בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

בפעם הקודמת בה סיפרתי על הטיול שלי באזור הבלקן, בדיוק עזבתי את הרצג נובי לכיוון דוברובניק (Dubrovnik).

אם בכניסה לסרביה-מונטנגרו, ברכבת מסופיה לניש, השוטרים הסרבים בדקו את הדרכון שלי מספר דקות, הרי שבעת העזיבה של סרביה-מונטנגרו, נערכה לי בדיקה "מדהימה" ביכולתה לאתר דברים חריגים.

השוטר פשוט חיפש את הדף הפנוי הראשון בדרכון שלי וחתם (אומר כי הוא לא נראה ממש מאושר מעבודתו זו).

משך הנסיעה מהרצג נובי לדוברובניק, עורך פחות משעה, עם עיכוב קצרצר בגבול.

בדרך מתחנת האוטובוס בדוברובניק, עד לאכסניית הנוער אליה התכוונתי ללכת ואת מחיריה ידעתי מראש, נכנסתי למקום שהציג חדרים פנויים שפשוט היה בדרך.

הם הציעו לי מחיר יותר מכפול. אני ממש לא אוהב את כל המקומות הללו שמציעים מחירים גבוהים, רק כי הם קרובים לתחנת האוטובוס/רכבת. בד"כ המיקום שלהם גרוע והם בונים על תיירים עצלנים שאין להם מחד כוח ללכת הרבה עד שיגיעו למקום עם רמת מחירים סבירה ומאידך הם לא מספיק חכמים ללכת ל"מלון יוקרה" שהזמינו מראש.

בסופו של דבר, אחרי כחצי שעה (בערך), הגעתי לאכסניית הנוער.

אפילו במדרגות שעולות לאכסניה, נראו שלטי "חדרים להשכרה" וישישה אחת עמדה שם והציעה חדר במחיר דומה להפליא לזה שבאכסניה, אשר כולל גם כן ארוחת בוקר, בדומה לאכסניה שם היה ניתן לקבל ארוחת בוקר במחיר של כשני שקלים.

כאשר הגעתי לדוברובניק, עד שהתמקמתי באכסניה, השעה הייתה שעת ערב מאוחרת. לפיכך, החלטתי רק להסתובב מעט בעיר העתיקה ולאכול ארוחת ערב.

אומר שהעיר העתיקה של דוברובניק יפהפייה. אולם היא שורצת תיירים, על אף שכאמור ביקרתי Off the season.

אינני רוצה לנסות לשער כיצד נראית דוברובניק בעונת השיא!

למחרת, ה-12 באוקטובר, החלטתי להקדיש את כל יומי לדוברובניק.

בבוקר, התחלתי את היום בסיור סביב חומותיה של העיר העתיקה (המחיר לסטודנט 20 קונה במקום 30). הסיור ערך כשעה והשתדלתי מאוד להיות בשעה שהחומה עדיין לא עמוסה תיירים, כלומר מעט לאחר הפתיחה.

אני מתקשה שלא להשוות את הסיור על החומה לזה שעשיתי מספר חודשים לפני על חומת ירושלים.

אין מה להשוות...

עם כל הכבוד לירושלים והיותה עיר מיוחדת, הטיול על חומת דוברובניק חביבה יותר, ולא רק בגלל הים, אלא פשוט כי באמת מטפחים את החומה ולא סתם גובים כסף.

אבל זו דעתי הסובייקטיבית בלבד.

אחרי החומה, החלטתי להתעלות על עצמי פעם נוספת (הקודמת הייתה בסופיה והייתה עוד פעם אחרי בבודפשט) ולבקר בבית הכנסת העתיק של העיר.

בית הכנסת בדוברובניק הוא אחד העתיקים באירופה (כמדומני השני שעדיין קיים), הוא קטנטן, שלא נאמר זערורי, ממוקם בסמטה שכוחת אל (ברחוב היהודים, אם אתרגם את השם מסרבו-קרואטית) וכיום הוא משמש אך ורק כמוזיאון בלבד ולא כבית כנסת.

