בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

ארבע שנים עברו

הואיל ולפני שנתיים כבר כתבתי בנושא, אני לא רואה טעם של ממש לכתוב כאן עוד מסה על ה-11 בספטמבר 2001.

מה שכן, אני מוכרח לציין שהיום הייתי כותב דברים מעט שונים.

ראשית, אני לא סבור היום שמדובר ב"אירוע ששינה את מהלך ההיסטוריה" או "נקודת מפנה בראייה היסטורית" כפי שכתבתי אז.

יתכן ואשנה את דעתי בעתיד שוב, אך נכון לעתה, ואולי זה בגלל חוסר יכולת להגביהה מעוף מצדי, אך אירועי ה-11 בספטמבר לא היוו נקודת מפנה היסטורית, אלא "שיפט" רגעי שהביא להגברת צעדי הביטחון שננקטו, הביא להקטנה רגעית של חירויות האזרח במדינות מסוימות והביא לפרוץ מספר מלחמות אזוריות קטנות בהן הייתה מעורבת ארה"ב.

יתכן ודווקא גישתי כעת היא המוטעית, שכן כל אותם רבבות שינויים קטנים, הם המפנה ההיסטורי. אך אני רואה כיום בהגברת אמצעי האבטחה והמעקב אחר אזרחים, לא שינוי קיצוני, אלא המשך של מגמות שהיו קיימות, כאשר פיגועי הטרור של ה-11 בספטמבר 2001 ואלו שבאו לאחריהם, היוו למעשה תירוץ להכנסתם.

שנית, כאשר כתבתי אז, כי אינני רואה במלחמה מלחמת דת, אלא מלחמה שהדת מהווה בה תירוץ, בהחלט התכוונתי לכך וכך אני מאמין גם כיום.

ברם, כמדומני, ויתכן ופה שוב אני טועה, מלחמות דת מאז ומעולם, היוו תירוץ לגחמות פוליטיות. כלומר, יתכן ובאמת ובתמים מלכים יצאו למלחמות תוך תחושת מחויבות דתית ושליחות אלוהית, אך בסופו של דבר הם רצו להגשים איזו מטרה פוליטית, אג'נדה פוליטית שהם רצו להשליט והדת הייתה חלק ממנה.

הרי קשה להכחיש שהאמריקנים מאמינים שאלוהים לצדם וכך גם אנשי אל-קעידה.

השאלה אם אלוהים הוא המטרה היחידה בגינה לוחמים ובמקרה הזה, אני עדיין סבור שהתשובה שלילית.

תודה

אחד הדברים הראשונים שאני זוכר מילדותי, הוא זיכרון מגן חובה.

כאשר הייתי אז, בגן אסתר (הידוע גם כגן בוקסר) שבקריית מוצקין, השמיעו לנו הילדים שירים של הזמר הים תיכוני – חיים משה.

הימים היו ימי אמצע שנות השמונים המאוחרות, האינתיפאדה הראשונה טרם החלה, דן שומרון בדיוק נכנס לתפקידו כרמטכ"ל במקום רא"ל משה לוי (מה שהביא לכך שהגן בו הייתי הכל תמונה של שני ראשי המטה הכללי, להם היינו אמורים כפעוטות להוקיר תודה) וחיים משה בדיוק הוציא את האלבום "תודה".

ועל האלבום הזה, בדיוק רציתי לדבר.

בין פעילות ריתמיקה אחת לאחר בגן, נהגו להשמיע לנו את האלבום החדש של חיים משה.

הו, בדיוק כפי שתיאודור אדורנו תיאר באחד מספריו על תרבות הצריכה, אני כילד בגיל שבין חמש לשש, נטול מנגנוני הגנה לחלוטין, האזנתי לאלבום ובעיקר לשיר הנושא – "תודה" (על כל מה שנתת... אני מניח שאז לא יכולתי לתפוש שמי שנתן, אמור להיות בורא עולם וזה היה אמור להיות מכשיר להטמעת העובדה שיש בורא לעולם בשלב מאוחר יותר של חינוכי) ועצם היכולת לזהות את השיר ולפזם את מילותיו, הפכה את השיר לחביב עלי.

כן, בין השנים 1986 ל-1987, אולי עד ראשית שנות התשעים, אהבתי את השיר "תודה" של חיים משה, רק משום שהוא הושמע לי הרבה בגן.

לאחר מימי הולדתי, כמדומני זה שחל בנובמבר 1986, קרי יום הולדתי החמישי, רכשו לי משפחתי, כמדומני הוריי את הקלטת (מוצגת בסוף הקטע) "תודה" של חיים משה, על מנת שאוכל לשמוע אותה כל אימת שמתחשק לי.

הייתי שומע אותה בביתי מרצוני החופשי וכאשר ביקרתי את סבתי ובעלה, גם שם דאגו להשמיע לי השיר החביב עלי.

הבאתי כאן את סיפורי האישי הזה, על מנת להמחיש משהו.

האם אין זה בדיוק כוחו של המסחר?

השמעה חוזרת עד כדי "שטיפת מוח" של נעימה מסוימת, גם אם אינה נעימה כלל וכלל?

