בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הנה לכם פוסט ברוח הקטעים של "קמתי בבוקר, צחצחתי שיניים..." שאני לא ממש אוהב לכתוב, שכן אני לא מוצא בתיאור סדר יומי דבר מעניין, אבל לשם שינוי היה לי יום די מעניין אתמול, אז הנה לכם תיאור די סכמאטי של יומי אתמול...

זוכרים שאתמול פרסמתי פוסט עם תמונות מקוריות של הקלטת "תודה" של חיים משה?

אז הסתבר שהקלטת הזוהרת בצבע צהוב, דפקה ככל הנראה את החיישן הפוטואלקטרי (ה-CCD) במצלמה שלי. כל התמונות שצילמתי לאחר התמונה הזו, כלומר מהערב שלפני, יצאו בחשיפת יתר אם הן צולמו בתאורה חזקה (זה לא עניין של שינוי פרמטרים, לא שיניתי כלום ובכל מקרה שיחקתי עם זה) ועם קווים אופקיים מוזרים בתמונות שצולמו בחשיכה יחסית.

המסקנה המתבקשת – חיים משה הוא השטן!

אז לפני שאני בוכה על אובדן המצלמה, החלטתי לשלוח אותה למעבדה של מינולטה. יש בחורב חנות צילום שאפשר לתת בה את המצלמה והם שולחים ליבואן שנמצא באזור תעשייה כל שהוא ליד נתניה.

עלות המסירה לתיקון (לא התיקון עצמו שעלול לעלות יותר, הרבה יותר במידה ובאמת החיישן נפגע ולא משהו אחר), היא 100 שקלים בתוספת מע"מ.

בטלפון לפני כן אמרו לי 117 שקלים. אבל כאמור, כאשר הושיטו לי את הטופס עליו חתמתי, ראיתי שהעלות היא 100 שקלים.

"אז למה עוד 17 שקלים?" שאלתי. "מע"מ" ענה הבחור בחנות.

"אבל המע"מ ירד ל-16.5%" אמרתי.

"אתה צודק, לא שמנו לזה לב" הוא ענה.

"אם כך, אשלם 116.5 ₪" אמרתי.

כמובן שהוא הסכים. אמרתי משהו על כך שיעדכנו את המחירים בקופה או במחשב. "אנחנו לא עובדים כך" הוא אמר וצחק.

המסקנה המתבקשת מזה, היא שכדאי שתשימו לב שהמע"מ ירד במקצת, כי הבחירות מתקרבות וממשלתנו החביבה שהעלתה את המע"מ ל-18% לפני כשנה, הורידה אותו ל-17% בחזרה וכעת גם ל-16.5%, רק כדי להוכיח שהיא דואגת לנו.

אל חשש, בלאו הכי רוב המקומות שהם לא רשתות קמעוניות גדולות, לא באמת מחשבים את ה-VAT וסתם מבקשים מחיר מופרז.

אחרי שמסרתי בצער את המצלמה שלי לתיקון (דבר שלא הייתי ממהר לעשות כל כך, אבל הטיול לבלקן מתקרב), תפסתי קו 123 לחוף הכרמל. חיכיתי כמה דקות וכבר הייתי בדרך לתל אביב.

בסביבות השעה שתיים ושלושים, הייתי בעזריאלי. נותרה שעה וחצי עד שהמחלקה באיכילוב נפתחה לביקורים, אז החלטתי לאכול צהריים לפני כן.

הבחירה הייתה בין "למון גראס" ל"פיקן-סין".

הארוחה הצמחונית בפיקן סין, עלתה עשר אגורות פחות מהמנה הצמחונית בלמון גארס, אז החלטתי לאכול שם.

בין יתר הדברים שאנו בטעות נוהגים לכנות אוכל סיני (בסין האורז לבן ומקבלים מנות בצלחת נפרדות), קיבלתי תפוחי אדמה ברוטב חמוץ מתוק.

מעבר לעובדה שזה היה מוזר (לא אמרתי רע, פשוט מוזר), העובדה שאכלתי את תפוחי האדם עם צ'ופסטיקס, נראה לי מוזרה.

זה פשוט לא מתאים!

טוב, נתקדם , הגענו על "בית החולים ליס ליולדות", שהוא בעצם מחלקה בתוך המרכז הרפואי סוראסקי (שבתוכו איכילוב, דנה, ליס ובקיצור על כל בירוקרטיית השמות המטופשת, הנובעת מכבודם של התורמים, תקראו כאן).

