בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

הגינות בסיסית

מקריאת מסתו של ג'ון לוק (John Locke) – "על הממשל המדיני", זכור לי איך לאחר שסתר את הפריבילגיה של אדם (או עם) זה או אחר על הארץ או העולם (גם אם ניתנה זכות זו לאדם הראשון, הרי שלא ניתנה לבניו וגם אם ניתנה להם לא קיים חוק המוריש לבאים אחרים וגם אם היה קיים, הרי לא קיים רישום מהימן של כל האנשים מאז האדם הראשון) והתווה את תורתו על המצב הטבעי של בני האדם כראות עיניו (בני האדם טובים בבסיסם ורצונם דומה ופשוט, למעט מספר חריגים אשר סטו מדרך הישר) ועל הענישה (הענשת אלו שסטו מדרך הישר, זכות הקיימת לכל אדם, אם כי במדינה על פי לוק היא מואצלת לשלטון מרצונו של האדם), הגיע לוק לדון בעניין הקניין.

הקניין, על פי לוק, בראש ובראשונה אומר כי לכל אדם הזכות לשמור על קיומו ולפיכך יש לו זכות למאכל ולמשקה ולשאר הדברים שמספק לו הטבע לשם מחייתו.

בני האדם אשר באמצעות שכלם יכולים להשקיע עבודה, יכול כל אחד מהם לשפר את אשר קיים בטבע.

כך, לפי לוק, אם פרה משוטטת לה בטבע היא רכוש כל בני האדם, אך ברגע שאדם קם וחשב על לכלוא אותה בגדר על מנת שלא תברח, הפכה היא לרכושו, בשל העבודה שהשקיעה בעצמו, שכן לו ורק לו זכות על עצמו ועבודתו. הואיל והיה זה אותו אדם זה שהשקיע את העבודה ולא האחרים, זכאי הוא ליהנות מפרי עמלו.

לוק טוען שתפוח על העץ למשל, הוא נחלת הכלל, אך מרגע שקטף אותו אדם, כלומר השקיע בהשגתו עבודה והוסיף עליו יותר ממה שעשה הטבע, התפוח שלו והוא יכול לאכול אותו כמות שהוא, לאפות ממנו פאי תפוחים, להחליף אותו בדבר אחר (מי יודע, אולי אפילו באייפוד נאנו החדש של חברת תפוח) וכך הלאה.

אין לאותו אדם צורך לבקש את רשות כל האנושות על מנת לעשות עם התפוח כרצונו, שכן אז תגווע האנושות ברעב, על אף שפע המזון בעולם.

על מנת למנוע מצב בו אנשים שיפעלו על פי אותם כללי רכוש, יהפכו מרשות הרבים לרשות היחיד כל כמות שירצו בה, טוען לוק כי החוק הטבעי מאפשר לאדם לקבוע כי רכוש הכלל הוא רכושו, רק במידה והרכוש משרת אותו (כלומר שלא יהיה מדובר באדם רודף בצע שלוקח לעצמו פירות בכמות רבה מכפי שיכול הוא לאכול וכך אותם פירות מתקלקלים כאשר הם בחזקתו).

את אותם חוקים החלים על הרכוש, קובע לוק, יש להכיל גם על האדמה.

מכאן שמרגע שעיבדתי אדמה כל-שהיא, הרי היא "שלי".

במידה וקבעתי שאדמה כל-שהיא שלי ואין באפשרותי לעבד אותה, הרי זכותי עליה פוקעת ועוברת לאחרים.

את הפתרון לכמות עתודות הקרקע, תלה לוק, שחי בעיקר במאה ה-17, בכך שהאדמה מצויה בכמות מספקת,  על מנת ספק את צרכי כל בני האדם.

זה המקום בו אעזוב את לוק ואגיע לעניין עליו רציתי לכתוב.

ביקורת על ג'ון לוק, קיימת בשפע ואני מניח שתוך כדי קריאה של עיקרי דבריו (לפחות בעניין הזה), ודאי העלתם כמה טענות נגד התפישה ומידת האפשרות של יישומה במאה ה-21 בה אנו חיים ובה החברה אינה חקלאית בעיקרה, עבודות נעשות בעבור אנשים אחרים וכל קשר בינן לתמורה מקרי בהחלט.

זו בעצם נקודת המוצא שלי.

האם יצא לכם להרהר פעם מדוע השכר אינו אחיד בכל העולם?

הרי זה לא סוד שראיתם פועלים ממזרח אסיה, מזרח אירופה ועוד כל מיני מקומות בהם השכר נמוך, באים לעבוד בארץ, משום שהשכר כאן גבוה יותר.

