יכולתי לכתוב פה קטע מתבכיין על שריפת בתי כנסת.
אבל לימדו שהיהדות היא דת מונותיאיסטית המאמינה באל אחד אבסטרקטי ושבעשרת הדברות שלה נאסר על בניית פסלים ומסכות, או לפי פרשנותי המורחבת, פולחן המקום בה לא באמת חשוב.
אז אני לא רואה בעיה גדולה בשריפת מבנה כזה או אחר.
הודיעו לי בבקשה, כאשר פלשתינאים ישרפו את אלוהים (אגב, גם אלוהים כבר נשרף, כשהוא נגלה למשה בסנה הבוער) ואז אני אגנה אותם.
אז במקום קטע מתבכיין שלא במקום, הנה לכם קישורים מאתר האינטרנט של "העיתון של המדינה" אשר קשורים לפינוי הרצועה באופן סופי והם...
הם מצחיקים.
הקטע הראשון מספר על תושבי מחנה הפליטים חאן יונס, שהלכו לים על מנת לחגוג, לאחר שבמשך שנים לא הורשו לרחוץ בים, כי הים היה רק של היהודים.
ביום הראשון, טבעו למוות לפחות חמישה מבין החוגגים האלה.
נכון, לא יפה לצחוק על סבל של אנשים.
אבל כאשר אנשים פוגעים בעצמם בשל הטיפשות שלהם, באמת קשה להימנע מלהשתעשע מן הדבר.
ללא קשר לדת, גזע או מין.
הסיפור השני, שהוא כבר לא מצחיק, הוא על כך שהמצרים ירו לעבר אנשים שחצו את הגבול מהצד הפלשתינאי של רפיח לצד המצרי.
מן הירי, נהרג לפחות אדם אחד.
כאמור, זה כלל לא מצחיק, אלא מראה באופן די מגעיל שגבולות מלאכותיים מסבים המון סבל וגורמים להרבה פרעות.
וזה נכון בכל מיני רמות ורבדים, לא רק בהקשר המאוד צר של רפיח.
למשל, דוגמא מן ההיסטוריה הלא רחוק, אפשר להביא את צ'רלי צ'קפוינט שהייתה הגבול בין חלקה המערבי של ברלין לחלקה המזרחי. מידי פעם, גבתה החלוקה הזו, בין חלקה האחד של העיר הפרוסית לחלקה האחר, קורבנות בנפש.
כאשר מתבוננים על כך היום, למעלה מחמש עשרה שנים לאחר נפילת חומת ברלין, ברור שהיה זה גבול מגוחך.
וכאן, אסיים קטע זה.
אלעד
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