זאת גיליתי כאשר שאלתי האם תתקיים תפילה מיוחדת לכבוד יום הכיפורים, אשר החל באותו ערב וזכיתי למבט בוז מהשומר בכניסה.

חוץ מזה, המרגיזים שם מבקשים דמי כניסה (כמדומני 10 קונה, אבל יתכן ואני טועה והמחיר שונה) ובנוסף אוסרים לצלם בפנים (שזה חוצפה, כי שילמנו על הכניסה למקום הקטן והעלוב הזה!).

מבית הכנסת-מוזיאון העלוב, הלכתי לכנסיית St. Blaise, כנסייה בסגנון ברוק יפהפה, שבאופן צפוי, כמו כל הכנסיות, הכניסה אליה הייתה בחינם.

המסקנה המתבקשת בשלב הזה, למי שלא הבין, היא – אל תבקרו בבתי כנסת, תבקרו בכנסיות. זה הרבה יותר יפה והרבה יותר זול!

בכלל, הקונספט של הנצרות נראה לי הרבה יותר נחמד ומקבל פנים, מאשר הקונספט של הדת של האנשים הנרגנים האלה שכל עניינם הוא עשיית כסף ולא חלילה קירוב לבבות.

אחרי הביקור בכנסייה, הלכתי לארמון הרקטור (Rector’s Palace), שהוא מוזיאון היסטורי הממוקם במנה גותי מהמאה ה-15. במקום הוצגו ציורים יפים בסגנון הברוק בעיקר, וכן כלי פורצלן (ואני מניח שכל מי שעוקב אחר הבלוג, מכיר את חולשתי לכלי פורצלן!).

למטה גם היה תא מעצר קטן, כאשר המקום שימש אנשים במדינת-העיר שהייתה פעם דוברובניק.

אחרי המוזיאון, הליכה קצרה בסמטאות העיר העתיקה, עד אשר הגעתי לקתדרלת ההנחה של הבתולה (תרגום דפוק במיוחד ל-The Assumption of the virgin, שכן פירוש המילה Assumption במקרה זה הוא לקיחתה לשמיים של מריה).

גם הכנסייה הזו, מרשימה מאוד ויפה בהרבה הן מהכנסיות האורתודוכסיות באזור הבלקן (עליהן הרחבתי בשני החלקים הקודמים בהם סיפרתי על הטיול) והן מבית הכנסת המצ'וקמק של דוברובניק.

לאחר מכן, הלכתי לעוד כנסייה אורתודוכסית שנמצאת באחת הסמטאות הקטנות ורציתי לבקר גם במסגד של דוברובניק (שלמרבה הצער היה סגור באותה שעה)

עוד הלכתי למנזר Francisan והכנסייה היפהפייה שלצדו וכן הלכתי למוזיאון בית המרקחת העתיק של דוברובניק.

בערב הלכתי למיסה בכנסייה (זה היה מעניין, אבל כלל בעיקר המון זיבולי שכל בסרבו-קרואטית ומעט מידי שירה) ולאחר מכן ישבנו חבורת צרפתים-אמריקנים-קנדית-אוסטרליות-אני באכסניה ודיברנו קצת על הא וקצת על דא (ובעיקר על כלום, תוך כדי שהבחור הצרפתי שר להיטי פופ באנגלית שאני עדיין צוחק כאשר אני שומע את הגרסה המקומית שלהם, הואיל ואני נזכר בביצועים שלו).

למחרת, ה-13 באוקטובר, יום הכיפורים היה בעיצומו.

אני לא יודע מכם כמה זוכרים, אבל בשנה שעברה, ביום הכיפורים נכפה עלי צום כפוי הואיל ועליתי על הרכבת מבייג'ינג להונג קונג וכצמחוני, לא ממש סמכתי על האוכל של הרכבת.

נדמה לי שהפכתי זאת למסורת...