אין זה סוד שמטפלת מן הפיליפינים זולה ממטפלת ישראלית שזולה ממטפלת שוודית למשל.

ודוגמאות יכולתי להביא מכאן ועד ההודעה החדשה, בהן פסי ייצור המועתקים ממדינה למדינה על מנת ליהנות מכוח עבודה זול וזמין, Out sourcing, ישראלים העובדים בעבודות Moving "שחורות" בארה"ב ומכירה ברחובותיה של טוקיו ועוד, ועוד, ועוד...

האם יצא לכם, גם אם אתם מגדירים עצמכם כתומכי שמאל מובהקים ודוגלים באחוות פועלים באשר הם, לשאול את עצמכם מדוע בעצם קיימים ההבדלים הללו?

האם ניסיתם לשער בנפשכם מה הרווחים שאתם מפיקים מהמצב הזה ומה אתם מפסידים?

האם חשבתם על חלופות למצב שכזה?

לא אנסה להעלות כאן (עוד) שאלות ולהשיב עליהן לפי סדר.

זה לא משהו שאינני מסוגל לו, אבל אני חושב שמוטב שכל אחד יעשה את החושבים הללו לעצמו ובעצמו, ובכל מקרה, על כל שאלה שאעלה, יהיו אינספור שאלות שכלל לא יישאלו, אז אינני רואה לכך טעם.

לכן, אמשיך כאן בסדר מחשבות די אקראי באותו עניין – עניין חוסר הצדק וההגינות שבמצב הנוכחי עלי אדמות.

יצא לי להסתובב בלא מעט מקומות בעולם, חלקם בסביבה הקרובה וחלקם בקצה השני של העולם.

הדבר הבולט ביותר, בעיניי, היה חוסר הצדק.

אולי אתחיל במקום שהכי קל – בי עצמי.

כאשר טיילתי למשל בבריטניה, אמנם יכולתי לעצמי לחיות ברווחה יחסית, שכן אח שלי מתגורר שם והוצאות מחייה כמעט ולא היו לי. אולם ישראלים המבקרים בממלכה המאוחדת ובלונדון בפרט, יתקשו יותר לכלכל את עצמם מאשר תושבי לונדון המבקרים בישראל למשל.

ארחיק מעט ואגיע אל יפן, שם ברחובות טוקיו, פגשתי שני סוג טיפוסי ישראלים (שלא הצלחתי לשייך עצמי לאף אחד מהם):

1. צעירים שבאו למצוא עבודה לא חוקית במכירת תכשיטים ברחובות (אין צורך לכתוב על גיישות, שכן לא ראיתי בעצמי ועל כך רק שמעתי וקראתי).

2. מבוגרים שבאו מטעם שליחות או טיול של ישראלים עמידים.

אם ניקח את הקבוצה הראשונה, של ישראלים שבאו ליפן על מנת לעבוד, ונצרף אליה ישראלים שהגיעו לבריטניה וארה"ב של אמריקה בשל אותה מטרה – עבודה בשכר, נוכל בקלות להשוות את אותה קבוצה אל קבוצה דומה אחרת.

כוונתי לאותם עובדים זרים שבאים לישראל על מנת למצוא את פרנסתם.

אלו גם אלו, זוכים לקסנופוביה הרגילה, בשל היותם זרים התופסים משרות שמקומיים בלאו הכי לא רצו...

ניתן גם למצוא את האבסורד במצב בו אנשים ממדינה א' עוברים למדינה ב' כדי למצוא עבודה בשכר גבוה יותר, בעוד האנשים במדינה ב' עוברים למדינה ג' כדי למצוא שם שכר טוב יותר.

והאנשים במדינה ג'?

הם מעדיפים לעבוד קצת במדינתם ואז לחיות במדינה א' כמו מלכים במשך תקופה ארוכה...

המצב הזה קיים ממגוון של סיבות.

חלקן אובייקטיביות, כמו חוסר אפשרות לתגמל על המגוון הרחב של סוגי העבודות השונות, בצורה זהה (האם שקולה עבודתו של מנכ"ל מפעל בן אלפי עובדים לעבודתו של עובד קו הייצור, לעבודתו של איש השיווק המוכר את המוצר, של נהג המשאית המוביל את המוצר או לחילופין הבעלים של תאגיד הענק שמחזיק במפעל?).

חלקן בשל סיבות סובייקטיביות לגמרי, כמו העובדה שהמצב הזה נוח, לא רק לאנשים הנמצאים בקודקוד הפירמידה, אלא למרבית האנשים עד תחתיתה. כיצד אתם שואלים?

