בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

את הקטע האחרון שעסק בטיול שלי, על בולגריה, סיימתי ברכבת, בנסיעה מסופיה לניש (Niš).

אולי זה המקום לספר שלאחר שחוצים את הגבול והשוטרים הסרבים שואלים קצת שאלות ומסתכלים במבטים מוזרים בדרכון, מגלים שסרביה היא מדינה יפהפייה. הררי גיר נישאים, באותו רכס אשר מתחיל מזרחה משם, לחופי הים השחור וממשיך דרך כל בולגריה עד ל... רחוק מערבה משם.

השוטר הסרבי, שאל אותי (בסרבית כמובן והחבר הבולגרי תרגם) מה אני מתכוון לעשות בסרביה (רצח עם כמובן, כי שמעתי שזה די פופולארי בחלק הזה של העולם) אז אמרתי שלתפוס רכבת למונטנגרו. הוא הסתכל על השעון ואמר שהרכבת עוזבת בשש וכנראה שלא אספיק.

"אז אבלה יום בניש", חשבתי לעצמי, והמשכתי בנסיעה. בלא והכי, עם האיחור של הרכבת בחצי שעה, העיכוב בגבול.

הגענו לניש כאשר שעוני הורה 18:45.

פגשתי בדניאל, כפי שקבענו עוד בסופיה, כאשר עלינו על הרכבת ויחד הלכנו לברר מתי הרכבת מיש לבר (Bar) יוצאת (כאמור יש שתיים כאלו ביום).

"הרכבת בשעה -18:25" אמר לי דניאל.

כה התאכזבתי לשמוע את דבריו. החמצה של עשרים דקות!

"יש לך הרבה זמן" הוא המשיך ואמר.

הסתכלתי שוב על השעון, השעה כבר הייתה 18:50 ולא הבנתי מדוע הוא מתבדח על חשבוני.

"אבל עכשיו רבע לשבע", אמרתי לו.

הוא הצביע לעבר שעון קיר שהיה בתחנה. למרבה תדהמתי, השעה הייתה חמישה לשש (17:55).

ואז הוא סיפר לי שסרביה נמצאת באזור זמן אחר מבולגריה".

באותו רגע, הבנתי בדיוק איך הרגיש מר פוג, גיבור הסיפור "מסביב לעולם בשמונים יום" של ז'ול ורן (אותו תוכלו לקרוא כאן, באדיבות פרויקט גוטנברג), לאחר שסבר בטעות שהחמיץ את השלמת מסעו בזמן קצר, כאשר בפועל הקדים כמעט ביממה שלמה, בגלל משחקים של סיבוב כדור הארץ.

כמו גיבור הספר, כך אני, לא פספסתי את הרכבת בכעשרים דקות, אלא הקדמתי את הרכבת בארבעים דקות שלמות.

לא בזבזתי זמן והלכתי ביחד עם דניאל (שמתגורר בעיר, אבא שלו כבר בא לאסוף אותו והוא היה נחמד ועזר לי עם רכישת הכרטיס) לרכוש כרטיס.

17 אירו היה מחיר כרטיס הנסיעה ברכבת מניש לבר (וזה עם הנחת סטודנט, דאמט), כאשר את הסכום שילמתי באירו ואת העודף קיבלתי בדינר יוגוסלבי.

זה אולי המקום להתחיל במוזרות הראשונה של סרביה-מונטנגרו – מדינה אחת הלכה למעשה, אך עם שני מטבעות שונים – דינר בסרביה ואירו (המטבע האירופי) במונטנגרו.

אנו עוד נחזור למוזרויות של המדינה מיד, אך רק אומר שהואיל וניש הייתה היעד הראשון והאחרון שלי בסרביה, ולא היה לי שימוש של ממש בדינר, החלטתי לנצל את מעט הכסף המקומי שהיה לי, על מנת לרכוש מזון לנסיעה הלילית של למונטנגרו.

שאלתי את דניאל אם הוא מכיר מאפייה טובה בקרבת מקום. הוא שאל אם אני אוהב בשר. השבתי שאני צמחוני. הוא גילה הבנה. המקומות שכן מוכרים אוכל לשכמותי, היו סגורים.