השעה כעשרים דקות לקראת השעה ארבע. הוצאתי ספר והמתנתי לשעת הביקור.

דקות ספורות לאחר מכן, החלה תנועה לכיוון דלת המחלקה. סגרתי הספר והלכתי לקראת הדלת.

בדלת עמד בחור מגודל  ממוצא רוסי (יתכן והוא קווקזי, אינני מבדיל וסליחה על הבורות) שדקות לפני כן ראיתי שותה בירה מבקבוק ומעשן סיגריה במסדרון בית החולים, היכן שהעישון אסור. ליד הבחור עמדה גברת מבוגרת יותר, אשר באמתחתה היה זר פרחים ושקית.

הגברת התעקשה להיכנס למחלקה, על אף שהשלט הורה ששעת הביקור מתחילה רק רבע שעה מאוחר יותר. "אבל היא אחרי לידה והיא רעבה" היא צעקה עם מבטא רוסי כבד (ואני חשבתי לתומי – דההההה, זו מחלקת יולדות – כולן אחרי לידה).

הבחור המגודל והשתוי עמד, נשען על הדלת במלוא כובד משקלו ולא אפשר לשומרת לסגור אותה.

כמות הקללות שלו, כנגד המדינה, כנגד בית החולים, כנגד הישראלים, כנגד העולם, תוכל למלא ספר קטן (וזה די הרבה לאור העובדה ששטף המילים נזר לחלל האוויר במשך עשר דקות בלבד).

הקוף המגודל והשתוי התגלה כאב והאישה כסבתא, אם היולדת.

השומרת אפשרה לה להיכנס במהלך שעת הביקור, בתנאי שהאב לא ייכנס, שכן הייתה זו עדיין שעת המנוחה של היולדות ולכן ביקור המוני, על אחת כמה וכמה של הבחור הקולני הזה שהרבה לגדף (אך יחד עם זאת היה זכאי להיכנס בכל שעה משעות היממה) ולכן יש לשמור על השקט.

אחרי קצת יותר מעשר דקות בהן המשכתי לקרוא בספרי, תוך שאני שומע את המרגליות שהפיק פיו של הבחור השיכור הזה נכנסתי גם אני למחלקה.

אולי זה המקום לתהות באשר לעובדה, שכדי להפעיל זיקוקין דינור בישראל צריך לקבל רישיון (בחיי, אצרף בסוף תמונה של רישיון להפעלת זיקוקין דינור שצילמתי ביוני האחרון), אך כדי להיות הורה לא צריך כלום!

למעט אולי מקרים שבית המשפט מחליט להוציא ילדים מחזקת הוריהם, על ילדים נגזר לחיות עם ההורים שלהם.

ברוב המקרים, אין טוב מזה!

אבל במקרה הזה, הילד (או הילדה) יגדל להיות עם אבא אלכוהוליסט שאם לשומרת אומללה הוא עשה את המוות בגלל עשר דקות בהן נאלץ להמתין, אינני רוצה לתאר לעצמי לאיזה יחס יזכה הילד שלו!

וכמובן, בל נשכח את אותם ילדים שנשכחים מידי קיץ במכונית לוהטת בשמש הקיץ הישראלי או אותו ילדון שנשכח בעת פינוי גוש קטיף.

אז נכנסתי, השתעשעתי מעט עם העוללה בת יומה.

בעודי יושב עם האם, הלא היא אחותי, והאבא היה במקום אחר, נכנסה לחדר אישה וחילקה דף עם כיתוב ורוד על גבי לבן, המברך על הלידה וישר ניגש לתכלס – ברית או בריתה.

פרסומת לתקליטן, וידיאו וצילום. חייגו למאיר ותשאלו (הטלפון צונזר, כי לא אעשה פרסומת לדבר הזה).

האישה שחילקה את הדף, בטרם ידעה אם מדובר בבן או בת, שאלה "מוהל כבר יש לכם?"...

די התרגזתי, שכן במקום להביא דוגמיות חיתולים, היא סתם חילקה לנו פסולת שתיכנס אחר כבוד לסל המחזור.

"למה לעשות בכלל ברית?" שאלתי אותה. "זה טוב" היא אמרה. "מה טוב בלחתוך איבר רגיש?" השבתי בשאלה.

"היום, כבר לא מרגישים, עושים את זה עם הרדמה ורק עושים חיתוך קטן" היא ענתה, אולי כדי להרגיע את הרגועים.

"אז אם לא עושים כלום, בשביל מה לעשות?" שאלתי.