חשבו עליכם, לא נמצאים ככל הנראה בשפיץ, אך ודאי גם לא בבסיסה (בהנחה והפירמידה תחיל את כל אוכלוסיית המין האנושי). האם אינכם יכולים למצוא יתרון, אפילו זעיר במיקומכם בפירמידה? האם אין אתם יכולים לדמיין מצב שבכוחכם בלבד תטפסו מעט במעלה בפירמידה הזו?

אשליית "המוביליות החברתית" בפירמידה הזו, נוסף על שלל אמצעי "אופיום להמונים", בהם דת הקובעת כי רצון בורא עולם שהמציאות תיראה כפי שהיא ומכאן שאין טעם להתמרד נגד רצון האל, אמצעי תקשורת ההמונים המנפקים לנו שלל אשליות וחצאי אמיתות על היתרונות (אותם אלו שיכולתם לחשוב עליהם, בין היתר) שבמצב הקיים ומעודדים אסקפיזם (ולא רק בפרסומות "אסקייפ יש לאן") וכמובן יכולות אנושיות אינהרנטיות כמו הדחקה, השוואה חברתית, חוסר התייחסות אל הבלתי מוכר וכך הלאה.

זו כאמור רק רשימה קצרה, בלתי מפורטת ובלתי ממצה של הגורמים למצב בו אנו נמצאים.

אולי דוגמא, מופלאה בעיני, היא נתון סטטיסטי שהבאתי כאן בדצמבר 2004 מתוך גליון ה"טיים מגזין" של אותו החודש.

על פי נתונים רשמיים של ממשלת סין, מתו בשנת 2003 במכרות הפזורים ברחבי סין, אשר נכרים בהם שלל מחצבים, 6,434 אנשים (אומדנים לא רשמיים של ארגונים לזכויות אדם מדברים על 20,000 אנשים שמתו במעמקי אדמת סין באותה שנה).

6,434 אנשים. חישבו לרגע על חבריכם הטובים ביותר ומשפחתכם הקרובה. לאיזה מספר הגעתם? הרחיבו את המעגל לחברים קצת פחות טובים ולמשפחה המורחבת? לאיזה מספר הגעתם כעת? חשבו על כל האנשים שדיברתם איתם בחודש האחרון, בשנה האחרונה. אני סמוך ובטוח שלא תגיעו ל-6,434 (וכאמור יתכן והמספר האמיתי גבוה בהרבה).

אותם אנשים לא מתו כי בחרו בכך או כי הם רצו. הרשו לי להניח גם שהמשפחה שלהם לא זכתה עד סוף ימיה לנחת וחוסר דאגה כלכלית...

אותם אנשים מתו בעבודות יזע, על מנת שלנו יהיה למשל פחם במחיר זול.

כל אחד מאיתנו שברגע זה יושב עם מוצר המשתמש בחשמל (גם כזה שנטען לפני כן וכעת אינו מחובר לרשת החשמל), אחראי במידה זו או אחרת למותם, שכן בישראל פועלות גם תחנות כוח הפועלות על פחם.

וכמובן, הנאותינו לא מסתכמות רק בפחם.

אמנם אין בידי נתונים לגבי תמותת עובדי תעשיות הנפט, אבל אני מניח שלא מעט מן העובדים באסדות הקידוח לנפט, בתי הזיקוק ויתר החוליות המקשרות בין מעמקי האדמה למיכל הדלק, מוצאים את מותם, על מנת שאנו נוכל לנוע בדרכים (גם מי שאין ברשותו רכב פרטי, אלא נוסע בתחבורה ציבורית מבוססת בנזין או סולר) או להשתמש במוצרי פלסטיק זולים.

אנו חיים בבניין?

כאשר הבניין נבנה, עבדו בו אנשים. לא בכל פעם אנשים קיפחו את חייהם בעת הבנייה. אבל בעיקר בבניית מבנים גבוהים וגדולים או בבניית גשרים וכריית מנהרות, מתרחשות לא מעט טעויות. חלקן עולות בחיי הפועלים, חלקן רק בבריאותם. בכל מקרה, הבה נזכור שמדובר במקרים רבים באנשים שנדדו מרחק רב כדי לעבוד בשכר גבוה יותר מאשר במקום מגוריהם.

אולי אזכיר תאונה אחת מלפני כמה שנים, שאני זוכר במעומעם, בה מצאו את מותם מספר פועלים שעמלו על בניית ארוכה באחת מתחנות הכוח של חברת החשמל בדרום.

בזמנה היא תוארה כאסון גדול והיום אינני מסוגל לשלוף מזיכרוני את מספר ההרוגים, ודאי לא את שמם או ארץ מוצאם ואף לא אם מדובר בתחנת הכוח באשדוד או שמא זו באשקלון.

