בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ציטוטי דודה

שלום.

הבה נפתח בקטעים "גדולים מהחיים" (טוב, הם לא באמת כאלה).

דודה שלי, אחותה התאומה של אמא שלי, ידועה כאדם שפיו מפיק מרגליות...

להלן כמה ציטוטים מהביקור האחרון שלה אצלנו (תשומת לב, שהיתי כחמש דקות במחיצתה, כך שודאי שפכה עוד המון דברי חוכמה שלא שמעתי):

"כלבים הם מאוד אנושיים" (לא, הם כלבים).

 "היא מבית אינטליגנטי" (איך בית יכול להיות אינטליגנטי?).

"יש לי בן, כמו שחקן קולנוע, הוא מטר ותשעים" (גובה אינו הקריטריון היחיד לשחקן קולנוע. אגב היא ודאי לא יודעת מה גובהו של טום קרוז, נכון?)

מאותגרת טכנולוגית מן העבר

 אבל למה להתייחס לשטויות הנפלטות בקצב מפי הכפילה הצעירה בכמה דקות של אמא שלי?

הבה נתייחס למקור...

 אמא שלי רצתה לצפות באיזו קלטת וידיאו מטופשת.

מה עשתה?

הכניסה את הקלטת לוידיאו...

 רק מה, כפי שתוכלו להבחין בנקל בתמונה המצורפת מיד, היא הכניסה את הקלטת הפוך.

החלק בו הסליל יכול להיחשף, נותר כלפי חוץ.

לא הייתי לידה כאשר עשתה את השטות הזו, אבל מהר מאוד שמעתי קריאה לעזרה מצדה, בה היא ביקשה שאשחרר את הקלטת שנתקעה...

"השתמשת בכוח כדי להכניס אותי?" שאלתי את אמא.

"מה פתאום" היא השיבה. "כן, בטח".

 בכל מקרה, אבן שטיפש זרק לבאר גם אלף חכמים יתקשו להוציא (ואני לא מנסה להציג עצמי חכם, ודאי לא כאלף חכמים, אבל לא מדובר באבן ובבאר, אלא בקלטת ובמכשיר וידיאו).

ניסיתי להוציא את הקלטת, אך אי אפשר היה לעשות זאת על ידי משיכה.

לכן נאלצתי לקחת מברג, לפרק את המעטפת של הוידיאו ולנסות לחלץ את הקסטה התקועה.

זה לקח כמה דקות, אך אחרי פירוק הוידיאו וכמה דחיפות, גם הקלטת שהוכנסה הפוך יצאה.

 גערתי באמא שלי שהגיע הזמן, אחרי שהיא משתמש במכשירי וידיאו מעל 15 שנה, להכניס קלטת וידיאו.

"אני יודעת" היא אמרה. "פשוט טעיתי".

"אז העיגולים השחורים צריכים להיות למעלה?" היא שאלה בתמימות.

אני לא יכול להיות בטוח אם הבנתי למה היא התכוונה. אבל איך שזה נשמע, היא רוצה להכניס את הקלטת בצורה ההפוכה האפשרית השנייה...

 נו. שתהרוס את הוידיאו שוב...

הרי לא היא תצטרך לתקן אותו, נכון?

 הקלטת כפי שאמא שלי תקעה בווידיאו

אני אדם שנוטה לאבד שליטה

 הידעתם שכותב שורות אלו הוא אדם שיש לו נטייה לצאת משליטה בקלות?!

 כן כן, אני מאבד שליטה די הרבה...

בעיקר באוטובוס, כאשר אני עומד והנהג בולם בפתאומיות או לוקח את הסיבוב מהר מידי. או, אז אני עלול למעוד או לעוף מצד לצד.

בחיי, הנהגים הללו של אגד לא יודעים ולקת סיבובים כמו שצריך!

אזהרה – סרט שאורך שלוש שעות, אורך שלוש שעות

 אתמול הלכתי לסינמטק על מנת לצפות בסרט "הקלות הבלתי נסבלת של הקיום" המבוסס על הספר בעל אותו השם של מילן קונדרה.

הלכתי לסרט, בעיקר כי רציתי להשוות אותו לספר שקראתי לפני מספר שנים. 

