קראו לי פחדן.
קראו לי אחיקם בן שפן או סתם שפן.
הבוקר ברחתי שוב מבדיקת דם (הפעם הקודמת אגב הייתה לפני מספר שנים, כאשר הייתי בצבא).
קמתי שמח וטוב לבב בשעה 6:00 לערך.
מעט לאחר השעה שבע הייתי ליד המעבדה של קופת החולים ("שירותי בריאות", עלק. נהייתי חולה רק מלהגיע לשם).
לקחתי מספר.
המתנתי.
בזמן ההמתנה, יצא לי לשמוע את התלונות הרגילות של אנשים הממתינים בתור, על כך שזה לא בסדר שהאנשים שלפניהם מקבלים שירות.
לצערי, התור שלי הגיע...
השבתי בחיוב כאשר נשאלתי האם אני בצום (הרמדאן כבר נגמר אגב?)
וקיבלתי מספר למעבדה.
התור שלי הגיע מהר, מהר מידי.
נכנסתי.
הצהרתי שאני פחדן ושבפעם הקודמת ברחתי.
האחות מזרחי (שמשום מה דיברה רוסית – נפלאות החלפת שם המשפחה לאחר הנישואים. או שאולי היא ממזרח אירופה?!) ניסתה להרגיע אותי.
"שכב על המיטה שם" אמרה והצביע על מיטה.
עמדתי ליד בעצבנות. זה היה מספיק קרוב למילוי בקשתה.
בעודי רועד מפחד, היא הסבירה לי שעלי להפשיל את שרוול יד ימין ולא יד שמאל.
אלעד: "אבל לא עדיף שתיקחי לי דם מיד שמאל?"
האחות מזרחי: "אני עובדת עם יד ימין."
אלעד: "גם אני, זו הבעיה!"
נשכבתי בחוסר רצון.
לפתע, חוסם עורקים כחול ומפחיד נכרך סביב זרועי.
לפתע, כל החיים שלי חלפו מול עיניי (טוב, הם לא באמת חלפו מול עיניי, אבל כיף לכתוב/להגיד את זה. מול עיניי חלפה האחות מזרחי ולמותר לציין שהיא לא "כל חיי").
"אני לא עושה כלום" אמרה האחות מזרחי, וביקשה ממני "לעשות ביד" (אם הייתי מדגים את התנועה, עדיין המשמעות של סיפוק אישי הייתה נראית מתאימה. אבל בכל מקרה, היא ביקשה בדרך מוזרה שאכווץ ואשחרר את אגרופי).
"עשיתי ביד" כפי שהאחות מזרחי ביקשה (רגע, זו ספירת זרע, או בדיקת דם?)
ואז היא העבירה צמר גפן אימתני על זרועי!
הקור המרטיט של האלכוהול (או חומר חיטוי אחר), הקפיץ אותי בו במקום!
בשלב הזה, התחלתי לגלות רצון לקום, בעוד האחות מזרחי דוחפת אותי בכוח ומצמידה אותי למיטה.
זה היה מאבק עיקש, אך ידה של האחות מזרחי הייתה על העליונה ובתוספת מעט כוח שכנוע ("זה רק צמר גפן"), שבשלב הזה עדיין גבר על ה"אפשר לוותר על בדיקה, זה לא באמת הכרחי" שלי, עדיין נמצאתי שכוב על המיטה.
מידי פעם היא ציינה שאני גבר (אפשר לחלוק עליה בקטע הזה) ולכן השבתי שגברים ידועים כפחדנים וכנראה זה מקור הבעיה.
אבל אז...
הו, אז הגיע השלב המפחיד. צינורית מוזרה, אשר בקצה שלה מחט, נראתה עוזבת את השולחן, בידה של האחות מזרחי, בדרכה לעבר הזרוע שלי.
הפעם קמתי. לא עזרו הדחיפות של האחות מזרחי (והיא ניסתה, או היא ניסתה). בעוד היא מנסה לרתק אותי למזרון, אני קם בכוח.
בשלב הזה גם קמתי על הרגליים.
האחות מזרחי קראה לתגבורת.
גברת אחת מן החדר הסמוך אמרה לי בכל עצבני ומתנשא:
"אתה לא מתבייש, הבת שלי בת 10 ועשתה את הבדיקה הזו לבד לפני שבוע".
השבתי לה:
"זה רק כי היא קטנה ועדיין לא יודעת כמה זה מפחיד".
עוד אחות נכנסה לחדר.
נראה היה כי לוא רק רצו, יכלו לגבור עלי...
האחות שהגיעה שאלה בשיא הרצינות "אתה מתכוון לעשות היום בדיקה או לא?".
ללא היסוס, השבתי "לא", כאשר נימה של פחד אפפה את קולי.
"אז אל תעשי לו בדיקה" היא אמרה לאחות מזרחי.
האחות מזרחי שחררה אותי מחוסם העורקים הכחלחל.
אני עדיין רעדתי.
האחות מזרחי ביקשה ממני לבטל במשרד את הבדיקות, על מנת לא ליצור אצלם בעיות.
השבתי שאעשה זאת ברצון.
וכך, מספר דקות לאחר שנכנסתי, לפרק זמן שנראה כנצח, יצאתי.
אמנם לא נדקרתי, אבל בעקבות השימוש בחוסם העורקים, מגע הצמר גפן ומבטיה המפחידים של האחות מזרחי, התחושה שליוותה אותי מיד אחרי ועדיין מלווה אותי כעת, כשעה לאחר שברחתי משם כל עוד נפשי בי, היא כאילו עברתי בדיקת דם!
נראה לי שאחסוך לעצמי (ולצוות של המקום, בפניו התנצלתי על בזבוז הזמן כאשר עזבתי) את החוויה הזו שוב.
זה כמו עינוי בעבורי – לעבור שוב ושוב את חווית הפחד מבדיקת הדם, בלי לעבור אותה בעצם...
זה מה שקורה כאשר בלונופוב (או גם אקוזופוב), כלומר אדם שפוחד ממחטים או בעצם מכל דבר חד, שהוא גם טריפנופוב, כלומר אדם שחושש מזריקות, הולך לעשות בדיקת דם.
האם זה המקום לתהות מי היה האדם הראשון שחשב לשאוב לאנשים דם מן הזרוע?
מה הוא חשב לעצמו בעצם?
דם, אמור להישאר בכלי הדם!
מקומו של הדם בוורידים, בעורקים ובנימי הדם, לא בשום צינור אחר!
דם אמור להישאב על ידי הלב, לא על ידי האחות מזרחי!
מה כבר אפשר לדעת מבדיקת הדם שלי, שאי אפשר לדעת אם שואלים אותי?
כן, אני מרגיש נפלא. אין לי סחרחורות או בחילות והכל טוב ויפה.
למה לדקור אותי?
איזה ערס העלבתי שזה מגיע לי?
נראה לי שבשלב הזה, אחוז אימה וטרור, אפרד מן הקוראים באשר הם לשלום!
אלעד