מידי שנה, ביום הכיפורים נכפה עלי לצום, הואיל ואני נתקע באמצעי תחבורה גדול!

אם לפני שנה הייתה זו רכבת, הרי השנה נתקעתי ביום הכיפורים על ספינה שעשתה את דרכה מדוברובניק לאי Hvar, כשבע שעות משם.

למזלי, לפני שעליתי לספינה פגשתי במשרד הכרטיסים זוג גרמנים חביב להפליא מנירנברג שהעביר את זמני בשיחות, בזמן שלא כתבתי את הסיפור שלי (שטרם סיימתי, אולי הגיע זמן לסיים אותו באמת). דיברנו על חוסר הטעם שבטיולים ועוד כל מיני דברים. כמו כן, על הספינה היו עוד שתי אוסטרליות שעוד נחזור אליהן בהמשך וגם הן הפליגו ל-Hvar (בניגוד אגב לגרמנים, שהפליגו לספליט, עוד כשעה מ-Hvar).

יחד איתנו, היה עדר תיירים צרפתים. בערב שלפני, הצרפתים שבאכסניית הנוער טענו שבכל מקום שלא הולכים בדוברובניק, פוגשים קבוצות תיירים צרפתים מבוגרים. הסתבר שכולם החליטו להפליג איתנו בספינה...

למי שלא יודע ולא נתקל בצרפתים מחוץ לצרפת או מרקע הטלוויזיה, צרפתים הם זן נדיר ומיוחד...

ראשית, ברור להם שכולם בעולם מדברים צרפתית. ודאי שצריך לפנות לגרמנים בצרפתית, כך גם לאוסטרליות וכך גם לי הישראלי, כי הרי כולנו מדברים צרפתית שוטפת.

שנית, הם מאוד קולניים. לעיתים נחמד להאזין לצרפתית, כי היא נשמעת נחמד. אך לא כך הדבר כאשר מדובר בעדר צרפתים, הנשמע כמו חבורת קופים מאחת הקולוניות הצרפתיות במרכז אפריקה, אי שם לפני למעלה ממאה שנה.

לבסוף, באופן פרטיקולארי למקרה האמור, הספינה הייתה עמוסה לעייפה, לפחות עד שהגענו לקורצ'ולה, אי הנמצא כשלוש שעות מדוברובניק, שם ירדו חבורות הצרפתים. עד קורצ'ולה, נאלצנו להיות דחוקים באותה ספינה עם המוני צרפתים שתקעו בנו מבטים נזעמים, שכן לנו היו כיסאות (עלינו לסיפון מוקדם), בעוד הם ישבו על הספסלים בצד, שנראו מעט פחות נוחים.

הו, הצרפתים הללו סיפקו לנו חומר טוב לצחוק עליו בהמשך ההפלגה (וגם בזמן שהם היו על הסיפון, כל עוד לא דיברנו צרפתית).

מידי פעם גשם שוטף ירד על הספינה. האי Hvar הוא אי ענק ומהספינה ראינו שלפחות בחלקו גשמים שוטפים.

כאשר ירדנו, התברר שבחלק שאנחנו הגענו אליו, הגשם לא ירד, לפחות באותה השעה.

כאמור, ירדנו מהספינה אני ושתי האוסטרליות, כאשר תפסנו אוטובוס מהנמל אל העיר Hvar, שהיא אחת ממספר הערים הממוקמות על האי. מדובר בעיר די עתיקה, מוקפת בחומה.

כאשר ירדנו מהאוטובוס, פגשנו בגרמנייה בשם אירינה ויחד הלכנו כולנו אל אותה אכסניה – The Green Lizard.

הסתובבנו מעט בעיר העתיקה בשעות החשיכה ארבעתנו, עד שהאוסטרליות המשיכו לטייל להן, בעוד אני והגרמנייה הלכנו לשבור את "צום יום הכיפורים" הכפוי מהספינה ואכלנו במסעדה איטלקית,

כאן אחסוך אינטראקציות חברתיות לא מעניינות במיוחד בערב באכסניה ואדלג לבוקר המחרת, עת קמתי מוקדם על מנת לצלם את העיירה בשעות הבוקר, כאשר אור השמש חמים וכתמתם.

