כידוע בישרא-בלוג, קיים עניין "הנושא החם" שאמור להיות מין במה לקונפורמיזם – "הנושא שכולם מדברים עליו עכשיו".
בימים האחרונים, הנושא החם היה "המהומות בצרפת" ובחרתי שלא להתייחס אליו, שכן לא משנה מה תהיה התייחסותי אליו, היא תהיה שטחית וכנראה חוטאת לאמת.
וכיום, בעקבות נצחונו של עמיר פרץ בבחירות לראשות מפלגת העבודה, הנושא החם הוא "פרץ יו"ר העבודה".
האם רק אני מרגיש כאילו הנושא החם החדש בעצם די דומה במהותו לזה הקודם – מהגרים מצפון אפריקה שמגיעים למדינה מערבית, או למצער כזו המתיימרת להיות כזו, ועושים בה שמות?
מי שקובע את הנושאים הללו, הוא חדל אישים ללא כל צל של ספק.
טוב, אז מה אם אני מתעלם מהניואנסים הקטנים והגדולים כאחד ומשתמש בהכללה בצורה גסה למדי?!
הרי זו היא מטרתה של סאטירה, הלא כן?
ואם כבר נגענו בסאטירה העוסקת בבחירתו של עמיר פרץ, הרי לפני שנגיע לעניינים היותר רציניים, רציתי להזכיר פוסט שכתבתי לפני כשנתיים וחצי, אשר אינני מזדהה כיום בהכרח עם כל תוכנו, אך בסופו ערכתי השוואה שמשעשעת אותי עד עצם היום הזה, בין המראה של עמיר פרץ לבין זה של יוסף סטאלין ויצחק לייבוש פרץ.
אשים פה את התמונות שוב, רק מפני שאני מניח שכמות הקוראים של הבלוג הזה כיום שגם קראה את הבלוג במאי 2003 נמוכה, ואמשיך הלאה...
עמיר פרץ
יוזף סטאלין
י.ל. פרץ
וכעת אגיע בעצם לדעתי בעניין בחירתו של פרץ.
יש לי יחס די אמביוולנטי כלפי עמיר פרץ. בקצרה, אומר שמחד, מן הבחינה האידיאולוגית הוא מייצג משהו, אולי מעט נאיבי, אולם מאידך, הפרקטיקה מעט בעייתית ואינני בטוח שזה הוא האיש המתאים.
מצפייה קצרה בטלוויזיה, האזנה לתוכנית "סגל עצבני" (התחליף המוזר ל"זהבי עצבני" שגם לה אני לא מאזין כמעט) וקריאה מעט מרפרפת של אתרי החדשות של העיתונים הגדולים, קשה להתעלם מאופוריה די גדולה שאוחזת רבים בעקבות בחירתו של פרץ.
חלק ניכר מההתלהבות באה מצד יוצאי עדות המזרח שמרגישים שהנה, אוטוטו עוד סכר הולך להיפרץ (ע"י פרץ, איזה משחק מילים נפלא) ויוצא עדות המזרח יישב על כס ראש הממשלה.
ביטוי לכך, שמעתי מאדם שהזדהה בתוכניתו של סגל כחבר מרכז ליכוד שהולך לבחור בעבודה, רק מפני שהוא רוצה שסופסוף יהיה ראש ממשלה מזרחי.
זה לא היה הביטוי היחיד ואני מניח שהקורא האינטליגנט יבין את הבעייתיות שאני רואה בכך שאדם מצביע בצורה שבטית למדי, על פי מוצאו של המועמד. אולם אין להתעלם מהפן הזה של התמונה.
התלהבות נוספת, מהולה קצת יותר, היא זו של צמרת העבודה (למעט שמעון פרס) שרואה אולי הזדמנות לחיזוק מעמד המפלגה (הס מלהזכיר מהפך פוליטי), שכן פרץ התחייב להוציא את מפלגת העבודה ממשלת שרון בה הייתה קבורה.
מעבר להתלהבות של הסיכוי לשינוי שקיימת, הרי שמדובר בשינוי שעל פניו נראה מבורך.
אם נבחן חלק מהצהרותיו של פרץ, לפחות אלו מהעת האחרונה, הרי שמהבחינה המדינית הוא שואף לשלום (שזה למעשה כל אחד מכל קצוות הקשת הפוליטית, אולם עמדותיו של פרץ ממקמות אותו בצדה השמאלי של המפה הפוליטית, עם נכונות להגיע לפשרות על בסיס חלוקה הוגנת, על מנת להגיע להסכמים עם הפלשתינים), והצד החברתי, הוא למעשה הדגל בו הוא מנופף כל הזמן.
לכן, אפשר להגיד בקלות שמהבחינה ההצהרתית, אין מדובר ברוח שינוי בלבד, אלא בשינוי חיובי למדי שיכניס מעט אוויר במפרשי ספינת ישראל.
אבל, וכאן האבל הגדול, נשאלת השאלה מה מעבר להצהרות הנדיבות, אכן יתורגם למעשים בפועל ובאיזו צורה.
רוצה לומר, קל עד מאוד להגיד "אני בעד החלשים". אפילו די קל גם להתכוון לזה.
הרבה יותר קשה לראות כיצד מיישמים תוכנית של ממש לפתור בעיות כגון בעיית העוני, במיוחד במדינה דמוקרטית (בערך) שהשליט בה אינו כל יכול.
