בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

אז הערב (שזה כבר אתמול) הלכתי לחגיגת פתיחת השנה שכללה את ההופעות של כוורת (הלהקה החיה-מתה), הדג נחש (להקת ההיפ הופ הירושלמית המצוינת) וריטה (הזמרת הפרסייה המעצבנת).

הגעתי באמצע ההופעה של כוורת, בערך בשעה רבע לשמונה.

בניגוד ליום הסטודנט האחרון, הזכור בשל היותו עמוס לעייפה בבני נוער (ברמה כזו שהמשטרה סגרה את השערים ולא אפשרה לאנשים שרכשו כרטיסים להיכנס, בשל החשש לחייהם), הפעם לא נמכרו כרטיסים לכל דורש, אלא הכניסה הייתה לסטודנטים בלבד (ובני/בנות זוגם).

כתוצאה מכך (וגם בשל העובדה שבאותו זמן התקיימה מסיבת תחילת השנה של הטכניון, שהביאה את רמי פורטיס וברי סחרוף, שאני מניח שהייתי הולך אליה לוא ההופעה הייתה בחינם, כמו זו באוניברסיטה), התחושה הייתה ריקנית למדי.

אם ביום הסטודנט אלפי בני ובנות נוער נדחקו באזור הבמה – מזיעים ועסוקים ב"להיות מגניבים", הרי הפעם הקהל הורכב רובו ככולו מסטודנטים, שאמנם שרו וקפצו, אבל בהחלט לא דחפו באלימות האחד את השני ונותר מקום רב לנשום.

כאמור, בדקה או השתיים הראשונות הקהל הדליל נראה לי מוזר במקצת, אך לא נתתי לכך להפריע לי, השתדלתי ליהנות מההופעה של כווורת שהייתה בעיצומה ובמהרה, גיליתי את היתרונות של קהל דליל (לא שלא הכרתי את התחושה ממקודם, אבל בכל זאת, הדבר נראה לי מוזר).

נחזור אולי מספר דקות קודם לכן. אני מניח שכהפקת לקחים מיום הסטודנט, הפעם הבדיקות בכניסה היו קפדניות, שלא נאמר קפדניות מידי.

הגיוני שהשומר בדק תעודה וכרטיס.

נראה לי גם הגיוני שהשומר אחריו בדק אם יש לי נשק (כמובן שלא יתכן שאחביא נשק במקום מתחת לאזור האגן ולכן אין טעם לבדוק שם).

אבל כאשר חבורה של שוטרים ביקשו ממני תעודה (הצגתי להם תעודה של משטרה ואז אחת השוטרות לפתע נזכרה שהיא מכירה אותי. אני לא זכרתי אותה, גם שהיא התעקשה שהיא מכירה אותי), זה נראה לי כבר מיותר.

אחרי חבורת השוטרים, עוד שמר עמד ושוב, כמה עשרות שניות לאחר בדיקת הנשק הראשונה, בדק שוב אם יש לי נשק.

כן, פאלם פיילוט לא יורה!

האם זה המקום להתלונן שאגודת הסטודנטים (או מי שהיא ממנה מטעמה לארגן את האירוע) נע מקיצוניות לקיצוניות – מאירוע ענק ללא סידורי אבטחה נאותים שאנשים מתפרצים פנימה מעל הגדר לאירוע קטנטן עם מעט משתתפים ואבטחה קשוחה ולא פרופורציונאלית?

לא?!

אז לא אתלונן כאן.

כעת אתאר במילה אחת את ההופעה של להקת כוורת.

פתטית.

זה לא שלא נהניתי ולא שיש לי בעיה עם שירים שנכתבו לפני שנולדתי, מה גם שחלק ניכר מהשירים היו שירים של הזמרים השונים שיצאו מכוורת ולא מהתקופה של כוורת כלהקה.

פשוט העובדה שמדובר בחבורה מבוגרת, כמעין סבים של רוקנרול (בדומה אגב לרולינג סטונס, המצוינים) שעומדים ושרים וכבר לא עושים יותר מידי, נראתה לי מעט משונה.

בכלל, גלי נוסטלגיה הם דבר שאינני מצליח לאפיין. אין בהם חוקים. כמו שברור שבשנה הבאה פרטי הלבוש שיהיו באופנה יהיו מהעבר, אך לא ברור מאילו שנים אופנת הרטרו הזו תבוא, כך ברור שגם במוזיקה יבוא איזה גל נוסטלגיה, אך לא ברור אם יהיו אלו שירי ילדים משנות השמונים, השבעים, רוק מלפני שלושים שנה, שירי להקות צבאיות או להיטי שושנה דמארי.

והאקראיות הזו (שודאי נקבעת על ידי מישהו, או מספר אנשים), כה מלאכותית. באותה מידה, גל הנוסטלגיה יכול היה להיות למוזיקה קלאסית מהמאה ה-19 או ה-18 או שירי ג'אז משנות העשרים והשלושים של המאה הקודמת.

לאחר ההופעה של כוורת, הייתי אמור לפגוש במרינה.

אולם בדיוק החלה הופעת הדג נחש, מה שאמר שהתכתבות ה-SMS שלנו לא נשאה פרי, שכן הבנתי שהיא בקרבת מקום, אך לא נפגשנו באמת.

אך אין זה משנה, פגשתי בקהל מישהי אחרת שלומדת איתי, בדיוק דקות ספורות לפני שהחלה ההופעה ובמשך כל ההופעה היינו פחות או יותר באותו המקום.

"הדג נחש", אנגראמה (Anagram) ל"נהג חדש" (בדומה אגב ל-Axl Rose שהוא שיכול אותיות ל-Oral Sex), היא להקה ירושלמית מצוינת.

מדובר בלהקת היפ הופ שבשנים האחרונות זכינו לשמוע לא מעט שירי מחאה שלהם (כאשר לדעתי "מספרים" הוא אחד הבולטים בהם).

אני חושב שמה שטוב בהם, הוא שיש להם אמירה (נכון, הם לא היחידים, אבל בכל זאת) ולא רק מוזיקה לשם מוזיקה, כלילה ולא מקושרת לכלום (בניגוד נגיד לכמה אומנים שכותבים שירי אהבה סוג ב' וכדומה).

וכמובן, המוזיקה קצבית, מה שהפך את ההופעה לדבר נחמד (כמעט כמו ריקוד על שטיח של פלייסטיישן!) ובנוסף, הערות ואמירות משעשעות של הסולן שאנן סטריט גרמו להופעה הזו להיראות באמת טוב.

לריטה לא נשארתי. זאת כפועל יוצא מהעובדה שאני ללא ממש נהנה להאזין למוזיקה של ריטה.

וכעת, תמונות...

לזוז!

כוורת

דני סנדרסון וגידי גוב (מוקדש למעיין)

כוורת

הדג נחש

אני חושב שלהקה עם נגני סקסופון וכלי נשיפה אחרים, זה דבר חביב

 הדגש נחש בתמונה אחרונה