אז הלכנו לאיזה מכולת, שם קניתי כמה חטיפים והרבה קרואסונים, על מנת להעביר את הנסיעה.

דניאל עוד הראה לי את הרכבת, בה העברתי את הלילה עם בחור יוגוסלבי מבוגר וחביב שלא ממש דיבר בשפה שיכולתי להבין ועם ספר של ניטשה.

בערך בשעה שתיים וחצי לפנות בוקר, שזה כבר ה-7 באוקטובר 2005, הצטרפו אלינו לתא עוד שני אנשים, כך שבתא של שישה אנשים ישבנו ארבעה, כלומר לא יכולתי להמשיך לישון על שלושה מושבים בנוחות, אלא ישנתי בישיבה עד בערך חמש וחצי, קצת לפני שהגעה לפודגוריצה, הבירה של מונטנגרו ומשם, הדרך לבר הייתה קצרה ובשבע הגעתי לבר שעל חוף הים האנדריאטי.

לפני שאספר על בר, הנה כמה דברים על המדינה – סרביה ומונטנגרו, וכל זאת על קצה המזלג.

אם בעבר, בתקופת טיטו, יוגוסלביה, ארצם של הסלבים הדרומיים, הייתה מדינה גדולה אשר הייתה למעשה פדרציה של מדינות רבות, הרי שלאחר לכתו של טיטו, התפצלה המדינה הגדולה למה שהפך לשורת מלחמות עקובות מדם.

אט אט, עמים נקרעו מיוגוסלביה – הסלובנים, הקרואטים, בוסנים וכן הלאה, כאשר כיום המדונה המכונה יוגוסלביה, מכילה למעשה את סרביה (שבירתה בלגרד), מונטנגרו (אשר בירתה היא פודגוריצה) וחבל קוסובו (אשר בירתו פרישטינה), אשר נהנה ממעמד אוטונומי, בחסות האו"ם.

אם הקוסוברים רואים עצמם שונים מהסרבים, ולוא רק בשל דתם המוסלמית, הרי העם היושב בסרביה והעם היושב במונטנגרו, אחד הוא.

השפה אותה שפה – סרבית. אולם היסטוריית המדינות מעט שונה (ולא אכנס לעומקה, שכן ודאי אטעה וכן לא באמת מעניין מי הצליח לשמור על איזה מעמד תחת האימפריה העותמאנית).

כמו כן, אנשי מונטנגרו רואים עצמם כבעלי סיכוי טוב יותר להצטרף לאיחוד האירופי כמדינה עצמאית, מאשר כפדרציה משותפת עם סרביה. ובעקבות הפיכת המרק הגרמני למטבע החוקי של מונטנגרו החל מ-1998 (והאירו החל מ-2002) ולא הדינר הסרבי, הרי גם המחירים במונטנגרו זינקו במעט וכנראה גם מצב הכלכלי של מרבית תושבי החבל, אשר הוא למעשה חוף ימה היחידי של יוגוסלביה כיום.

בשל ההבדלים האלה, שכאמור בעבורי נראים מינוריים, אבל בעבור תושבי מונטנגרו הם ודאי אקוטיים, מנסים לבדל עצמם תושבי מונטנגרו מאחיהם הצפוניים בסרביה.

אתן מספר דוגמאות:

המטבע, כפי שכבר ציינתי.

הכתב – לשפה הסרבית, שני סוגי כתב תקניים – מערכת הכתב הקירילית (הדומה לרוסית, אם כי יש שם כל מיני מוזרויות, כמו שימוש בצמד האותיות הלטינית Ja כ"יָה" במקום האות R הפוכה [Я] כמקובל ברוסית, בולגרית ושפות סלביות נוספות) ומערכת הכתב הלטינית.

שתיהן תקניות ונהוג לכתוב בשתיהן במסמכים רשמיים של המדינה.

במונטנגרו, כמעט תמיד, מתעקשים להשתמש במערכת הכתב הלטינית. אולי זו הקריצה למערב, אך בהחלט ניתן לשייך זאת גם לבידול העצמי מסרביה.

והדוגמאות עוד רבות, בהן הנפת דגלים שונים ושלל סממנים לאומיים אחרים.