אפילו כאשר אנו מזמינים פיצה, מי מאיתנו שיכול להרשות לעצמו (ואולי תגחכו, שכן אולי כל אחד מביניכם יכול להזמין פיצה, אך אין זה מצבם של מיליארדי אנשים בעולם), אנו מעמידים את השליח בסכנה.

לכאורה, תגידו שזו בחירה שלו ומדובר בעבודה המתגמלת מבחינת השכר (טיפים) ביחס ל השכלה.

לא אכחיש, אך אם נחזור אל מצב הטבע של לוק, האם אין זו סטייה עצומה מאותו מצב? האם אין מדובר בניצול בשל יצירת תנאים לא הוגנים (וכאן אנו נכנסים לתורתו של ז'אן ז'ק רוסו [Jean-Jacques Rousseau] בן המאה ה-18, על "האמנה החברתית" שעל בני האדם לכרות, על מנת למנוע את הגזל שנעשה בעבר, כאשר אנשים מסוימים השתלטו על יותר מידי רכוש. אני מציע שתקראו מעט על דבריו ובכל מקרה, גם עליהם קמה ביקורת, למשל ביקורתו של הגל בן המאה ה-19 שטען שכאשר מנסים לכפות את התורה, גם אם היא מצטיירת כנכונה, כפי שעשו בעת המהפכה הצרפתית עם תורתו של רוסו, עד מהרה המצב מדרדר לטרור, כפי שאכן התרחש וכאן הגל מביא את תורתו שאינה מעניינינו כעת)?!

הרי לא צריך חוש צדק מפותח במיוחד כדי להבין שנעשה בעולמנו עוול נוראי.

במציאות בה אנו חיים, שני בני אדם העובדים לצורך עניינינו באותה משרה בדיוק, באותו זמן בדיוק ומשתכרים בשכר שאינו רק שונה, אלא הפער שנפער בין שניהם הוא כה עצום עד שנדמה כאילו הוא בלתי ניתן לגישור.

כאשר אותו אדם, באם יעתיק את מקומו, למשל כמהנדס תוכנה, מהודו שם הוא מבצע את עבודתו במסגרת Outsourcing בעבור חברה בעמק הסיליקון שבארה"ב, אל עמק הסיליקון בקליפורניה, ירוויח שכר גבוה בהרבה.

האם יכול מישהו לקום ולטעון קיימת חלוקה שווה של הנטל בעולמנו?

האם מישהו יכול לטעון שהרווחים, שנראה שכבר מזמן איבדו את הקשר למידת ההשקעה, מתחלקים בצורה הוגנת?

וכלל לא נגעתי באותן משרות במערב שהולכות ונעלמות, שכן אין צורך של ממש במבול המהנדסים היקרים של המערב שדורשים אוטו מיוחד בחברת ליסינג ומשתכרים בשכר גבוה באופן יחסי, בזמן שבהודו מהנדסים מוכשרים לא פחות יעשו את אותה עבודה בדיוק ואף טוב יותר.

בתקופה של שינוי, ובאופן פרדוקסאלי, כל תקופה היא תקופה של שינוי, רובנו מעדיפים כאינדיבידואלים להסתגל דווקא למצב המוכר והידוע, אליו רכשנו כלים להתמודד, על אף שהמציאות משתנה.

האם מישהו, מבין אותם סטודנטים הלומדים בטכניון (לשם דוגמא) היום, ספונים כל היום בחדריהם ולומדים (או לפחות כך רובם מציגים עצמם, על מנת שנגלה כלפיהם אמפתיה ורחמים), חושב על מידת הסיכוי שלו למצוא עבודה עם הכנסה מבטיחה בעוד 10 שנים מהיום? בעוד 20 שנים מהיום?

ולגבי הבוגרים העתידיים, האם בעוד 100 שנה יהיה טעם להיות מהנדס בכלל, כאשר עולמנו יתמלא במהנדסים?

לכאורה, במבט ראשון, נראה הדבר מעודד, אם מסתכלים מנקודת מבט של כלל חברת בני האדם ולא רק בפריזמה האתנו-צנטרית הישראלית או המערבית.

הרי כך או מגדילים את השוויון בעולם ומעניקים הזדמנות טובה יותר, דווקא עבור אותם אנשים שבכל מצב אחר היו עניים.

אך כמדומני, המקרה הזה, מתאים יותר לרוח המשפט הכל כך ישראלי – "פראיירים לא מתים, הם מתחלפים".

אותה העתקה של פסי ייצור, בין אם מדובר במפעל נעליים ובין אם מדובר בחברת תוכנה, פשוט מאפשרת תשלום שכר זעום יותר, עבודה בתנאים גרועים יותר והכל תוך הנפת חרב אי הוודאות באשר להמשך העסקת העובד.