לאחר מכן, שכרנו כל מי שהשתכן ב-Green Lizard (שזה 15 אנשים), כפי שקבענו בערב לפני (באותו חלק שחסכתי מכם לפי רגע קט), 3 סירות מנוע והפלגנו לאיים הסמוכים לאי Hvar. חלק מהאיים הקטנים הללו, היו גם כן לא קטנים בכלל.

אין לי חיבה גדולה לנהיגת/הטסת/השטת כלי תחבורה. יחד איתי בספינה היו עוד שלוש בנות, שלאחת מהן היה יום הולדת והיא מאוד רצתה להשיט את הספינה אז כמובן שלא התנגדתי ולמעשה די שמחתי שלא אאלץ להשיט את הספינה.

אבל מסתבר שעלצתי לחינם, שכן מהר מאוד נמאס לה, כך שהשטתי את הסירה לא מעט. טוב, גם לא טענתי שזה ממש הפריע לי.

היה נחמד. השמש אמנם יקדה, אך מזג האוויר לא היה חם מידי (וגם לא קר מידי).

מידי פעם עגנו באחד האיים, למשל להפסקת צהריים.

באמת שהיה מדובר באחד הימים המשובחים בטיול.

תהיתי האם להישאר באי עוד יום ולשכור קטנוע (שלא היה זול במיוחד והיה מאלץ אותי להיפרד מכמה עשרות אירו בעבור יממה) או להצטרף לגרמנייה ולשתי האוסטרליות בספינה לספליט ומשם עם שתי האוסטרליות לפארק פליטויצה (בעוד הגרמנייה מבלה יום בספליט ולמחרת חוזרת לדוברובניק).

החלטתי שהקפת האי לא תרגש אותי ולכן בחרתי לקום ביום המחרת, ה-15 באוקטובר בשעה חמש ועשרים בבוקר, על מנת לקנות כרטיסים למעבורת שיוצא מ-Hvar לספליט בשעה שש וחצי (וכן, הם אזלו ממש מהר. באמת היה שווה לקום מוקדם, אחרת לא היינו עולים על המעבורת הזו).

במעבורת היו כמה בנות מקומיות ששרו. בהתחלה זה הטריד, אבל אחרי שהן הצליחו לתאם בינן לבין עצמן, השירה הפכה למלודית ונעימה.

בשעה שבע וחצי הגענו לספליט.

זה אולי המקום לציין ששתי האוסטרליות התגלו (כפי שהסתמן יומיים קודם לכן) כלא חביבות בכלל (כלומר אולי חביבות, אבל לא כלפי הזולת שאינו אחת משתיהן).

כך למשל, כאשר ירדנו מהספינה, הגרמנייה ואני מעט אחריהן (כי לא היו לנו מקומות ביחד, כי המעבורת הייתה עמוסה כאמור), הן לא טרחו לחכות לנו וישר הלכו לתחנת האוטובוס (אנחנו אגב הנחנו שהן עוד על המעבורת וחיכינו עד שזרם האנשים מהמעבורת פסק).

בכל מקרה, החלטתי שאת היום הזה אעביר איתן, הואיל ותכננו לטייל באותו מקום ולאחר מכן אפרד מהן לשלום, וכך בשעה תשע כבר היינו על האוטובוס צפונה לכיוון זאגרב, על מנת לרדת בפליטויצה (Plitvice), שמורת טבע נפלאה, מלאה באגמים ומפלים מרהיבים.

על פליטויצה, אומר כאמור שמדובר באחד המקומות היפים שניתן לבקר בהם בקרואטיה.

יחד עם זאת, הוא הזכיר לי מאוד מקום אחר, יפה אף יותר לטעמי, שסובל מאותה בעיה בדיוק...