הספר לא ארוך במיוחד, אם כי בסצנה בו הזוג המדובר מכיר, האישה קוראת את אנה קרנינה שהוא בהחלט ספר ארוך.

בכל מקרה, בתוכניה של הסרט, צוין במפורש שמדובר בעותק באיכות בינונית ושאורך הסרט מתקרב לשלוש שעות (שעתיים וחמישים).

צפיתי בסרט. הוא הזכיר את הספר, אם כי אין מה להשוות.

גם בתור ספר קצר יחסית, היתרון של ספר הוא שניתן לעלעל בו עם הפסקות המותירות מקום למחשבה ומנוחה. לסרט, אין את הפריבילגיה הזו.

לכן, סרט של שלוש שעות, דבר לא שגרתי, הוא סרט שמקשה על הקהל.

 באופן אישי, הואיל וקראתי את הספר, יכולתי בקלות להבין מי נגד מי בסרט וכך לא להתעייף יותר מידי מהניסיון להבין את העלילה תוך כדי.

לכן גם לא התלוננתי כאשר הסרט נגמר, אלא להיפך, הייתי די מרוצה (אם כי לא מדובר בסרט מן המשובחים לדעתי).

אבל מאחורי (ישבתי מקדימה), שמעתי לא מעט אנשים שרטנו שהסרט ארוך.

לכן שאלתי את עצמי מדוע הם באו מלכתחילה (ואח"כ עוד נשארו לאורך כל הסרט). הרי אורך הסרט מצוין במפורש בתוכניה.

האם יש צורך לשים אזהרה – "זהירות סרט ארוך לפניך"?!

מה אני אוהב בבוקר

ואם כבר בסרטים ארוכים עסקינן, הנה ציטוט מתוך סרט שממש אהבתי והזכירו לי לאחרונה, מה שגרם לי לפרץ נוסטלגיה:

You smell that? Do you smell that? Napalm, son. Nothing else in the world smells like that. I love the smell of napalm in the morning. You know, one time we had a hill bombed, for twelve hours. When it was all over I walked up. We didn't find one of 'em, not one stinkin' dink body. The smell, you know that gasoline smell, the whole hill. Smelled like... victory. Someday this war's gonna end...

 הציטוט של Robert Duvall מתוך הסרט אפוקליפסה עכשיו כמובן.

אין פואנטה, אלא רק עינוגים על אחד המשפטים הנפלאים ביותר וחסרי התוכן שנאמרו מאז ומעולם.

 פרסום חכם

כאשר קראתי את הכתבה הזו של גל מור על המלשינון של ה-BSA שהיא בעיקר מיקרוסופט, לוותה הכתבה ב-YNET בפרסומת נפלאה ל...

ל-BSA. 

אירוני משהו?!

לזה אני קורה פרסום חכם...

 מתוך YNET - שימו לב לתוכן הכתבה והפרסומת המופיעה בה

בכל מקרה, באשר לכתבתו של מור, רציתי רק להעיר שהדוגמא על דיווח על אישה הנוהגת ברכב גנוב – האם עליו להיעשות למשטרה או איגוד יצרני הרכב, כלל לא רלוונטית.

מעבר להבדל שבין קניין פיזי לקניין רוחני, הרי שהמכונית נמכרה מהיצרן וכעת אין היא בבעלותו ואין הוא יכול להרוויח ממנה עוד (כמובן, קיים אלמנט האחריות והתיקונים, אך אין הוא דומה לשימוש שנעשה בתוכנה מועתקת) ואילו תוכנה המועתקת, היא עוד רווח שיצרן התוכנה מרוויח.

לכן הדוגמא הזו כלל לא רלוונטית ומיותרת לטעמי.

 כמו כן, כמה פסקאות לפני כן, הרשה לעצמו גל מור להצמיד את הביטוי "סטליניסטי" לשיטות העבודה של מס הכנסה ומשטרת ישראל (ובאופן אירוני, הצדיק זאת לאחר מכן כ"פיקוח נפש" כאשר מדווחים למשל על רוצח [שהרי הוא כבר רצח ויש סיכוי שאינו מסכן אף נפש כעת] וגנב [שודאי לא מסכן שום נפש]).