אותם עובדים שיודעים שיש עוד רבים כמוהם, בין אם הם נערות סיניות קטנות התופרות חולצות טי ובין אם הם עובדי היי טק ישראלי בעוד מספר שנים, יסכימו להוריד את תנאיהם עוד ועוד, ככל שיחלוף הזמן ויקום כוח גדול המתחרה בהם.

זכותם לשבות ולהתאגד?

על זה הם ויתרו מזמן, שכן כיום אנשים מעדיפים חוזים אישיים קורצים, או יותר נכון, זו האפשרות היחידה כמעט שיש לרובם. באותם חוזים הם מוותרים על זכותם להתאגד או לשבות.

ואלו שזכות זו עדיין עומדת להם, רואים כיצד הממשלות שלהם מדכאות זכות זו.

כאשר זה קורה בסין העממית, אשר באופן רשמי עדיין מוגדרת מדינה סוציאליסטית/קומוניסטית, אך בפועל היא מפתחת קפיטליזם חסר מעצורים כמו זה שאפיין את ארה"ב לפני השבר הכלכלי הגדול מסוף שנות העשרים, ניתן לראות כיצד באופן אירוני למדי, המדינה שנוצרה למען העובדים, מדכאת את המאבקים של העובדים למען העובדים עצמם וחבריהם.

אך בכל מקרה, המצב לא נראה מעודד במיוחד, גם מחוץ לסין העממית.

זה אולי המקום להגיד שיש הטוענים אחרת ממני. למשל, אסף שגיב אשר פרסם בגיליון 18 בסתיו 2004 של מגזין תכלת את המאמר "גלובליזציה" כתב הגנה" בו הוא סיפר על נפלאות הגלובליזציה וההזדמנויות שהיא העניקה לאנשים באותן מדינות בהן הוקמו סדנאות יזע, מדינות שהתפתחו יותר מהמדינות בסביבתן בהן המערב לא הקים מפעלים אשר ניצלו את כוח האדם הזול.

למותר לציין שאינני מסכים עם עיקר דבריו. אבל אני חושב שחשוב לקרוא גם את הדברים הללו, המייצגים זווית מבט אחרת (אפשר לצפות בהם כאן, אם כי הדבר דורש הרשמה חינמית חפשו "גלובליזציה: כתב הגנה" מאת אסף שגיב באתר תכלת).

אני לא מסכים, הואיל וחשוב לדעתי לראות מי הם הנהנים באותן מדינות מאותם רווחה ושגשוג, צריך לבחון מה קורה לאלו שלא נהנים מאותה רווחה ושגשוג וכמובן, כפי שהזכרתי קודם, צריך להתבונן בפרספקטיבה רחבה יותר, זו בה רואים כיצד לנגד עינינו נבנה שוק עבדים גלובלי ואנו עיוורים מלראות (בשל הסיבות שציינתי ואחרות)!

חלוקה נכונה

כעת, אחרי שנגענו בקצה הקרחון של המצב הנוצר בימינו ואנו רואים כיצד עולמנו אינו הוגן או הגון, וממשיך להיות כזה על אפנו ועל חמתנו, אולי הגיע הזמן לדון במעט בשינוי שבעולמנו, כמות שהוא היום.

מה הם המאפיינים שלו ומה בעצם לא טוב בו.

אני מניח שכולם מכירים את הנדבן הגדול ביל גייטס.

מי שייסד את מיקרוסופט – ענק התוכנה מרדמונד החולש על מרבית שוק מערכות ההפעלה במחשבים האישיים והוא למעשה מונופול בתחום, שלא היסס לדרוס את יריביו, בין אם הם פיתחו את הדפדפן NETSCAPE או בעצם כל תוכנה שעלולה להתחרות בתוכנות הבינוניות בהחלט של ההגמון גייטס.

ביל גייטס, מולטי-מיליארדר, ידוע כתורם הפרטי הגדול ביותר. מיליארדי דולרים שופך ביל גייטס על פרויקטים, כראות עיניו. חלקם, כמו תוכניות חיסון לילדי העולם השלישי, נראות על פניהן כטובות.

מהי אפוא הבעיה בכך, מעבר לצרות העין והקנאה לכאורה בהצלחתו של גייטס?!

רבים יטענו כי זכותו של גייטס לחלק את כספו, שהרוויח ביושר (למעט מספר עימותים משפטיים הטוענים אחרת), בכל דרך שיתחשק לו. הרי מהרגע שעבר גייטס (או כל מיליארדר אחר) את רף מיליארד הדולרים (ובעצם הרבה לפני), הרי אין לו צורך בכל פרוטה שברשותו והוא יכול לפזר את ממונו לשם מטרות נעלות שיבחר כטוב בראות עיניו.