ג'יוזהי גו במחוז סיצ'ואן בסין (JIUZHAI GOU).

הבעיה של שני המקומות היא עודף תיירים!

בשני האתרים אגמי מים מרהיבים בשלל צבעים (אם כי אלו בג'יוזהי גו הם מרשימים יותר לדעתי), מפלים שופעי מים (אלו שבפליויצה עולים על אלו הסינים) והרים מיוערים (הרי ההימלאיה בסין, מה לעשות, מרשימים יותר מאלו של אזור הבלקן).

שני האתרים נגישים למדי, לפחות בכל מה שקשור לתנועה בתוך האתר (האתר הסיני נמצא בחור בצפן מחוז סיצ'ואן, אם כי אפשר להגיע לקרבת מקום בטיסה או בשעות רבות של נסיעה מבירת סיצו'אן – צ'נגדו). בשניהם ניתן לרגוש פס לתחבורה נוחה בתוך האתר – אוטובוסים באתר הסיני, ספינות ו"רכבות" (שזה בעצם אוטובוס ארוך בצורת רכבת) באתר הקרואטי. בשניהם שבילי עץ שאפשר ללכת בהם ליד ומעל האגמים.

והנגישות הזו הופכת את הטיול לחוויה מאוד קלילה המביאה אותך לחזות במראות עוצרי נשימה ללא כל מאמץ.

אך בו בזמן היא מביאה עימה המוני תיירים שעושים הרבה רעש, לכלוך ופוגמים בחוויה.

זו אולי הסיבה שבכל זאת אני מעדיף את פארק דורמיטור במונטנגרו (עליו סיפרתי בפעם הקודמת), אשר לפחות כאשר אני הייתי בו, הוא לא סבל מעודף תיירים והוא מחד נגיש ומכיל המון שבילים מסומנים להליכה, אך מאידך לא נגיש מידי והשבילים בו דורשים יכולת הליכה ממושכת.

עוד סיבה לא לבקר בפליויצה, שאינה קיימת בג'יוזהי גו, היא מסת הישראלים שבפארק. העברית נשמעה בפארק הזה יותר מאנגלית.

אחרי שעזבנו את הפארק, הלכנו לתחנת האוטובוס לכיוון זאגרב.

לפני שנכנסו לפארק, אמרו לנו בתחנת המידע שיש אוטובוס אחת לשעה, כאשר האוטובוס האחרון הוא בסביבות השעה 19:00. הסבירו לנו גם שלא מדובר באוטובוס האחרון, פשוט לאחר השעה שבע החושך מאפיל על תחנת האוטובוס ולכן האוטובוסים לא עוצרים.

כך, היינו בתחנה קצת לפני השעה שש, אני, שתי האוסטרליות (שהגיעו מעט אחרי, שכן אחרי התנהגותן הלא חביבה, שאת חלקה לא טרחתי לציין כאן, החלטתי שאין טעם להאט את הקצב עבורן או לחכות להן), זוג אוסטרלי וזוג מזאגרב שפגשתי בפארק, כאשר הם ביקשו ממני לצלם אותם והם המתינו בתחנה לפנינו ושאלו האם בכלל אמור להיות אוטובוס (מקומיים שלא טרחו לברר דרכי תחבורה – צק צק צק).

השעה שש חלפה, אנחנו ממתינים. בינתיים החושך החל לרדת. הזוג הקרואטי עצר טרמפ בשלב מסוים ונעלם.

אחרי למעלה משעה שעמדנו שם, החלנו לדאוג ולשקול אפשרויות – לעצור טרמפים או ללכת לכפר סמוך, כשני קילומטרים משם, על מנת להעביר את הלילה.

קור הלילה החל לתת אותותיו. והיה קר!

אז, כאשר בחוץ כבר די חשוך, ואחרי שחלפו לא מעט מכוניות שהטעו אותנו ודמו לאוטובוסים, הגיע אוטובוס שהיה בדרכו לזאגרב.

