בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הנאום של שרון בפני העצרת הכללית של האו"ם (ויש גם גרסה של YNET פה ואחת באנגלית של ה-BBC כאן) על כך שהוא מעוניין בשלום ובהקמת מדינה פלשתינאית הזכירה לי במקצת משהו.

כוונתי לנאום מלפני כעשור, מפי מי שהיה אז ראש ממשלת ישראל – יצחק רבין.

טון הדיבור מעט שונה ולכן רצוי דווקא לקרוא את הטקסים בקטעים הרלוונטיים ולאו דווקא לשמוע אותם או לצפות בשידור הווידיאו.

הנה דבריו של שרון, כפי שהובאו בנאום ביום חמישי בפני עצרת האו"ם (מתוך אתר משרד ראש הממשלה):

היום, אני, שנתיב חיי הובילני להיות לוחם, מפקד ומצביא בכל המלחמות, מושיט את ידי אל שכנינו הפלסטינאים בקריאה לפיוס ולפשרה, לשים קץ לסכסוך הדמים ולעלות יחדיו על המסלול המוביל לשלום ולהבנה בין שני עמינו. אני רואה בכך את שליחותי ואת משימתי העיקרית בשנים הקרובות.

והנה מילותיו של יצחק רבין מטקס חתימת חוזה השלום עם ירדן ב-1994 (מתוך האתר הזה):

ואני, מספר אישי 30743, רב אלוף במילואים יצחק רבין, חייל בצבא ההגנה לישראל וחייל בצבא השלום, אני ששלחתי גייסות אל האש וחיילים אל מותם, אומר לך, מלך ירדן, ואומר לכם ידידים אמריקנים: אנו יוצאים היום למלחמה שאין בה הרוגים ופצועים ולא דם ולא סבל. וזו המלחמה היחידה שתענוג להשתתף בה – המלחמה על השלום.

על אף שקיימים הבדלים רבים בין יצחק רבין לאריאל שרון, בין אם באישיות ובין אם בדרכים בהן בחרו ללכת, קשה להתעלם מהדמיון בין שני ראשי ממשלה, גנרלים בדימוס, אשר לעת זקנתם החליטו שיש להביא את הקץ לסכסוך הישראלי-פלשתיני, ולא זאת בלבד שיש לשים קץ לסכסוך, עליהם באופן אישי, כראשי ממשלה ואנשים מבוגרים, מוטלת האחריות לכך.

לאור כל מיני קללות שהוטלו על ראש הממשלה (קללות מן הסוג שמתיר את דמו, לא מן הסוג שאנו שומעים בשגרה) ולאור התבטאויות חריפות של אנשים מן הימין הקיצוני וכמות לא מועטה של אנשים שגם יהיו מעוניינים להפעיל את שאיפותיהם לעצור את התהליך המדיני בכוח הזרוע, יתכן וגם סופם יהיה דומה.

אחרי הכל, יש כאלו שלא מוכנים לקבל את העובדה שיש תהליכים בלתי ניתנים לעצירה, כמו תהליך השלום, שלא בהכרח נובע מהיות מדינת ישראל מדינה שוחרת שלום באופן מובהק ויוצא דופן או מהעם היושב בציון כעם סובלני במיוחד, אלא בעיקר מלחצים מן החוץ, בעיקר מצד ארה"ב ואירופה.

האם הגיל הוא זה המשנה את דעתם של מנהיגים?

התשובה היא ודאי שכן, אך לא רק.

דעות והשקפות הן דברים המשתנים מעת לעת, בהתאם לכל מיני פרמטרים, כאשר הגיל הוא אחד מהם. לא סתם, אומרים לאנשים "כשתתבגר תבין" (בסדר, לעיתים אומרים זאת סתם, אך בהחלט יש אלמנט של הבשלה בתודעה).

כמובן שהגיל אינו הפרמטר היחיד אשר קובע את דעתו של האדם, אחרת כל בני שכבת גיל מסוימת, היו מצביעים באותו אופן ומגבשים דעה דומה לגבי כל נושא שהוא.

יש משהו שמושך את העין באותם אנשים, שמחליטים כי בדמדומי ימיהם (וגם אם אינם מעלים על דעתם שירצחו, הרי בגיל 70, אדם מפנים את זה שלא יהיה קיים ובעל מחשבה צלולה לנצח), הם צריכים להיות אלו שיפתרו קונפליקטים עתיקי יומין.

לא. אינני רוצה להתפתות למחשבה המופשטת מידי, על תהליכים היסטוריים (על אף שלפני פסקאות מספר, כתבתי על תהליכים בלתי ניתנים לעצירה), שכן נקודת המבט הזו נוטלת את הכוח מן האנשים ומעניקה אותו לישות הנמצאת מעל הזמן והמרחב.

אך בהחלט, יש באותם אנשים, רבין, שרון, פרס (ואלו כמובן דוגמאות ישראליות מן השנים האחרונות בלבד), משהו – ספק נאיבי, ספק אגוצנטרי ובכל מקרה מאוד אנושי, בו הם קושרים אירועים היסטוריים למהלך חייהם...

אם נולדו אל סכסוך, במהלך חייהם פעלו במסגרת הסכסוך, הרי שכאשר הם בערוב ימיהם, ודאי יהיו הם אלו שיפתרו את הסכסוך.

יתכן ובודדים מהם, צדקו או יצדקו. סביר שהרוב טועים או לפחות מייחסים לעצמם חשיבות רבה, כזו המציגה עצמם כציר מרכזי בתהליך, במקום בורג קטנטן בתוכו.

כאמור, יש נאיביות ברצון שכזה. רצון המתעלם מהעובדה שהסכסוך הישראלי-פלשתיני היה קיים לפני ששלושת האישים שהזכרתי נולדו ויהיה קיים גם לאחר לכתם.

אין בכוונתי, כמובן, להצדיק סכסוך שכל הפרסונות שפעלו בראשיתו הלכו לעולמן וחיות בשלום.

הייתכן והראייה המפוקחת לכאורה של מנהיגים מבוגרים, היא תוצר ישיר של השלווה הפנימית הבאה עם הגיל (ועל החשיבות של הגיל עמדנו קודם לכן), תוך כדי התעלמות מהעובדה שחלק ניכר מן האנשים בעולם עדיין חיים בגיל בו הורמונים משתוללים ויחד איתם האנשים שבתוכם אותם הורמונים מופרשים?

אינני מתיימר לקבוע כאן מתי ובאיזו צורה יסתיים הסכסוך בין ישראל לפלשתין שתקום.

החשיבות של זה אפסית, לא רק מפני שדעתי לא בהכרח מעניינת איש, אלא כי כל "תוצאה" של תהיה, לא תהיה התוצאה הסופית, אלא לכל היותר נקודת ציון זמנית למדי.

חשיבות גמר הסכסוך, שקולה בעיני, לחשיבות תוצאות מלחמת הפלופנז בין אתונה (או הליגה הדליאנית) לספרטה (או ליגת הפלופנז) שהתרחשה לפני כ-2,500 שנה.

בסופו של דבר, מבחינת "הנצח", אין לכך חשיבות. בין אם נייחס חשיבות רבה למין האנושי ועל אחת כמה וכמה, אם נזכור את מקומו של המין האנושי ביחס ליקום.

טוב. כאשר אני מתחיל לדבר במושגים של נצח, נראה לי שזו השעה להגיד יפה לילה טוב.

אלעד

 שרון באו"ם (צילום של AP נלקח מאתר ה-BBC)