והרי גייטס לא המציא את השיטה. אפשר לציין אחדים מרשימה ארוכה של נדבנים, בהם ג'ון רוקפלר היאנקי, רוטשילד היהודי ושרי אריסון שביצעה עליה, ירידה וחזרה לארץ, על מנת להציל את כל אותם גופים להם היא תורמת "ברוב חסדיה". והרשימה אפילו לא בתחילת תחילתה.

אז כאמור, מה הבעיה בכך?

הרי האנשים שציינתי ועוד רבים אחרים תרמו ו/או תורמים למטרות נעלות – ארגונים העוזרים לנוער במצוקה, בתי חולים, מוסדות השכלה גבוהה ועוד גופים רבים אחרים שעל פניו נראה כי לא היו שורדים בביצת המציאות ללא התמיכה הכספית של אותם נדבנים.

ובכן בראייה הצרה של המציאות, לפיה ברונים המכונים נדבנים, הם המחזיקים את החברה בזכות הונם, אכן מדובר במעשים אציליים. הרי יכלה שרי אריסון לשמור את כספה בחיקה (או בבנק שתחת חסותה – הפועלים שכבר מזמן לא מייצג אף פועל) או סתם למלא בו את בריכת השחייה שלה ולשחות בבריכה מלאה מטבעות ושטרות.

הרי היא ואחרים בחרו, על אף הפיתוי שלרובנו נראה שבלתי אפשרי לעמוד בפניו (שהכסף ישכב בבנק ללא מטרה הגיונית ובכך יפרנס קבוצה מסוימת של אנשים שמלווה אותו וקוצרת רווחים עצומים מכך) , לתרום למטרות המשרתות את כלל החברה.

אבל האם באמת "הפיתויים" העומדים בפני אותם אנשים הם הפיתויים העומדים בפני הרוב המכריע של האוכלוסייה?

האם כאשר משפחת רקנאטי תורמת בניין באוניברסיטת ת"א בעלות של מיליוני דולרים, האם מי שמחליט על הקצאת הכסף באמת מתמודד אם אותן שאלות של בחירה בין מספר אלטרנטיבות, כפי שרוב הקונים מתמודדים?

האם כאשר שרי אריסון תורמת אגף בבית חולים ומצטיירת בפי הפרשנים הכלכליים והחברתיים כאישה נדיבה ורבת חסד, היא מתמודדת עם אותן דילמות שנאמר אדם שנאלץ לבחור בין השקעת כספו בשליחת הילד ללימוד לבין אחזקת הסבתא בבית אבות סיעודי מתמודד איתן?

כפי שאני רואה את הדברים, נדבנות של אנשים עשירים בצורה נטולת פרופורציות, דומה להשקעות במשחק הלוח מונופול.

הכסף במשחק הוא אמנם כספך שלך, אך הוא נטול ערך של ממש ולכן לא תהסס לפזר אותו על דברים כראות עיניך.

לכן מה שנראה לאדם העני נדבנות לשמה של היונקר, נראה ליונקר כעוד אמצעי להנציח את שליטתו באותה דלת עם.

אך יש שיאמרו שבמקרה הזה, אין להיות בוחני כליות של אותם תורמים. אל לנו לשפוט את מניעיהם של אותם נדבנים עשירים, אלא את התוצאה – בתי חולים ומבנים למען הקהילה המוקמים, קרנות מלגות לסטודנטים וכן הלאה.

אולם, מי קבע שהארגונים להם הם תורמים והמטרות אותם הם רואים לנכון הם הצודקים והנכונים?!

מדוע תרומה לקרן פלונית עדיפה על תרומה לקרן אלמונית, רק משום שכך בעל הממון הרב קבע כי צריך להיות?

האם זהו המצב האידיאלי או לפחות האידיאלי האפשרי?

אני סבור שהמצב של אי הצדק בעולם, עליו כתבתי באריכות (יחסית) קודם לכן, מוכיח בצורה לא רעה שהמצב לא רק שאינו הטוב ביותר, אלא שהוא בחזקת בלתי נסבל. כלומר הוא נסבל, אך היה מוטב לכלל החברה, לו המצב היה שונה.

אינני רואה כיצד הפיכת משאבים שהיו בעבר נחלת הכלל לחזקת יחידים שצברו כסף או ירשו אותו, ומידי פעם זריקת עצם לקבוצות מסוימות, משרתת את רווחת כלל דרי העולם.

לא הייתי סומך על שיקול הדעת של אילי הון בחלוקת משאבים, גם כאשר הם תורמים חלק מהם.

ביל גייטס אולי יודע כיצד להרוויח את כספו ולהעצים את הונו, בתנאי המשחק הקיימים (שעוצבו בידי אנשי שררה במרוצת השנים).