אין קל מלהכריז על שינוי סדר עדיפויות.
הרבה יותר מסובך לשנות את סדר העדיפויות, במערכת פוליטית נתונה עם לחצים שונים ובעיקר משונים, של כל מיני קבוצות.
גם אם נצא מנקודת הנחה שעמיר פרץ זך וטהור כערבות השלג באנטרקטיקה, הרי שעדיין יש לזכור שהוא פועל במפלגה גדולה ומסואבת ובמדינה גדולה ומושחתת עד היסוד.
אך כאמור, אין הכרח שפרץ עצמו מונע משיקולים אלטרואיסטים, ולמעשה, סביר שהוא לא.
אולי זו סתם תחושת בטן ונטייתי שלא לסמוך על אנשים עם שפם, אך בראייתי, בשנים האחרונות בתפקידו כיושב ראש ההסתדרות, דאג עמיר פרץ בעיקר לביצור מעמדו ופחות לאותם אלו שכעת הוא מעלה על נס את מצוקתם ומציג עצמו כמושיעם.
אני מתייחס לכל מיני הצהרות שמפלגתו, מפלגת עם אחד (שבינתיים התמזגה עם העבודה) פיזרה ומעולם לא הגשימה – שכר מינימום העומד על 1,000 דולר בחודש למשל. כמובן, קשה לצפות ממפלגה עם שניים עד שלושה חברי כנסת להגשים מטרה שכזו, אך בהחלט הבטחה זו לא עמדה במבחן המציאות וסביר שזה מה שיעלה בגורל הבטחות רבות שעוד יפוזרו על ידי פרץ, גם בראשות מפלגה קצת יותר גדולה.
כאשר מפלגתו של פרץ הייתה זו שדאגה לחלשים, בכך שעובדי חברות כוח אדם יהפכו לעובדים מן המניין תוך פרק זמן מסוים, היא לא התייצבה לאחר שהוחל ביישום החוק למציאת פתרון לאותם רבבות אנשים שעמדו על סף פיטורים בשל אותו חוק בדיוק, שכן מעסיקיהם לא רצו להעסיקם כעובדים מן המניין, מה שהוביל להקפאת החוק.
ואלו רק שתי דוגמאות.
אם נתניהו ועוד אנשים שונים במערכת הפוליטית הם נציגי התעשיינים (והיום שמעתי התבטאות חביבה של חבר הכנסת טומי לפיד, כאילו שינוי היא מפלגת המעמד הבינוני [למשל המילואימניקים שמפלגת שינוי הבטיחה לדאוג להם ודאגה לכך שיעשו יותר ימי מילואים, בזמן שהייתה בקואליציה] ומאוד השתעשעתי מכך, שכן מדובר במפלגה שדואגת בעיקר לאינטרסים של קבוצה צרה של בעלי ממון רב ויש לה מספר מנופח של מנדטים בעיקר על רקע שנאת חרדים ולא בשל דאגה של ממש לשכבת הבוחרים שהם מתיימרים לייצג), הרי פרץ נראה כנציגם של ראשי הוועדים הגדולים, ועדי העובדים כמובן, ולא כנציגם של הפועלים, העובדים, העניים או מי שלפחות מהבחינה הרשמית הוא מתיימר לייצג.
מספיק להתבונן ב"הישגים" של ההסתדרות בשנים האחרונות, על מנת להבין את האינטרסים של מי ההסתדרות בראשות פרץ ייצגה – ועדי העובדים הגדולים במשק, לא של העובדים הקטנים (לזכותו אומר שלא כל העובדים חברים בהסתדרות ודווקא אלו הקטנים אינם חברים בהסתדרות). אותם ועדי עובדים, אשר נודעו לא אחת בשל התנאים הנהדרים שהם מעניקים לחברים בהם ולאו דווקא לאנשים אשר אותם הם מתיימרים לייצג (דברים ברוח זו ניתן לראות באי מייל שפרסמתי כאן מזמן).
ועיקר ה"הישגים" היה השבתת המשק ועשיית הרבה רעש (אגב העלאת עמיר פרץ לתודעה) עם מעט מאוד פתרון למיליון וחצי עניים (שחלק לא מבוטל מהם עובד).
שלא לדבר על היות ההסתדרות גוף פושט רגל אשר ניהול כושל הביא אותו לרדת מנכסיו וחלק מעובדיו עובד בתנאים לא תנאים (לצערי, לא הצלחתי למצוא כאן את הקטע הרלוונטי בנושא זה, העוסק בהעסקה ללא זכות התאגדות בהסתדרות).
אם אסכם לסיום, בחירתו של עמיר פרץ לתפקיד יושב ראש מפלגת העבודה, גם אם אינה סוף פסוק ובחודשים האחרונים הדברים ודאי "ישתנו" לא אחת, הרי שהיא מעודדת מחד ולא מעודדת בכלל מאידך.
אכן נחמד שפרץ (ועוד כמה בעקבותיו) מדבר על חמלה, אך השאלה כיצד דיבורים אלו יבואו לידי ביטוי בפועל.
וזה מבלי להיכנס בכלל לשאלת "מה היא כלכלה נכונה" ולכל מיני שאלות אחרות שליברלים שונים מנסים להשחיר באמצעותן את הסוציאל-דמוקרטיה.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