אפשר לטעון כי השמעת המוזיקה פתחה אותי לתרבות הים-תיכונית, המזרחית ופתחה אותי למוזיקה אחרת מזו שהייתי שומע לוא חינוכי היה תלוי רק בהוריי ובמוזיקה אשר הם שמעו.

אבל בסופו של דבר, אינני שומע כיום מוזיקה מזרחית ובמיוחד את הזמר חיים משה.

בסופו של יום, חינוך הוא לא רק מה שאתה קולט בגן וכאשר מתחלפים להם סוכני הסוציאליזאציה, משתנה אופיו של האדם.

הבאתי את המקרה הזה, על מנת להמחיש משהו.

אני לא חושב שהיום המצב טוב יותר. למעשה, אני חושב שהילדים היום חשופים הרבה יותר ממני למסרים מסחריים, חלקם מטעם סוכני חברות רשמיים כמו גן הילדים ובית הספר.

התוצאה היא שהילדים, כוח כלכלי שערכו בלתי יסולא בפז, בסופו של דבר מובילים את ההורים לרכוש זבל לא נחוץ.

במקרה שלי זה היה קלטת של הזמר חיים משה (ועוד הרבה זבל בלתי נחוץ אחר, מעבר לדוגמא הזו), אבל זה יכול להיות כל דבר אחר.

כמה קל לנטוע צרכים כוזבים בילד. כילד, ודאי לא הייתי מודע להשפעה הרבה המופעלת עלי, מטעם גורמים כלכליים גרידא.

על כך שתקופה זו חלפה מבחינתי האישית, אני אומר "תודה".

על כך שהיא עדיין נחלתם של כה רבים, נותר לי רק להצטער ולהזהיר.

חיים משה - האלבום תודה

חיים משה - תודה - הקלטת הצהובה עצמה

לפחד או להבין?

מרגע שנולד אדם, מלמדים אותו לפחד.

לפחד מזרים, כי אסור לסמוך עליהם. הם עלולים להיות מסוכנים.

לפחד מאלוהים, כי כפי שהוא אל רחום וחנון, כך הוא אדוני צבאות, אל אכזר שפוגע ומעניש את החוטאים ולכן יש להיות יראים מפניו.

לפחד מערבים, כי אולי הם מחבלים (ובמקרה של ערבים, זה לפחד מיהודים, אבל הנקודה ברורה).

והדוגמאות על הפחדים שאדם מחונך לרכוש מרגע שנולד עוד רבות, כאילו לא יהיו לא פחדים משל עצמו מהחושך, מגורל הוריו וכן הלאה.

האם לא היה ראוי לחנך אנשים להבין או למצער לנסות להבין מפני מה הם אמורים לפחד או מדוע הם אמורים לשנוא את מי שהם אמורים לשנוא?!

לו רק היה זה כך, העולם היה מקום יפה בהרבה לאנשים אשר חיים בו.

והשנאה והפחד, היו קצת פחות מובנים מאליהם.

בגדים וזמן

אני מניח שבסרטים ישנים או כאלו המתיימרים להתחולל בעבר, רובנו ראינו שסגנון הלבוש השתנה במרוצת השנים.

מעטות הן הנשים המסתובבות כיום עם בגדים שהיו נהוגים בתקופת שלטונה של המלכה ויקטוריה, מעטים הם הגברים המתלבשים בחיי היומיום כפי שהתלבשו לפני 80 שנים, מדי הצבא השתנו לחלוטין ממדים מטורזנים וטווסיים שנועדו להרשים את האויב, דרך שריונות מנצנצים שהקשו על התנועה ועד למדים בצבעי הסוואה שאמורים לאפשר תנועה חופשית וכן הלאה.

אם בימי עבר לא רחוקים, חליפה הייתה לבוש יומיומי מקובל על אנשי מעמדות מסוימים בחלקים מסוימים של העולם, הרי כיום חליפה מעונבת, למשל בישראל, נראית מעט תלושה מן המציאות היומיומית ושמורה לאנשי עסקים ואנשים הנמצאים בתפקיד רשמי (אנשי מכירות, גם אם הם מעונבים, הרי שהביגוד שלהם רחוק מלהיות חליפה מחויטת).

מעניין לראות איך הבגדים הרגילים של העבר (ואולי אני טועה, כי תמונות שראיתי לא היו מאירועים יומיומיים אלא מחגיגות ומימים בהם הלכו במיוחד לצלם, שכן פעם צילום היה אירוע מיוחד, בניגוד לדבר היומיומי שהוא כיום), הפכו להיות הבגדים הרשמיים של היום.

כאשר מתבוננים על אנשים מבוגרים כיום, במקרים רבים, למעט כמה קשישים חובי טי-שירט, נראה אותם לבושים בבגדים שנהגו ללבוש בעבר.

אם פעם הייתה זו האופנה האחרונה לצעירים, הרי כיום אלו בגדים שבעיקר זקנים לובשים.

בגדים מן הבחינה הזו, הם כמו מכונת זמן ומאפשרים לנו מבט אל ימים שחלפו כבר מן העולם.