בחודש פברואר הקרוב, כלומר פברואר 2006, ייערך משאל עם במונטנגרו, אשר יקבע האם מונטנגרו תיפרד מסרביה ותהיה מדינה עצמאית, או תמשיך במבנה הפדרטיבי של יוגוסלביה.

זה כאמור מעניין מאוד ומורכב בהרבה מכפי שתיארתי. אך התכנסנו כאן על מנת לספר על מעשיי במונטנגרו.

אז הבה נתחיל בעיר בר, ביום שישי, ה-7 באוקטובר בשעה שבע בבוקר.

כפי שכבר אמרתי, אז הגעתי לבר.

הסתובבתי בעיר, עד שמצאתי את לשכת התיירות (בחיי, גם אם שואלים אנשים שנמצאים עשרים מטר על יד, הם לא יודעים היכן זה. למעשה גם אנשים שעובדים במשרד סמוך, לא ידעו היכן זה בדיוק) ולאחר מכן מצאתי לי חדר שעלה 5 אירו ללילה (חדר סמוך על הכביש הראשי עלה 10 אירו ללילה, בעוד החדר שאני מצאתי היה רחוב אחד ליד הכביש הראשי. אני חושב שזה שווה את ההפרש). כל עניין מציאת מקום הלינה והבירורים על המשך הטיול שלי במונטנגרו, גזלו ממני כשעתיים.

כך, בשעה תשע בבוקר, הסתובבתי מעט לאורך חוף הים בבר, עד אשר תפסתי מונית שירות ל-Stari Bar, העיר העתיקה של בר.

כ-240 מבנים, אשר רובם שוכבים בהריסות, כתוצאה מהתקפות המונטנגרים כאשר כבשו את העיר מידי התורכים ב-1878, לאחר כ-300 שנה של כיבוש תורכי.

לסטארי בר היסטוריה מרתקת – עיירה בת כ-2,500 שנים שהייתה בעבר מקום מושבם של ארכיבישופים אורתודוכסים וכו'.

מעניין אגב לראות במדינות הבלקן השונות, לאו דווקא במונטנגרו, מי "כבש" ומי "שחרר" מקומות.

התורכים בד"כ "כבשו" מקומות, בעוד העמים הסלבים "שיחררו" אותם.

כמובן שהטרמינולוגיה נקבעת בידי מי ששולט שם כעת. באותה מידה, התורכים הרי שיחררו את האדמות לפני כן, מידי הכובשים הנוצרים.

כאמור, גם שילוט "תמים", עמוס בפוליטיקה לעייפה. פוליטיקה זו, עשויה להיות נסתרת מעיניי הקורא הלא קפדן.

בכל מקרה, לאחר הביקור בעיר העתיקה (אשר אגב נמצאת כשישה קילומטרים, על גבי הר, מן העיר המודרנית), טיילתי לי בבר, ישבתי על חוף הים ועשיתי בערך כלום, שזה הרבה מאוד כשחושבים על זה.

למחרת, ה-8 באוקטובר, עשיתי את דרכי לפארק דורמיטור (Durmitor), אחד הפארקים המקסימים במונטנגרו.

הדרך מבר לדורמיטור פשוטה...

תפסתי רכבת מבר לפודגוריצה (Podgorica), בירת מונטנגרו כאמור.

מפודגוריצה תפסתי אוטובוס לניקשיץ (Nikšić), עיירה קטנה שלא מופיעה בלונלי פלאנט (מזרח אירופה), מה שאומר שכמעט ולא רואים בה תיירים, על אף שמדובר בעיר חביבה למדי עם אנשים נחמדים ונפלאים!

ביליתי שם מספר שעות, בזמן שבשני משרדי נסיעות עזרו לי למצוא את דרך ההגעה לדורמיטור וסתם השתעשענו בשיחות על ענייני השעה וטיולים.

כאמור, אחרי מספר שעות, נסעתי מניקשיץ לז'בליאק (Žabljak – נכון שזה נשמע שם פולני?!), הכפר הקטן שנמצא בכניסה לפארק דורמיטור.

באוטובוס פגשתי בחורה נחמדה שהתארחתי בבית משפחתה (בתשלום כמובן – 6 אירו ללילה).

