כאשר קוראים על האסון שפקד את מדינת לואיזיאנה, לאחר פגיעת ההוריקן קתרינה (קתרינה, זה לא שם של הוריקנית?!), קשה שלא לחוש אמפתיה כלפי הנפגעים שמרגישים שננטשו.
קצת מצמרר לקרוא על מעשי ביזה רצח ואונס.
נו, מילא, את הביזה אפשר להבין – אנשים מחפשים אוכל, אבל לקום ולרצוח אנשים כאשר על פי הערכות מסוימות מניין קורבנות הסופה עומד על כעשרת אלפים רק במדינת לואיזיאנה. לנצל את המהומה כדי לאנוס?
מזכיר במעט את הדבר של אותו חייל, באחת ממלחמות העולם, שכתב ביומנו שבמלחמה, כללי ההתנהגות משתנים. כאשר אתה בחור צעיר שלא יודע אם הוא יחיה מחר, אתה מנסה לנצל כל רגע בחיים שלך להנאות החיים – אתה חי את הרגע.
כך גם במקרה ניו אורלינס.
מדובר בסביבה בה תינוקות מתהלכים על גופות נספים. מדובר באנשים שעד אתמול חיו בשפע שכבר לא בהישג ידם או אנשים שעד אתמול חיו בעוני ליד השפע, מה שהוביל אותם לקנאה שלאור המצב החדש, בו מי שיכול היה לברוח ברח, רק הלכה וגברה והפכה לתחושת תסכול עמוקה.
במצב הזה של תסכול, של ייאוש, בסביבה המפחידה ביותר לייצור האנושי – סביבת אי הודאות (שבאופן פרדוקסאלי, היא תמיד הסביבה, רק כי בד"כ העובדה הזו מודחקת), אנשים לא יודעים מה יהיה מחר. אז, באים לידי ביטוי היצרים שבד"כ מדחיקים, הואיל ולא יודעים אם ניתן יהיה להגשים אותם מחר.
כמובן, לא כל אדם הופך לאחר כל מטר גשמים עז לאנס מסוכן. ישנם עוד פרמטרים רבים ומאפיינים אישיותיים וסביבתיים.
כל אשר רציתי להעביר, היה אולי עוד סיבה לאותה התנהגות.
קשה שלא להתייחס לתסכול של הניצולים, שכאשר באו לחלץ פצועים בקרבתם, ירו לעבר הכוחות המחלצים ומסוקים.
כאשר שומעים על כך, קצת קשה שלא "להתפעל" מהתיקון השני לחוקה האמריקנית המכיר בזכות לשאת נשק כזכות שאמנם אינה מקודשת, אך בהחלט זכות קונסטיטוציונית (ניסוחו המלא הוא A well regulated Militia, being necessary to the security of a free State, the right of the people to keep and bear Arms, shall not be infringed.).
ודאי זה מה שהאבות המייסדים ראו לנגד עיניהם כאשר הם העבירו את התיקון, לא?
ועל חשיבות כוחה של המדינה, דווקא במצבים מן הסוג הזה אתם מוזמנים לקרוא את דבריה של נעמה כרמי.
ועל השוואה מעניינת של אלי אשד לגוטהם, עירו של באטמן, והכנסת פרופורציות לאירוע מול המצב בעולם השלישי.
תמונות מניו אורלינס כפי שנראות על מסכי הטלוויזיה:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
