בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

המקום: הצ'ק פוסט (שמשום מה קרוי "מחלף הקריות", על אף שהוא ממש רחוק מהקריות ומוכר בשם מתקופת המנדט).

הלבוש: לא באמת חשוב, למעט העובדה שענבתי עניבה.

הסיבה: ריאיון עבודה לעבודה שאני לא באמת רוצה (למען האמת, היה לי חלון של שעתיים שרציתי למלא והריאיון הזה נפל בדיוק ברגע מאוד נוח).

לא בדיוק זכרתי מה החברה הזו בדיוק מנסה למכור (משום מה חשבתי תרופות) ולא היה ברור לי מה הם בדיוק מחפשים (במעורפל זכרתי שאמרתי שאני מעוניין במשרת ניהול, כאילו זה באמת מעניין אותי).

אז החלטתי לזרום.

הצ'ק פוסט, למי שאינו חיפאי, הוא החור המגעיל ההוא במפרץ חיפה.

ניתן למצוא במקום מפעלי תעשייה מטונפים, מוסכים, מועדוני מין זולים, נגריות ואולמות חתונה סוג ב'.

לכן, כל ריאיון עבודה בו מזמינים אותי לצ'ק פוסט, ישר מעורר בי חשד, לפיו לא מדובר בעסקים כשרים או לחילופין כאלו שבאמת הייתי רוצה לעסוק בהם.

וכך, הגעתי למקום, עברתי כשלושה או ארבעה מזללות שווארמה, ומצאתי בפתח בניין בלב אזור המוסכים.

למטה עמדה נערה צעירה ושאלה "אתה לריאיון".

"כן" השבתי מחויך (ומעונב כזכור, מה שגרם לי לא להפסיק לחייך מעצם המחשבה על העובדה שבאמת לבשתי עניבה, אביזר כה לא חיוני בלבוש, למעט אם אתה איש עסקים שמעוניין לתלות את עצמו לאחר יום עבודה מפרך).

היא הספיקה לאחל לי "בהצלחה" ועליתי למעלה.

למעלה, גורילות לבושות בחליפות (טוב, הם לא באמת גורילות, אבל היה מדובר בכמה גברים מגודלים), עמדו כסלקטורים במועדון לילה שטרם פוצץ על ידי הגי'אהד האסלאמי.

"תכין קורות חיים, תעודת זהות תכבה את הסלולארי" אחד הגורילות אמר לי בקול נמוך ואסרטיבי.

הכנתי את אשר הוא ביקש ואז עברתי מבעד לדלת...

אולם גדול נגלה לעיני, כיאה לאזור תעשייה ומוסכים.

בפנים, מספר נשים שכל תפקידן היה לקלוט את הבאים לריאיון.

אחת מהן, דתייה על פי לבושה, נתנה לי דף עם פרטים למלא.

אולי אציין אחד:

"מה מביא אותך לריאיון?"

התלבטתי אם לכתוב "אוטובוס" או "ראיתי מודעה".

בסופו של דבר כתבתי שטות לקקנית אחרת.

אחרי שמסרתי לגברת הדתייה את הטופס, היא אמרה לי משהו שכבר אמרו לי בטלפון לפני כן:

"טוב, כעת אתה הולך לדבר עם XXX, אחד הבכירים בחברה".

השבתי ברצינות.

כאן, לפני שאספר על הריאיון, אולי ארחיב מעט על כל הקונספט הזה.

אזור תעשייה עלוב מחד, וניסיון ליצור תדמית של חברה רצינית מאידך, גרם לי לבוא מראש מחויך וליהנות ממופע טוב.

מהרגע בו פגשתי את הנערה למטה ועד הרגע שנפרדתי ממנה לשלום כעבור כעשר דקות, הרגשתי כשחקן בתיאטרון ולא באמת חי את החיים שלי (והרי שייקספיר אמר שהעולם כולו במה והאנשים הם שחקנים, אז מי אני שאתווכח?!).