"אם לא היו עושים לך, אז לא היינו כאן היום" היא אמרה. אמרה והלכה. אחותי ואני עוד הספקנו להתבדח בעודה שומעת על כך שאני בכלל לא האבא ושבכל מקרה גם אם לא הייתי נולד התינוקת עדיין הייתה נולדת.

כאשר האבא שב, צחקנו עוד כמה דקות על השטות שהשתמעה מדבריה של האישה – ללא ברית, לא באים ילדים לעולם.

"מיליארד ושלוש מאות מיליון ערלים סינים לטועים!" אמרתי לבעלה של אחותי.

"נכון, הם פשוט לא קיימים" הוא השיב לי...

וכך המשכנו להתבדח, תוך כדי שאנו מדחיקים נושא כאוב – אנשים פוגעים בילדים זכרים בני ימים ספורים, רק בשל מנהג פרימיטיבי חשוך.

לאחר השהות במחלקת היורדות, ירדתי מעט לשאוף אוויר, וחיכיתי לשעת הביקור הבאה.

שהיתי בחברת אנשים אחרים שבאו לבקר ילדים ויולדות.

שמעתי לי שם כל מיני משפטים שהעלו בי כמה מחשבות על חוסר המחשבה שבמשפטים הללו, הנאמרים באופן אוטומטי...

"מגיע לנו מזל טוב" אמרה אישה אחת בטלפון, לאחר שמישהי הקשורה אליה ילדה.

למה לנו? איך אנשים אוהבים לדחוף את עצמם לשמחות של אחרים, או למצער לראות עצמם חלק מאותה שמחה. האם לא חשבו הם שהמזל הטוב בה למרות הימצאותם שם ולא בגללה?

ואז יש את הקטע של "היא דומה ל..." או "הוא דומה ל...".

אני מקווה שלעולם לא יגידו על אף תינוק שהוא דומה לי!

זה קצת מעליב שמשווים עולל בין חצי שעה לאדם מבוגר! לא?!

חוץ מזה, איך אפשר לדעת למי התינוק דומה או יהיה דומה?

הרי הוא עוד יגדל, ישתנה ויתפתח. כאשר הם נולדים, הראש שלהם מיניאטורי, על מנת שיוכל לצאת החוצה בקלות יחסית, כל מיני איברים שלהם לא בדיוק סיימו להתפתח וכך הלאה.

האם התינוק דומה למישהו?

אני ובני משפחתי, נמנענו מכל מיני השוואות. התינוקת דומה לעצמה כמו שתי טיפות מים! וזהו.

טוב. קצת אחרי השעה שמונה בערב עזבתי את בית החולים והלכתי אל עבר קניון עזריאלי.

שמתם לב ש"הקריה" ממש תקועה בין איכילוב לעזריאלי וגורמת לעשות עיקוף?

בעזריאלי, פגשתי את מאיה. מאיה בדיוק חגגה יום הולדת (חה, היא נולדה ב-11/9 ובארבעת ימי ההולדת האחרונים שלה יש נושא לשיחה), אז הבאתי לה במתנה את הספר " כה אמר זרתוסתרא" של ניטשה שקנית בעוד מועד.

ישבנו ביוטבתה, מאיה שתתה שייק פירות (מלון-בננה-תות) ואני שתיתי מילקשייק.

המלצרית היית ביומה השני לעבודה, מה שגרם לכך שהיא לא זכרה את הטעמים של הגלידה ממנה מכינים את המילקשייק. אני מבחינתי ציינתי שאין לי עם זה בעיה, שאני אקום ואראה מה הם הטעמים ובדרך לחשתי לה "אל תדאגי, זה בסדר, זה היום השני שלך בעבודה, זה ירד לך מהטיפ". היא מבחינתה אמרה בטון פרחי למדי שזה לא הוגן.

(אל חשש, אני לא כזה רע, השארתי כ-16% טיפ)

לאחר מכן, התכוונתי לעלות על הרכבת שעוזבת את "ת"א השלום" בשעה 21:58. היא יצאה ב-22:08. זה לא נקרא איחור ואיש לא טרח להתנצל על כך. לא שההתנצלות הייתה עוזרת, אבל לפחות זה היה מעיד במשהו, אולי, על כך שברכבת ישראל לא לוקחים את האיחור כמובן מאליו.