הייתכן ובראייתו של מור, שמירה על החוק ובקשות של רשויות החוק לדווח להן על סטייה מן החוק היא "סטליניסטית"?

יוזף סטאלין, להזכירכם, היה מנהיג בריה"מ שהיה אחראי על רצח מיליוני אנשים ממתנגדיו והנהגת משטר של פולחן אישיות (הוא גם עשה דברים שנחשבים טובים, כמו להנהיג את המלחמה בנאצים ולשחרר כל מיני מדינות [ואז להפוך אותן לגרורות של בריה"מ, אבל זה לא שונה באופן מיוחד ממה שעשו בצד השני], אבל תקראו עליו לבד)

בכל מקרה, זה שאני מותח ביקורת על המאמר של מור, לא אומר שאני תומך במיקרוסופט או ב-BSA (שזה די דומה) ושאני חושב שחברות פרטיות צריכות להיות אלו שאוכפות את החוק.

ראוי שחוקים יקבעו על ידי אינטרסים של כלל החברה ולא רק קבוצה קטנה עם אינטרסים צרים (כסף) ומי שיאכוף אותם יבצע את האכיפה על פי תעדוף הגיוני המשרת את הכלל ולא רק אלו שביכולתם להרשות לעצמם להעסיק קבוצה של גובים קשוחים.

אבל על כך לא הפעם.

המלצה על בלוג

לסיום, אני מביא כאן קישור לבלוג החדש שפתחה ויויאן (זה השם האנגלי שלה, אני לא זוכר מה השם הסיני שלה).

את ויויאן פגשתי לפני כשנה בהונג קונג.

בפעם הראשונה שנפגשנו, היא הזמינה אותי לאיזה משקה קפוא בטעם תות בסטאר בקס.

הייתי מספר ימים בהונג קונג, בחוץ היה חם ולך, בכל חנות שנכנסתי היה מיזוג מקפיא.

המערכת החיסונית שלי לא עמדה בזה וכך, אחרי מספר ימים בהונג קונג, בעודי עם ביגוד קצר וסנדלים, יושב עם ויויאן בקור המקפיא של המזגן בסטאר בקס ומקפיא את הגרון עם משקה תות, הבנתי שהמשקה הזה הוא הקש (באמת שתיתי את המשקה עם קש) ששבר את גב הגמל.

כאשר חציתי את הגבול לסין, שמחתי שלא מדדו לי חום, כפי שמדדו לי כאשר נחתי בהונג קונג, שכן ודאי לא הייתי עובר את הבדיקה.

 בפעם השנייה שפגשתי בויויאן, הצטרפתי אליה ובעלה אל ארוחה משפחתית עם הוריה לכבוד החג שהיה אז (הירח המלא של אמצע הסתיו).

הלכנו למסעדה קנטונזית (דרום מזרח סין) מסורתית.

היו שם על השולחן כל מיני דברים מוזרים ואנשים שדיברו בקולי קולות.

היה נחמד לחגוג את החג כפי שהמקומיים חוגגים, גם אם לא יכולתי לאכול כמעט דבר ממה שהיה על השולחן.

בפעם השלישית והאחרונה שפגשתי את ויויאן, היה זה במרכז מתחת לבית שלה.

הלכתי לשחק סקווש עם בעלה ואיתה.

זו הייתה הפעם הראשונה בה שיחקתי סקווש. מהר מאוד הצלחתי להתעלות לרמה של בעלה ואף ניצחתי.

אבל היא, שחקנית סקווש טובה מסתבר, ניצחה אותי פעם אחר פעם.

אח"כ עוד עליתי לדירה שלהם (אי שם בקומה ממש גבוהה במגדל טיפוסי להונג קונג) ודיברנו עם אח שלי באנגליה, שהוא בכלל הכיר לי אותה.

רגע, מה אתם עוד קוראים פה?

תיגשו לבלוג שלה.

Il Songo זה חלום באיטלקית אגב. בעלה איטלקי (והיא כאמור קנטונזית מהונג קונג).

זהו. לכו!

אלעד