כמה חתלתולים מחפשים מזון בפחי האשפה, הייתה קסומה.

אך בקושי מצאתי את דרכי אל מרכז המבקרים שבמצפה, על מנת לצפות בשמש האמורה לזרוח בעוד רגעים ספורים, שכן הערפל בהחלט נתן למצפה רמון אווירה לונדונית קרירה שבלבלה את חוש הכיוון שלי מעט.

התיישבתי על המצוק, תחתיי ומסביבי עננים רבים. השמיים החלו להיצבע בכתום.

השמש החלה לעלות לאיטה. התבוננתי, צילמתי מספר (לא מבוטל של) תמונות של הזריחה המרהיבה, המצוקים שנצבעו כתום, של העננים המרחפים ועוטפים את המכתש וההרים סביבו.

ואז התחלתי ללכת, דרום-מערבה כמדומני, על מנת למצוא את אחד השבילים דרכו ניתן לרדת למכתש, שם התכוונתי לבלות כמה שעות.

בדרך פגשתי אישה שהלכה את הליכת הבוקר שלה בטיילת המשקיפה אל המכתש. שאלתי אותה מהיכן יורדים למכתש. היא השיבה שהיא מעולם לא ירדה למכתש, אבל נראה לה ששם (ואז הצביעה לכיוון מסוים, ממנו באה). שאלתי אותה כמה זמן היא מתגוררת שם. "שנה" היא השיבה. "אם כך, יש לך עוד זמן" השבתי, הודיתי לה והמשכתי בדרכי.

אכן הירידה למכתש הייתה בכיוון אליו הצביעה.

הנתיב בו יורדים למכתב, מסומן בסימון שבילים ירוק ולבן. השביל מתלכד בחלקו הראשון עם "שביל ישראל", אשר הסימון לו כתום-כחול-לבן. התחלתי לרדת, כאשר מידי פעם כל מיני בעלי חיים "הפתיעו" אותי בדרך. קרקל (שהוא סוג חתול לילי גדול שבדיוק סיים את פעילותו הלילית. יתכן אגב ואני מתבלבל עם שועל, שכן השניים שראיתי חלפו די מהר), יעלים, ציפורים ועוד כל מיני בעלי חיים שלא את כולם אני בטוח שאני יכול לכנות בשמם.

הדרך למטה הייתה קלילה, הואיל והשעה בה התחלתי לרדת, הייתה מעט אחרי שש בבוקר.

הדבר שהכי בולט בהליכה במכתש, לדעתי, הוא המראה של הקרקע הטרשית, זרועת הסלעים אשר משנה צבעים וגוונים ללא הרף.

אינני נמנה אם בני האנוש הבודדים שזכו להלך על הירח. אבל מהתמונות שראיתי, אני סבור שאם היו קיימים אנשים על הירח שהיו באים לבקר על כדור הארץ, מכתש רמון היה ללא ספק אחד המקומות בהם היו מרגישים כמו בבית!

בעיניי, הליכה במכתש רמון, למעט עניין הגרביטציה והאטמוספרה, כמוה כהליכה על הירח, וזו גם הסיבה שבחרתי לכנות את כל הקטע, על פי שם השיר של להקת ה-Police, השיר Walking on the moon.

הלכתי לכיוון שן רמון, הר געש כבוי הנמצא במכתש.

אולי זה המקום להסביר, ממש בכמה מילים כיצד נוצר המכתש. לא, לא על ידי פגיעת מטאוריט נוצר המכתש. המכתש הוא מכתש אירוזי, כלומר נוצר ע"י היותו הר אשר במרוצת השנים חלקו החיצוני הקשה נשחק וכך נחשפה השכבה הפנימית שהייתה אבן חול רכה שנשחקה אף מהר יותר, מה שיצר את המכתש (הסברים יותר מפורטים בויקיפדיה או שתחפשו לבד).

ההליכה על האדמה  משופעת הסלעים המוקפת בהרים ומצוקים, הייתה נפלאה. צבע הקרקע התחלף תדיר, מצהוב, לשחור, לאדום, לכחול, לחום ועוד צבעיים, על שלל גווניהם.

הליכה במכתש, כמוה כהליכה במעבדה גיאולוגית, המלמדת שיעור בצבעים שמתכות מעניקות לסלעים בהם הן נמצאות.