כבר אמרתי בעבר, שכאשר מודים לי במערכת הכריזה של הרכבת על כך שבחרתי לנסוע ברכבת ישראל, אני משיב, ביני לבין עצמי, שלוא רק הייתה לי הבחירה, הייתי בוחר באפשרות השנייה – "רכבת לא ישראל" או משהו כזה.

בסביבות השעה 23:15 הגעתי ל"חיפה חוף הכרמל".

ירדתי מהרכבת, הלכתי לכיוון תחנת האוטובוס, על מנת לגלות שאוטובוסים לנוה שאנן (11 או 123) כבר לא פעילים בשעה "מאוחרת" זו של הלילה. על אף שלא הייתה זו הרכבת האחרונה.

גם אוטובוסים לכיוון מרכז חורב, קצת יותר ממחצית הדרך לביתי לא היו.

בצר לי, שאלתי נהג מונית כמה ייקח על מנת להגיע לנוה שאנן, לאזור השער של הטכניון.

"זה ספיישל" הוא אמר וחייך לעצמו, "זה יעלה לך 46 שקלים" הוא חתם מבסוט.

"תודה, יש לי רגליים" השבתי, בעודי תוהה מדוע דווקא 46 שקלים ולא 45 נגיד, ולאחר מכן גם עלו בי אי אילו מחשבות על דמותה של החברה שלנו, בה רבים הם נהגי המוניות האופורטוניסטים שמנסים לעשוק את אלו שרוצים להשתמש בשירותם. הרי ברור שאם הייתי מגיע זמן קצר לפני כן ועדיין היה אוטובוס, מחיר הנסיעה היה חמישה שקלים.

לשלם פי 9 על נסיעה, רק כי השעה היא אחת עשרה בלילה?

התחלתי ללכת לכיוון מרכז חורב. עליתי במעלה כביש פרויד.

על אף שהתנועה לא הייתה צפופה, עדיין היו מספיק מכוניות על מנת שבמשך כל העלייה, המאמצת את מנועי המכוניות, לא אפסיק לתהות איזה מין כלי מן השטן היא המכונית, אשר פולטת כל כך הרבה זוהמה לאטמוספרה!

יותר מידי כלי רכב יש בעיר הזו, יותר מידי כלי רכב יש במדינה הזו, יותר מידי כלי רכב יש בעולם הזה!

לוא רק הייתה מערכת תחבורה ציבורית יעילה, הפועלת כל שעות היממה (ולא כזו שמפסיקה לפעול מעט לאחר השעה עשר בערב) ועלותה סבירה (ולא חמישה שקלים וחצי לנסיעה קצרצרה, ללא כל פרופורציה למרחק הנסיעה), ודאי כל הזיהום הזה היה נחסך!

אבל לא!

המדינה עושה כסף רב מהמסים על המכוניות הפרטיות, כסף רב בעבור המס על הדלק (שמחירו עולה ועולה), כסף רב על הביטוח שמשלמים אנשים, כסף רב על חניה בתשלום, כסף רב על כבישי אגרה וכן הלאה, כך שגם אם הכסף לא כולו הולך באופן ישיר למדינה, אלא לזכיינים ומתווכים שונים, הרי שתחבורה פרטית היא לא רק מסחטת כספים מהאזרח, אלא מחלבה מהסוג המודרני המחברת משאבות ואקום לפטמה של כל אזרח על מנת לחלוב אותו!

ויש מספיק אנשים שמוכנים לשחק במשחק הזה, להיכנע למדיניות האווילית שרואה רק את המזומנים שנכנסים כיום לקופה הציבורית ולא את ההשלכות הסביבתיות והחברתיות של מדינה המתבססת על כלי רכב פרטיים (ואין צורך לחכות לאסונות נוסח ניו אורלינס, בהם אנשים עניים שלא היו מוכנים לשלם לנהגי מונית שהפקיעו מחירים, טבעו למוות).

האם מי מספיק אנשים יוותרו על רכב פרטי, גם אם באפשרותם לממן אחד כזה, וידרשו מן המדינה להפעיל מערכת תחבורה ציבורית יעילה?

בהקשר הזה, ב-18 בספטמבר, זהו יום התחבורה הציבורית הבינלאומי (למעשה, העולמי ב-22/9, אבל בישראל מציינים את היום ב-18, בגלל לחץ של משרד התחבורה) החל מהשעה 15:00, הנסיעה בתחבורה הציבורית בחיפה – אוטובוסים מקומיים ורכבות, תהיה חינם!