אך האם עלי לקבל את שיקול דעתו בדבר זהות בית החולים שהכי טוב לתרום לו?

האם אסופה מקרית של מספר בעלי הון, תוכל, על אף משאביה הרבים, לפתור בעיה מורכבת כבעיית העוני בחלקים שונים בעולם?

גם אם יכלו להתאגד בצורה יעילה על מנת לפתור בעיות אלו, הרי שהדבר נוגד את האינטרס הישיר שלהם, אשר מנציח את השליטה שלהם עצמם.

מצב בו יפתרו עשירי העולם את בעיות העוני, לא משול ליריקה לבאר ממנה הם שותים ואולי אף לא לירי אל עבר הרגליים שלהם עצמם, אלא ירייה בלבם שלהם עצמם.

הדבר ימית עליהם אסון, שכן המערכת הנוכחית לפיה מתנהל העולם, מבוססת על הפערים הללו. לא פער פשוט בין עשירים לעניים, אלא בין עשירי-על לעניים מרודים, כאשר באמצע יש כמה שכבות ביניים המאפשרות את הנצחת השיטה, שכבות שיהוו חיץ בין העשירים באמת לעניים ביותר. כל עוד עניים יוכלו לראות בסביבתם אנשים עשירים מהם, אך עניים מהעשירים הגדולים, הם בראש ובראשונה יתמרדו בשכבה הקרובה אליהם ובזמן ששאר המעמדות מתקוטטים בינם לבין עצמם, העשירים ינציחו את שליטתם.

אך כאמור, תהיה זו היתממות לחשוב שרק העשירים ביותר מרוויחים מהמצב הקיים.

כפי שטענתי קודם, לאורך כל קומות הפירמידה, אנשים שונים מרוויחים או לפחות לא הכי נפסדים מהמצב. אנשים רבים מתפרנסים ממצב של הניצול.

הוא זה שמחזיק את החברה שלנו כפי שהיא.

אני נהנה ממנו. אתם נהנים ממנו.

לולא אותו אלמנט ניצול, לא יכולתי כנראה לשבת ולכתוב את המסה הקצרה הזו.

לכן כאשר אני שומע אנשים מבקרים למשל סדנאות יזע של נייקי בעולם השלישי, אני מתרשם מהמודעות שלהם, אך באותה עת צר לי שהם לא משכילים להבין (או שהם כן מצליחים להבין, אך מדחיקים מיד, באופן טבעי) שמדובר כמעט בכל חברת נעליים ממנה ירכשו נעליים, לפחות אלו המוכרות נעליים במחיר סביר.

לכן כאשר אני שומע אנשים "אנרכיסטים" ו"סוציאליסטים" מדברים על החברה הצודקת נטולת המעמדות והניצול, אינני מרגיש שהם עליונים עלי, שכן הם בדיוק אותו חלק ממנגנון מנצל וההבדל הוא רק בגישתם ובעיקר בראייתם את עצמם!

שאלו אותי אם אני מעדיף את הדיקטטורה של הפרולטריון על זו של הבורגנות או להיפך ואשיב לכם שאינני אוהב דיקטטורה ואני סבור שזו וגם זו אינה נחוצה, אך בו בזמן שתיהן הכרחיות בעיני המתבונן, מרגע שנוצרו.

כמה קישורים בענייני תרומות:

כתבה של תני גולדשטיין על תרומתם של בעלי ממון בישראל.

"רוח טובה" – עמותה שמממנת  שרי אריסון ומנהל ח"כ לשעבר רפי אלול לעידוד התרומה לחברה. מדוע דווקא העמותה הזו ולא אחרת?

מכתבו של רן רהב לשלי ("הרעה") יחימוביץ'. שימו לב לסעיף 23, בו הוא מודה לשרי אריסון הנדיבה על שתרמה לאיכילוב והיא תורמת 20 מיליון דולר מידי שנה "רק לצדקה, רק לחינוך ורק לעוני" (בעניין העוני, אני התבלבלו מילותיו של רהב והוא שכח להוסיף "למלחמה ב" או "נגד ה"). מילותיו אסירות התודה לפטרון אריסון, מלמדות על הכרת תודה (שהיא די רווחת בציבור) על התרומה, גם אם היא צנועה ויכלה להיעשות טוב יותר.

הנדבנים החדשים, מתעשרי מיקרוסופט.

סיכום, מסקנות וגיבוש פתרונות

עכשיו אנסה לתמצת את כ-3,500 המילים שנכתבו למעלה בקצרה. אולי לכדי שורות תחתונות (אם יש כאלו).