אבא שלה "חקלאי", כלומר חולב פרות (מה שאומר שטעמתי שם מבחר יוגורטים, גבינות וכדומה) ואמא שלה עבדה בבית (עקרת בית).

בחוץ היה גשום וקר, קר מאוד (מעלות בודדות מעל האפס), וההסקה בבית, שהייתה מחוברת לתנור המטבח, פעלה.

החדר שלי, היה חדר עץ חמים, החלונות היו כפולים, כיאה למקום אירופי אשר משמש אתר סקי (אם כי חודש או חודשיים מאוחר יותר), כאשר הדבר שהפריע לי בו, היה גופת כבש על הרצפה, ששימשה בתור שטיח.

כן, גופה של ממש. לא רק צמר שהופשט מן הכבשה, אלא עור שמחובר לצמר ועצמות המחוברות לחלק שפעם היה רגל.

השתדלתי לא לדרוך על הכבשה ביומיים שלי שם, מחשש להכאיב לה.

הואיל והיה ערב ולא באמת מעניין לטייל על הטיול הקצר שלי בעיירה בחושך ובגשם, יחד עם הכלבים, בטח ובטח לא על הספר שקראתי בערב, אדלג קלילות ל-9 באוקטובר, יום ראשון (הוא הרי יום המנוחה של כולנו), בו יצאתי לדרך בשמונה בבוקר, כאשר למזלי, לא היה גשום בחוץ וגם הקור לא היה בלתי נסבל (כלומר כאשר מתלבשים ממש טוב, עם גטקס, כובע צמר וכדומה). בדיוק מזג האוויר המתאים ליום הליכה ארוך וממושך!

הערפל שהיה, הוסיף קסם מיוחד, אם כי מידי פעם הוא כיסה את הנוף ולא אפשר ליהנות ממראה האגמים הרבים הפזורים בפארק. הקור כאמור היה נפלא להליכה ארוכה וממושכת שכללה הרבה עלייה לגובה.

תחילה הלכתי לאגד הגדול שבפארק, המכונה "האגם השחור". לאחר מכן, צעדתי לכיוון אחת הפסגות הגבוהות בפארק, בגובה כ-2,500 מטר.

הערפל הכבד, גרם לי לוותר בטרם הגעתי לפסגה עצמה, שכן יותר מידי נוף, בלאו הכי לא ניתן היה לראות ממנה...

לאורך כל הדרך, התלוו אלי כלבים מהכפר (ז'בליאק). חמישה כלבים רוב הדרך, אולם המספר השתנה מעת לעת.

נוסף על כך שהיה נחמד שהכלבים הלכו איתי, היה לכך ערך מוסף – מציאת הדרך חזרה, מעולם לא הייתה קלה יותר!

כמובן שהמילים לא תוכלנה לתאר את הכיף האדיר שבפארק דורמיטור.

אני מקווה שהתמונות תצלחנה להמחיש במשהו את הקסם שבמקום.

אם אתם במונטנגרו, תדאגו לא לפספס ביקור במקום הקסום הזה!

למחרת, ה-10 באוקטובר, בשעה שמונה בבוקר תפסתי מיניבוס לפודגוריצה, כשלוש שעות וחצי מז'בליאק, על מנת לתפוס עוד אוטובוס אחד לקוטור (Kotor), שהיא גם עיר נפלא בצפון קו החוף של מונטנגרו וגם שמו של הפיורד הכי גדול בדרום אירופה.

בדרך, עברנו בבודבה (Budva), עוד מקום שממליצים עליו במדריך התיירים. עושה רושם שמדובר בעיר נחמדה (העיר העתיקה מוקפת חומה ועושה רושם של מקום נחמד), אך קוטור עשתה עלי רושם חזק יותר והיא לא שונה בהרבה.

בקוטור, איך התקרבתי לעיר העתיקה, ניגש אלי איזה איש אחד והציע לי לישון אצל אמא שלו.

הוא סיפר לי שהוא מלח, שהוא ראה את ישראל (אילת), אבל אף פעם לא היה בה.