אז כאמור, עליתי לי ברגל בפרויד, בקצב הליכה די אינטנסיבי. מכוניות דהרו משמאלי ואני צחקתי לאנשים בהם, שודאי חלקם הגדול לא ידע מזמן את ההנעה שבהגעה ממקום למקום בכוחות עצמך ולא באמצעים מכאניים!

ריחמתי גם על אותו נהג טנדר סובארו מתפורר שצפר כאשר עבר לידי, על מנת להוכיח את היותו הבעלים הגאה של רכב מתפורר שודאי מאכיל אותו לא מעט מרורים.

כאשר הייתי בכניסה לשכונת רמת אשכול, ראיתי מחזה לא סימפטי בכלל!

כמה עשרות מטרים מהצומת שבהמשך הכביש, הייתה תקועה באחד מעמודי התאורה מכונית הפוכה.

במקום כבר היה צוות רפואי ראשוני, משטרה טרם הגיעה. ליד המכונית, שכבה על הכביש, בהכרה מלאה, אישה שהייתה ברכב ההפוך והמעוך לפני שהוא התהפך.

היא ספרה שלא היה עוד אנשים ברכב. הצוות הרפואי בדק בכל זאת, לראות אולי יש לכודים בתוך המכונית.

היא שכבה שם, בכתה וביקשה שיקראו לבעלה.

הם היו אמורים לפנות אותה לבית החולים כרמל הסמוך למקום.

הבנתי שההימצאות שלי במקום ודאי לא תתרום לדבר, אולי מלבד יצר הסקרנות שלי. הואיל וכברת דרך ארוכה עוד נותרה עד ביתי, החלטתי להמשיך הלאה.

כה הצטערתי שמסרתי את המצלמה שלי כמה שעות לפני כן!

כל כך רציתי להנציח את הרכב שנראה כאילו טס באוויר עד שנכנס בזווית אלכסונית באותו פנס רחוב!

לתעד את ההתרחשות הזו, כי תמונה אחת שווה הרבה יותר מאלף מילים!

הסבל של האישה, המראה של הפח המקומט, כולם מעידים שדהירה בכביש פרויד המפותל במהירות בה מאבדים שליטה על הרכב היא טיפשות לשמה!

וכאשר עליתי את כביש פרויד, הליכה של כארבעים דקות, זכיתי לראות מספיק אנשים בלתי אחראים שיכלו להתהפך עם הרכב שלהם באותה מידה!

להגיד שמגיע לאישה הזו, שברור שהתאונה באשמתה בלבד, שכן רכבה היה היחיד שנפגע (אפשר להאשים את הדרך או כל מיני דברים אחרים, אבל העובדה היא שניתן לנסוע במקום מבלי להתהפך תעיד אחרת), קצת קשה.

אבל בפירוש הייתי מרוצה לוא היו שוללים לה את הרישיון לצמיתות, לכל החיים. לה ולכל מי שגרם לתאונה עם נפגעים או נתפס בשעת עבירת תנועה חמורה (כמו נסיעה באדום, אי עצירה בעצור וכדומה, עבירות תנועה די שכיחות בארצנו).

וגם לכל אותם נהגי מוניות שמפקיעים מחירים (שרובם אגב עונה לקריטריון הראשון שלי לשלילה – נהיגה מסוכנת)!

בהמשך הדרך עוד הספקתי להיכנס לדרגסטור ולקנות לעצמי מים במחיר מופקע.

5 שקלים בעבור בקבוק קטן הם דרשו, 6 שקלים בעבור הבקבוק הגדול.

נותרה לי עוד חצי שעה הליכה, קניתי את הגדול והצלחתי לחסל ליטר וחצי של נוזלים. אני כמו גמל.

אחרי שעה ועשרים דקות בסה"כ, הגעתי הביתה, שמח וטוב לבב!

אז מה נזכור וניקח מהקטע הזה?

חיים משה הוא השטן! הוא הורס מצלמות בצורה זדונית!

מע"מ הוא 16.5%.

כל שיכור יכול להיות הורה בישראל!

אפשר להביא ילדים לעולם גם ללא ברית מילה.

נהגי מוניות הם גנבים!

ללכת ברגל זה כיף. רואים המון דברים שמפספסים במכונית!

יש יותר מידי נהגים ויותר מידי כלי רכב בעולם!

ובטח יש עוד כמה דברים חשובים שאפשר לקחת!

בינתיים, הבטחתי צילום של רישיון להפעלת זיקוקין דינור.

אלעד

להפעלת זיקוקין דינור צריך רישיון ולהיות הורה לא!