לוא בחילות היו קורות במצבים אחרים

אני מניח שאין זה נחלת הכלל. למעשה, אפילו אני סובל מזה רק לעיתים רחוקות.

אך ידוע שקריאה בעת נסיעות, גורמת לתחושת בחילה בקרב אנשים רבים, בעיקר אם הדרך קופצנית ומשובשת.

מי שסובל מזה, התרגל למצב והוא לא מרבה בקריאה בעת נסיעות.

כעת, תארו לכם מצב דומה, אולם כזה שהיה מתרחש משמיעת מוזיקה תוך כדי נסיעות.

בעולם בו שמיעת מוזיקה תוך כדי נסיעה, הייתה גורמת לאותן תופעות, ודאי הכל היה נראה אחרת.

מערכות סטריאו למכונית, ודאי לא היו כה פופולאריות.

מערכות שמע ניידות דוגמת הווקמן, הדיסקמן, המיני דיסק ונגני MP3 לא היו זוכים לפופולאריות העצומה לה הם זוכים כיום.

זה היה משנה כל כך הרבה דברים.

לא תאמינו

הכתבה הבאה במוסך הבריאות של YNET זכתה לכותרת "לא תאמינו  מהי הסיבה האמיתית לאיכות החיים בשוודיה".

אני מוחא פה באופן רשמי!

בוודאי שאאמין מה הסיבה הרשמית לאיכות החיים בשוודיה!

השאלה היא האם אגלה אותה בכתבה המטופשת הזו של איתי גל!!!

והתשובה היא לא.

צר לי, אני מתקשה למצוא את הכתבות ב-YNET, על אחת כמה וכמה במוסף הבריאות של YNET, כמקור אמין.

אז איזה טעם יש לי להאמין למה שכתוב שם?

חוץ מזה, מתאר גל את חודשי החורף הארוכים בשוודיה, בהם הטמפרטורות עשויות להגיע לכדי 20 מעלות מתחת לאפס כגיהינום.

סלחו לי, אבל האם הגיהינום לא אמור להיות מקום חם?

הייתכן והכתבה הזו היא "כתבה אפוקליפטית" המכריזה על היום בו הגיהינום יקפא?!

אז מה חשוב – יופי או אופי?

לא מעט, שמעתי אנשים הטוענים כי בקשר זוגי, חשוב יותר האופי מאשר היופי, שכן היופי הוא בן חלוף, בעוד האופי הוא עניין שנשאר לכל החיים.

לא אנסה להתווכח עם משפט זה, בעיקר משום שאני מסכים איתו. אופי הוא אחד הדברים החשובים בקשר זוגי ובכל מקרה הוא מקרין על המראה החיצוני.

כאשר אתה מכיר אדם לעומק, תכונותיו הפנימיות הטובות והאהובות, הן אלו שיראו אחרי זמן קצר, גם אם מראהו החיצוני של האדם לא נראה מלבב במבט ראשון וכך הדבר גם במקרה הנגדי, כאשר אדם שנראה טוב, מתגלה כבעל אופי מכוער, מה שממעיט מהר מאוד מקסמו (כמובן שאין מדובר בשינוי גורף. קוף ייראה קוף גם אם הוא קוף נחמד ודוגמן ייראה טוב, גם אם טיפש כנעל).

אבל רציתי בכל זאת, להעלות איזו נקודה למחשבה בעניין הזה.

כה רבות נוהגים לציין שהיופי הולך ונעלם עם השנים. אך מה באשר לאופי?

ישנם אנשים שהיו מקסימים, הם מקסימים והם יישארו מקסימים באופיים עד יום מותם.

אך בכל זאת, קשה להתעלם מהעובדה שאופי הוא עניין שמשתנה גם כן, בדומה ליופי.

חוויות מעצבות, אירועים שונים מחיי היומיום שמצטברים, בסופו של דבר מביאים לכך שאותו אדם שהיום נעים לנו איתו, יתגלה מחר כאדם שאנחנו לא מסוגלים לשהות במחיצתו.

הרי אין זה סוד שבין שליש למחצית מן הזוגות שהתחתנו מתגרשים והסטטיסטיקה באשר לזוגות לפני החתונה ודאי פחות חיובית באשר להארכת חיי הקשר הזוגי.

קשה להאמין שבכל המקרים, היה מדובר בקשר שמראש לא עלה יפה וסביר שאותם שינויים קטנים וגדולים בתכונות הפנימיות של שני בני הזוג או לפחות אחד מהם, הביא לפירוק הקשר.

אם כך, מה הטעם לקבוע שהאופי חשוב ולא היופי, כאשר גם היופי לא מהווה אינדיקציה מוחלטת לטיב הקשר בעתיד?!

ובסופו של דבר, היופי והאופי, שניהם בני חלוף.

מרגע שאדם מת, אופיו לכל היותר יהיה המילים אשר יחקקו על מצבתו. והיופי?

הוא (למעט במקרה של אנשים חנוטים כמו מאו טסה טונג) יהיה סידור עצמות נאה...

ועד כאן להפעם.

אלעד