וזיבל לי את המוח די הרבה, עד שהגענו לבית של אמא שלו, שהיה בדיוק במקום ממנו הגעתי, מחוץ לעיר העתיקה ועל הכביש הראשי.

כאשר הציע לי לעלות, התפלאתי איך אין שלט עם המילה SOBE (חדר בסרבית) או אינדיקציה כלשהי לכך שמשכירים חדרים במקום. המלח, נראה לי גם מעט תימהוני (ראיתי תימהוניים ממנו), אז שאלתי מדוע אין שלט במקום.

"לא צריך, אני עומד בכניסה לעיר העתיקה ומוצא אנשים" הוא ענה.

"רגע, אז הוא מלח, או סוכן דירות" חשבתי לעצמי.

החלטתי שעל מנת שלא למצוא עצמי נשדד בחדר מדרגות, לא אכנס איתו לבניין. בלאו הכי המקום היה מרוחק מהעיר העתיקה (בה רציתי לישון), על הכביש הראשי (והוא עוד התגאה במרפסת שהייתה על הכביש הראשי) והוא דרש 10 אירו בעבור החדר (כאשר בשני הלילות שלפני שילמתי 6 אירו ובבר שילמתי 5. כאשר אמרתי לו את זה, הוא אמר שבדוברובניק הסמוכה שבקרואטיה, משלמים יותר, מה שציינתי שאינו רלוונטי מבחינתי).

כך נפרדתי ממנו לשלום, הצטערתי מעט על כעשרים דקות שבזבזתי (אם כי מטעויות מן הסוג הזה לומדים) וחזרתי לעיר העתיקה. הפעם גם הספקתי להיכנס בשעריה, מבלי שיטרידו אותי לפני.

הסתובבתי לי עם התרמיל בעיר, עם מבט של "אני רוצה חדר" בעיניים. וזה עבד.

כמו במשפט "אם מוחמד לא בא אל ההר, ההר בא אל מוחמד", כך גם אם אלעד לא מגיע אל מקום הלינה, מקום הלינה מגיע אל אלעד. אישה אחת, ראתה שאני מחפש חדר, אז היא הציעה לי חדר. החדר לא היה בבית שלה, אלא בבית של אישה מבוגרת שחיה לה בעיר העתיקה.

החדר עלה גם כן 10 אירו ללילה. אבל היי, כמה פעמים ייצא לי לישון בבניין שהוא גם ארמון מהמאה ה-17?!).

האישה, הייתה מצחיקה בצורה יוצאת מגדר הרגיל. לא מפני שהצלחתי להבין מה היא אמרה ולצחוק מהתוכן, אלא דווקא מפני שלא הבנתי אף מילה ממה שאמרה (היא דיברה סרבית ואיטלקית כשפה שנייה).

זה התחיל כאשר היא גררה אותי בסמטה, יד ביד, תוך שהיא ממלמלת כל מיני דברים בקול מצחיק ביותר ואמירת משפטים לא ברורים בסרבית.

בשלב מסוים, כאשר ישבתי בביתה ואכלתי ארוחת ערב, העוד היא דופקת שניצלים במטבח ובאה אלי עם חזה עוף חי והציעה לי לאכול, הבנתי את מי היא מזכירה לי...

היא מדברת בדיוק כמו "השף השוודי" מהחבובות חשבתי לעצמי, וזה מה שמצחיק אותי. בדיוק אז, היא העבירה ערוץ בטלוויזיה לתוכנית בישול עם שף.

ואם זה לא צירוף מקרים, אז מה כן?

בכל מקרה, אם נתמקד לרגע בקוטור, אז הסתובבתי לי באותו יום בעיר העתיקה, נכנסתי לקתדראלה ולכנסייה הגדולה ולקראת ערב, העפלתי למבצר המתנשא מעל העיא, ממנו ניתן להשקיף על גגות העיר ועל הפיורד הצמוד לה. כמובן שצילמתי.

למחרת בבוקר, ה-11 באוקטובר, הקצתי מוקדם, על מנת לצלם מעט את קוטור בשעת הבוקר, כשהיא שקטה, בטרם התיירים צובעים עליה.