סימנו לו עם פנסים (אם כי אני סבור שהוא היה עוצר בלאו הכי), הוא עצר והופ, היינו בדרך לזאגרב.

בשמונה וחצי הגענו לזאגרב, הבירה של קרואטיה.

תהיתי מעט האם להישאר בעיר הזו, שאין בה אטרקציה של ממש, עוד לילה ויום, או לתפוס את אחד משני האוטובוסים שיוצאים בשעה 23:00 לכיוון וינה, בירת אוסטריה.

התקשרתי לבן דודי שגר בווינה, שאלתי אם הוא רוצה שאבוא לבקר אותו למחרת בבוקר.

לאור תשובתו החיובית, החלטתי לא להישאר בזאגרב ולעזוב באוטובוס שאמור היה להגיע לווינה למחרת בחמש בבוקר (בפועל, הוא הגיע בשש).

לסיום, רק אספר שהאוטובוס מקרואטיה לאוסטריה, עובר במדינה חביבה שביקרתי בה בעבר, העונה לשם "סלובניה".

לא בדיוק ברור לי מדוע, אבל השוטר בגבול הסלובני החליט של מספיק שהתעוררתי משנתי במושב האחורי של האוטובוס והצגתי לו את הדרכון, אלא אני מאוד חשוד ולכן אני צריך לפתוח את התיק הקטן שהעליתי איתי לאוטובוס (על מנת לגלות מספר חטיפים שקניתי לנסיעה – אכן פשע איום) ולקחת את הדרכון שלי כדי לבדוק במסוף שלו (אולי חלילה, אני מעורב בקנוניית פשע בינלאומית).

אז בגללי האוטובוס התעכב מעט. שוין.

בגבול האוסטרי, לא הרגשתי היחיד שדופק את האוטובוס, שכן לקחו מכל מי שאינו אירופי את הדרכון, לבדיקה שגרתית בדרכון ולא רק לי.

אז זהו, בפעם הבאה שתשמעו על הטיול, תשמעו ודאי על עלילותיי בווינה.

וכעת לתמונות...

אלעד

גגות דוברובניק העתיקה ממעוף הציפור

תמונה די דומה, רק הפעם עם האי הסמוך

בית הכנסת בדוברובניק (אז מה אם אסור היה לצלם? הם ביקשו כסף, נבלות!) כפי שאתם רואים, קטן, מכוער ואפשר לוותר

השדרה הראשית בדוברובניק העתיקה בשעת בין ערביים

גשם יורד על האי Hvar, כפי שצילמתי מהספינה

מלחים מציצים מספינה סמוכה, כאשר עגנו ב-Hvar

 העיר העתיקה Hvar עם המבצר המתנשא מעלייה

עבדכם הנאמן משיט את סירת המנוע, לאחר שסונג'ר לעשות כן

האנשים שישנו איתי ב-Green Lizard משתזפים על האי בו עצרנו להפסקת צהריים, אחרי שחייה קצרה

אחת מהתמונות שצילמתי בסירה. כאשר הבחורה השמאלית (מקנדה) לא הייתה איתנו בסירה, הייתי ה"לא בלונדיני" היחיד על הסירה

סירה של עוד אנשים שהיו איתנו באכסנייה ברקע, כך גם האי Hvar

מתקרבים לנמל בסוף היום - זמן צילומים

שקיעה שצילמתי מגג האכסנייה ב-Hvar

אני הדמות השחורה בצד ימין

זה מבט אופייני לפארק Plitvice

אחד המפלים היותר מרשימים בפארק

פה אני קצת מקלקל את המראה המלבב של המפל

 עוד מבט נהדר. השתדלתי ליצור הנגדה בין הכחול-ירוק של המים לאדום של העלים בשלכת

כאמור, הסתיו לדעתי הוא אחת העונות הקסומות (נוסף על האביב, הקיץ והחורף כמובן)

מפל בשמורת Plitvice

אותו המפל מזווית שונה