לוק קבע כי הואיל ואדם אדון על גופו ועבודתו והואיל ודבר לא הובטח לאיש, הרי רכושו של אדם הוא מה שהשיג בעבודתו.

מבט בעולמנו כיום, מראה שמצב זה יוצר עולם לא שוויוני ולא רק שאינו שוויוני, אלא עולם עם פערים בלתי נתפשים. כאלו שלוק לא יכול היה להעלות על דעתו (או שכן, בהתחשב בעובדה שהוא חי בבריטניה של המאה ה-17, עם כל מוסדות המלוכה והאצולה שבה).

קיימת חלוקה בלתי הוגנת של משאבים וחלוקה לא הוגנת בנטל.

ברי מדוע בעבור עבודה זהה, אנשים בשני מקומות מקבלים שכר שונה לחלוטין – המצב משרת את הנצחת המצב הקיים וכל אחד ואחת מאיתנו מרוויחים מכך וזה מה שמאפשר לנו לחיות את חיינו כמות שהם כיום.

יחד עם זאת, נהיר לכולנו שמדובר במצב שהוא בלתי מתקבל.

אחד התוצרים של המצב הקיים, הוא אותם נדבנים עשירים.

ברור שמי שיודע כיצד להרוויח סכומי כסף גדולים או ירש ממונו מאחד כזה, לא בהכרח יודע טוב יותר מאחרים במה ראוי להשקיע.

וגם אם היה יודע, לא סביר היה שיפעל בניגוד לאינטרס שלו – לשמור על מצב בו יש לו שליטה רבה על הנעשה בעולם האנושי והוא נהנה בו מחיי תענוגות מעמלם של אחרים.

פתרון למצב הזה לא הצעתי וכלל לא התיימרתי להציע.

אני גם ממליץ לאותם אנשים שחושבים שהם יודעים מה הדבר הנכון לעשות או שהם מצאו את מי שיודע, לחשוב טוב ולעשות בדק בית, האם הפתרון שלהם הוא באמת פתרון או שינוי קוסמטי של המצב, אולי בכותרות, סיסמאות וכינויים ואולי בנקמה בכמות מסוימת של אנשים, כאילו הם הבעיה ולא סימפטום שלה.

בדיוק כשם שהמהפכה הבולשביקית ברוסיה לא פתרה את בעיית העריצות ברוסיה הצארית, אלא הביאה עריצות של קבוצת אנשים חדשה, כך אני מתקשה להאמין שלמישהו מהאנשים המציעים היום פתרונות למשהו מן הבעיות שציינתי, יש פתרון של ממש.

פתרון למצב הנוכחי של האנושות, אני רואה רק אם מחר נוותר על כל רווח שצברנו, גם כיחידים וגם כחברות.

אני בספק אם כמות משמעותית של אנשים אכן תהיה מוכנה לכך.

אני גם בספק אם אקט, כוחני וגדול ככל שיהיה, יהיה מסוגל לשנות את המצב לחלוטין. לכל היותר יוכל להביא להחלפת ידיים זו או אחרת.

אולי אסון טבע בסדר גודל כביר. לא צונאמי עם כמה מאות אלפי חללים ולא סופת הוריקן עם כמה רבבות הרוגים, אלא מטאוריט שיחריב את כל האנושות זולת כמה מאות ניצולים או שואה גרעינית.

אבל גם אז, נדמה לי שבתוך זמן קצר, תשוב האנושות להיות אנושות מעמדית. אולי בדומה למתואר ב"חוות החיות" של ג'ורג' אורוול, שם לאחר שהשתלטו על החווה, דמו החזירים תוך זמן קצר יחסית לאותו מעמד אנושי שהדיחו.

לכן, בראייתי, אין לחפש פתרונות לחברה הצודקת והנכונה, אלא לחפש את אותם מנגנונים שיבטיחו חברה פחות מנצלת. אותם מנגנונים, לא צריכים להיות מדינתיים בהכרח, שכן בעידן הגלובלי, הטומן בחובו ניצול גלובלי, בו המדינה נחלשה, הפריטה את נכסיה והפקירה את עיקר כוחה ל"כוחות השוק". בעידן הזה התשובה צריכה להיות גם כן גלובלית.

וזהו כאמור לא הפתרון, אלא הכיוון

אני מניח שהדבר הובן מהטקסט, אולם בכל זאת אציין כי ניצול החלשים הוא לא נחלת העולם המערבי בלבד. נראה כי זה תמיד ובכל מקום כך. תמיד אנשים שיש ברשותם, ינצלו את אלו שפחות.

כך גם במדינות חלשות יחסית, עדיין יהיו עובדים זרים ממדינות זולות יותר, כפי שמסופר בכתבה הזו על עובדים זרים במדינות ערב.

אלעד