לאחר מכן, תפסתי אוטובוס לפראסט (Perast). בזמן שהמתנתי, דיברתי עם שני סרבים חביבים מבלגרד, שעובדים במקום, על כל מיני ענייני פוליטיקה יוגוסלבית, על לוחיות הרישוי שחסרות בהרבה מכוניות במונטנגרו (אנשים פשוט "בודקים" אותן לפני קנייה ולכן הם נוסעים ללא לוחית רישוי), חובת חבישת קסדה בעת נסיעה על אופנועים וקטנועים (חייבים על פי חוק, בפועל מעטים חובשים קסדה) ועוד שלל שאלות שסיקרנו אותי במדינה צהובת התמרורים הזו.

כאשר הגעתי לפראסט, כחצי שעה מקוטור, השקפתי אל עבר שני איים מלאכותיים שבמימי הפיורד.

המעניין הוא שבמשך מאות שנים, בתאריך מסוים (ששכחתי מה הוא, אבל זה יום בשנה), תושבי המקום הטילו אבנים לנקודה מסוימת בים. עם השנים נוצרו שני איים מלאכותיים, עליהם נבנו כנסיות.

מפראסט חזרתי לקוטור, לביתה של השף השוודי (תפסתי אוטובוס, אחרי שרבע שעה ניסיתי לתפוס טרמפים, על מנת אולי לקצר בזמנים).

אספתי את התרמיל שלי ונסעתי להרצג נובי (Herceg Novi), עוד עיירה עתיקה ונחמדה, לחופשי נקודה אחרת של מפרץ קוטור.

הסתובבתי מעט בעיר, האזנתי למוזיקה קלאסית שבקעה מקירות בית הספר המקומי למוזיקה.

אכלתי צהריים, קראתי, כתבתי, עד שהגיעה השעה שלוש וחצי והייתי בדרכי לדוברובניק שבקרואטיה.

בשלב הזה אעצור את הסיפור.

סיפור מסעי בקרואטיה, יבוא כנראה בעוד מספר ימים, בקטע נפרד.

ועד אז, תמונות.

אלעד

האוטובוס הזה לא צולם בלונדון, אלא בבר

ילדים משחקים כדורגל ב-BAR

דוגמא למכוניות ללא לוחית רישוי במונטנגרו

Stari Bar

עוד תמונה של בר העתיקה

ליד אתר העתיקות בבר

תמונה של סטארי בר מבחוץ

בית אחד ב- Žabljak  (הבית שאני ישנתי בו מאחוריו)

הכניסה לפארק Durmitor. ניתן להבחין באחד הכלבים שליוו אותי וכן בשילוט התנועה הצהוב המאפיין את יוגוסלביה

ערפל מעל האגם השחור בדורמיטור

שניים מהכלבים שליוו אותי משתכשכים במי האגם השחור

תמונה אופיינית של היום בו טיילתי בדורמיטור - יער, הר וערפל סמיך

במסלול בדורמיטור

שילוט פשוט וברור בדורמיטור (מזל שהייתה לי מפה)

שוב האגם השחור, הרי הוא האגם הגדול בפארק

כרובים באחת הגינות ב- Žabljak

"שטיח" הכבשה שהיה לי בחדר. בצד ימין למטה, ניתן להבחין בעצמות הרגליים של השטיח

החלק החדש של העיירה KOTOR ומימי המפרץ, הלא הוא הפיורד הגדול בדרום אירופה

שוב תמונת השתקפות בפיורד

הקתדרלה בקוטור העתיקה

גם זה ב-Stari Grad של Kotor

בית הקפה שליד מגדל השעון העתיק

אהא, "המרת כספים" ליד אחת החנויות בקוטור. השלט ירד לאחר מכן, משום מה

קוטור - העיר והפיורד

משום מה, החלק הזה מחוץ לחומות קוטור העתיקה, הזכיר לי את "העיר האסורה" בבייג'ינג

ביקשתי מהילדה הזו, שישבה בכניסה לבית המפלגה הקומוניסטית רשות לצלם אותה

מבט מהמבצר על גגות קוטור והפיורד

דייג מציג את השלל שלו ב- Perast

שני האיים המלאכותיים ב-Perast

תמונת השתקפות שלי (השחור עם התרמיל) בהרצג נובי