הצורות המעניינות של הסלעים בנהרות שזורמים במשך תקופה קצרה בשנה בלבד הופכת את הטיול לחוויה אדירה. הליכה איטית ושקטה, כאשר מנסים להבחין בסביבה המקיפה אותך, חושפת כל מיני הפתעות בלתי צפויות.

הנה קונכיות של בעלי חיים שיתור פעילים בימים בהם יש מים בשפע. פה לטאה, שם חרדון. הנה עוד משקע מוזר על הסלע.

את הדרך חזרה, עשיתי בסביבות השעה עשר. התחיל להיות חם. שתיתי הרבה, השתדלתי לעשות הפסקות שתייה והתקררות בכל נקודה שמצאתי בה צל, אפילו אם היה מדובר רק בצל הקטן שהטילו כמה סלעים.

הטיפוס במצוק היה ארוך, אך לא קשה מידי, לפחות לא בעבורי.

בדרך חזרה, לפני שעליתי על האוטובוס לבאר שבע, החלטתי להיכנס אל מרכז המבקרים.

הואיל ויש לי כרטיס מטמון של רשות הטבע והגנים, הכניסה הייתה בחינם. עלות הכניסה המלאה היא בסביבות העשרים שקלים ולעניות דעתי העלות לא מצדיקה את הכניסה.

במרכז המבקרים ניתן לצפות בסרט נחמד המתאר את ההיסטוריה של המכתש. לאחר מכן יש סיור קטן במוזיאון המציג רפליקות של סלעים והסברים שונים. ניתן לעלות על הגג לתצפית על המכתש ויש שם גם שעון שמש.

הסיבה שאני לא ממליץ לשלם כסף על כניסה למבנה, היא שניתן לראות מבחוץ את אותם הדברים בדיוק, תחליף לסרט אפשר למצוא בחוברות המידע או באינטרנט והסלעים המקוריים יפים בהרבה משחזור הפלסטיק המוזיאוני שלהם.

הייתי ממליץ על המוזיאון בכל זאת רק לאנשים שלא יכולים לסייר פיזית במכתש מסיבות של גיל או מוגבלות גופנית ואולי לאנשים עם ילדים שלא רוצים לרדת למכתש איתם. אבל גם להם, הייתי מציע אלטרנטיבה שנראית לי עדיפה בהרבה – סיור ג'יפים במכתש ולינה בחניונים המוסדרים בו. הדבר אפשרי ונראה עדיף לעצלנים שבינינו.

זהו. כאמור בשעות הצהריים, הייתי כבר בדרכי לב"ש ולאחר מכן לחיפה. הנסיעה ברכבת עברה בנעימים. לפחות עד ת"א, אז החלפתי רכבת ונכנסתי לרכבת שהטמפרטורה בה הייתה נמוכה מספיק כדי לשמור על בשר קפוא.

נראה לי שבשנה הבאה אקדם ביתר רצינות את התוכנית שלי לעבור לכמה חודשים למצפה רמון, לפחות למשך חופשת הקיץ.

יש משהו בשקט המדברי שקוסם לי.

יש גם עוד מסלולים רבים במכתש שלא הספקתי לעשות, שכן הטיול ובעיקר חוסר השינה שלפניו עייפוני מעט. זו גם הסיבה שהחלטתי בסופו של דבר לא להמשיך דרומה לאילת, שכן לא התחשק לי להגיע לאילת רק כדי להשלים שעות שינה. חשבתי על צלילה, אפילו טרחתי ולקחתי את רישיון הצלילה שלי, אבל היום בבוקר הבנתי שאין לי ממש חשק לצלול בקרוב ואם כבר אילת, אז לא בשבוע האחרון לפני שהילדים ממלאים את העיר, לפני שהם חוזרים לבית הספר.

אז בינתיים אני שם כאן מבחר ממש מצומצם של תמונות מהטיול.

אתר יתר התמונות אתם יכולים לראות בפליקר.

אלעד

אני בצילום עצמי על הר גמל לאור השקיעה

 עבים מצטעפים על מצוקי רמון

המכתש באור הבוקר

אחד העופות משתלב עם הסלעים

לטאה חמודה שצילמתי בנחל

התמונה עברה עיבוד של פולריזציה. אבל גם בלי, הקרקע נראית כמו הקרקע במאדים

יעל מהלך במצפה רמון