בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

השמש כבר שקעה. דפנה ואני מתיישבים בגלידרייה במרכז הכרמל ואוכלים גלידה. כל אחד כדור אחד, כי אכלנו לפני כן אוכל פסבדו-תאילנדי.

בעודנו אוכלים מן הגלידה מסביב לאחד השולחנות העגולים בפתח הגלידרייה, ניגש אלינו בחור תימהוני.

אני קם לקחת מפית.

הוא עדיין שם.

אני מתיישב ואז הוא שואל אותי בקול מהיר ומהוסס "אתם מהממשלה?" ובעיניו מבט מזוגג.

"לא". השבתי. והוא הלך כלעומת שבא.

דפנה ואני תהינו מה רצה הבחור.

בשלב הזה, הבעתי צער (לא כנה במיוחד) באוזני דפנה, על כך שרציתי לענות לו "כן, אני אריק, נעים מאוד", אך לא עשיתי זאת.

היא שאלה מדוע. הרי היא יודעת שאני בד"כ עונה לאנשים בצורה שטותית.

הסברתי שאני אכן נוהג לעשות זאת לאנשים שנראים לא מזיקים. אבל האיש שניגש אלינו היה מפחיד.

אז דיברנו מעט על השיגעון וההגדרות למי הוא חולה נפש, בהשפעת ספרו של מישל פוקו – "תולדות השיגעון בעידן התבונה".

טוב. נדלג מעט הלאה. עוברים ליד הסינמטק, אז החלטתי להגיד שאני לא מגיע מחר, כי הזמנתי כרטיסים.

דווקא בפעם הזו, החליטו לשגע אותי בקופה, כי לא רציתי לקחת דף עם כל הנהלים של הסינמטק.

הבחור בקופה החליט לבחון אותי.

עניתי על כל השאלות נכון, פרט לאחת – זמן פתיחת הקופות (אני אמרתי חצי שעה לפני כל סרט, בעוד התשובה הנכונה היא 45 דקות).

וזה לא נגמר. הציעו לדפנה לעשות מנוי לסינמטק. אמרתי שאם היא תעשה, כנראה שזה יהיה לסינמטק בירושלים.

הלכנו, מידי פעם צעקו לעבר דפנה עוד משפט מתעניין.

התרחקנו.

אני לא אוהב שמכירים את השם שלי.

נסענו להדר, על מנת שדפנה תתפוס מונית ירושלימה.

ברחוב החלוץ היו רק מוניות לת"א.

אז הקפצתי את דפנה לתחנת חוף הכרמל.

חתכתי לים באזור מסעדת מקסים, היכן שעוברים מתחת לפסי הרכבת במנהרה נמוכת תקרה וכאשר עוברים, בצד ימין יש דרך עפר המובילה לחוף שקמונה ובצד שמאל כביש המוביל אל אזור חוף הכרמל.

השעה כאמור שעה בה ממלכת הלילה שולטת, קצת אחרי השעה שמונה בערב. בעודי מביט ימינה, על מנת לוודא שלא מגיח מדרך העפר רכב שהחליט לא לתת לי זכות קדימה, קלטו זוג עיניי, זוג שדיים מציץ (או אולי זוג ציצים מציץ) מבעד חולצתה של אישה הלבושה בשחור.

הייתה זו פרוצה, אשר לא הסתפקה בעמידה במקום הידוע כ"חוף תל-ברוך" של חיפה, אלא החליטה להציג מרכולתה בפרהסיה.

"היה נדמה לי, או שהיא הייתה בחזה חשוף?!" שאלתי את דפנה בתמיהה.

דפנה השיבה שלא רק נדמה לי.

"נו אז מה, פיטמה" תגידו.

אני לא ממש מסתובב במקומות האלה. גם בתחנה המרכזית הישנה בקריית אליעזר, לידה עברנו קודם לכן, פתחו כל מיני חנויות מין ומקומות המציגים מופעי חשפנות, על פי שלטי הניאון המצהירים זאת בגלוי בכניסה.

לכן העניין הזה מוזר לי. כל "תעשיית המין", נראית לי תוצר לוואי של החברה האנושית.

לוקחים פעולה טבעית שעניינה ריבוי, הופכים אותה לעיקר, מסרסים ממנה את המטרה המקורית, מלבישים עליה הנאה רגעית קצרה (במקרה של שירותי מין בתשלום, הרי אין טעם לדבר על קשר ארוך טווח והנאה הדדית, דאגה ויתר הדברים העולים בהקשר של "אהבה"), מכניסים את זה לשיח הציבורי והופכים את זה לצורך קיומי (בהנחה ולא מקיימים את הקיום במקום אחר).

אני מניח שלא רק אני מוצא את המצב הזה אבסורד.

מצד שני, יש כל כך הרבה דברים חסרי תכלית שהמין האנושי עושה, בין היתר כתיבת בלוגים, כך שאעצור את הביקורת כאן, שכן היא מיותרת לחלוטין.

אלעד