מאוד נהניתי ללמוד את משחקי הכבוד של אותה חברה – שומרים, מקבלי פנים, מזכירות, "אחד הבכירים בחברה", לבוש עסקי ועוד כל מיני דברים שנמצאים בהטרוטופיה הזו המכונה "ריאיון עבודה", רק כדי ליצור רושם על המועמדים הפוטנציאלים לעבודה, שהם עומדים בפני מעסיק רציני (גם אם האינטואיציה שלי, ואולי היא מוטעית, הראתה שמדובר בשרלטנים לא קטנים).

יתכן ובעבר דברים מן הסוג הזה היו עושים עלי רושם. יתכן ואם הייתי זקוק לעבודה הזו, ודאי גם הייתי מנסה לעשות רושם ולנסות לפגוע לטעמם.

אך בגרתי, ואני משתדל ליהנות ממופעים ולא לקבל את המוצג בהם כהווייתם.

הייתי כותב "נכנסתי לריאיון אצל אחד הבכירים". אבל מעבר לעובדה שאני בספק באשר לבכירות של אותו בחור (והרי בכירות היא עניין יחסי ולא עניין מוחלט ולכן אין חשיבות להגדרה "בכיר" בעבור אדם מן החוץ, כמוני), פשוט לא נכנסתי לשום מקום.

הריאיון התקיים באותו אולם בו מילאתי רגע לפני את פרטיי, כאשר פשוט התיישבתי ליד שולחן אחד מיני רבים, אשר בצד בו לא אני התיישבתי, ישבו שלושה – במרכז בחור צעיר עם חליפה ושני גברים מבוגרים יותר משני צדדיו.

הבחור הציג עצמו (אל תצפו ממני לזכור את השם שלו). הוא היה לכאורה הבכיר, בעוד מידת בכירותם של השניים הנוספים לא הוזכרה. למותר לציין שתפקידו של איש מהם לא הוזכר, שלא במפתיע.

הריאיון החל בכך שבכלל נשאלתי על ידי "הבכיר" האם אני יודע בדיוק במה מדובר.

השבתי בכנות שאין לי מושג.

"אתם חברת תרופות אמריקנית. לא?" אמרתי בטון שאלתי.

"אנחנו בדיוק ההיפך מזה – אנחנו חברת תוספי מזון, אנחנו רוצים שאנשים יהיו בריאים ולא ישתמשו בתרופות" הוא השיב וחייך אל שני הקולגות שלו.

"כן בטח, מוכרים לאנשים רעל שהם לא צריכים" חשבתי לעצמי, בעודי אומר "נשמע הגיוני" בקול רם.

הבחור הצעיר, שאולי מבוגר ממני בחמש שנים, החל עובר על קורות חיי ומידי פעם שאל שאלות.

הוא התפלא לראות שאני בכלל עובד.

הייתי צריך לתת איזה תירוץ עלוב למה אני מחפש עבודה (מעבר לעובדה שמזמן לא עשיתי ריאיון עבודה וזה ממש כיף, אז באתי).

הזכרתי משהו על כסף, אך אמרתי באותו משפט שכסף הוא לא העניין היחידי שלי.

פה נחסוך מן הקוראים שהם לא מור כל מיני פרטים.

כאשר נשאלתי מה הם תחביבי, אחרי שציינתי את הדברים הטריוויאליים, חשתי צורך עז להסביר שאני בעצם איש אשכולות.

"אני איש רנסאנס" אמרתי בחיוך.

"אתה באמת נראה כזה" הוא השיב בחיוך גם כן.

שנינו צחקנו. נראה לי שבשלב הזה, היה ברור גם לו שאני לא באמת רוצה לעבוד בחברה הזו.

לאחר שהוא ביקש שאפרט יותר למה הכוונה איש רנסאנס, התחלתי לספר על כל אותן עשרות תוכניות גרנדיוזיות שתכננתי בכל מיני שלבים של חיי ללא כוונה של ממש לממש.

למשל להיות יבואן.

כאשר נשאלתי יבואן של מה, השבתי שזו שאלה מצוינת, כי אם הייתי יודע של מה, ודאי כבר הייתי יבואן.

היו כמובן עוד דברים שמעולם לא התכוונתי לעשות וסיפרתי שבכוונתי, אולי, להגשים בעתיד.

"אז למה אתה בעצם רוצה משרת ניהול".

גם כאן, אמרתי כל מיני דברים כמו "זה מעניין אותי", בצורה הכי לא משכנעת בעולם. בחיי, אני באמת לא רואה עצמי מנהל של אף אחד הרי.

בשלב הזה, נגמר הריאיון הקצרצר, כאשר נשאלתי האם יש לי עוד משהו להגיד שאולי עשוי להטות את הכף.

הואיל ומראש לא ממש רציתי לעבוד בחברת תרופות, בטח ובטח לא בחברת תוספי מזון (מי שעוקב אחרי הבלוג במהלך השנים, ודאי קרא כבר קטעים שכתבתי כנגד תוספי מזון שונים), לא באמת היה לי צורך לשכנע אותם בכלום.

"בוודאי שיש לי עוד מה להגיד" אמרתי.

אז התחלתי במשך חמש דקות לנסות למצוא מילה שתתאר אדם נבון שיודע להגמיש את עצמו בהתאם לנסיבות.

הואיל ולקח לי כאמור כחמש דקות להעלות את המילה, שגם היא הייתה עם עזרה בהגדרתה, אני בספק אם היא שכנעה מישהו במשהו.

אבל היי, זה היה ממש כיף!

כאשר נפרדתי לשלום, הם נקטו בשיטת Don’t Call us, We call you המפורסמת.

כאילו בכלל הייתי מתקשר לשם.

המסקנה המתבקשת לפעם הבאה – להיות לגמרי לא רציני. אפילו יותר מן הפעם הזו

אני זוכר שלפני הגיוס, הלכתי מספר לא מבוטל של פעמים עם חבר לכל מיני מקומות שחיפשו עובדים והשתעשענו ב/עם יתר המועמדים והמראיינים.

כמובן שמעולם לא התקבלנו, אבל אלו היו ימים עליזים וכיפים.

אני מקווה למצוא עצמי בקרוב שוב בריאיון לעבודה שאני לא באמת רוצה ושם להגיד שטויות של ממש.

נראה לי שבדומה לטיפול אצל פסיכולוג (לא שיש לי ניסיון, אבל יש בימים אלו איזו סדרה כזו בטלוויזיה ואימא שלי רואה אותה), ראיונות עבודה הם מקומות בהם אתה יכול לשפוך את אשר על לבך, לשמוע כמה עצות בגרוש ולאחר מכן לשכוח מכל מה שהיה (או לכתוב על זה בבלוג).

רק שראיונות עבודה הרבה יותר זולים!

לתשומת לב המחבלים

לאחר הראיון החביב, נכנסתי למסוף האוטובוס בלב המפרץ, כאשר בין פרטי הלבוש שלי, היה פריט אחד מאוד מיותר – עניבה.

מעבר לעובדה שזה כיף אדיר להסתובב עם חליפה, גיליתי משהו מאוד מעניין...

השומר בכניסה לתחנה, סימן לי להיכנס מבלי לבדוק את התיק.

זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, אבל הפעם לא התחלתי לזבל להם את המוח בשצף מילים קולח, אלא פשוט התחלתי לפתוח את התיק והוא סימן לי שאין צורך...

כן-כן, גיליתי את הטריק!

אפשר להיכנס לתחנות אוטובוס מרכזיות ללא כל בדיקה ביטחונית, אם רק טורחים לענוב עניבה מראש!

האם רק אני סבור כעת שפריט לבוש חיוני למחבל מתאבד, שהיד, מעבר לחגורת נפץ, זה פשוט עניבה?

אגב, הידעתם שעניבה היא המצאה קרואטית?!

לא שאני באמת בטוח באמיתות השורה הקודמת, אבל כאשר הייתי בדוברובניק, באחת החנויות הפרט הזה היה כתוב.

אם זה לא נכון, לפחות זה עוזר להם למכור עניבות במחירים ממש מופקעים (אני קניתי עניבה יפה בדרום אפריקה, במחיר ממש זול לפני מספר שנים. אינני רואה כל צורך לשלם הרבה על עניבה, רק כי היא נמכרת בקרואטיה, גם אם קרואטיה באמת הייתה מולדת העניבה).

וכך מסתיים לו פוסט שבעצם לא רציתי לכתוב והוא כל כולו מתנה למור.

אלעד