בסוף יהיה טוב כי בסוף כולם מתים

רופאים - מאז ועד עכשיו

אני יודע, בין הקוראים יש מספר סטודנטים לרפואה ומקצועות הרפואה ומי יודע, אולי איזה דוקטור אחד או שניים גם קוראים, אז אני רוצה להעלות שאלה מסויימת בפניהם(גם לאלו שבוחלים בתחום הרפואה).

באופן אישי, אני לא מאמין גדול ברפואה, אולי זה קשור לעובדה שלפחות עם המחלות הקטנות והמעצבנות האלה, כמו שפעת, הרפואה המודרנית לא הצליחה להכחיד, שלא נדבר על סרטן, איידס וכל מיני מקרי מוות, שיתכן ובעתיד יהיה ניתן לרפא.
אולי זו תחושה סובייקטיבית, אבל שמתי לב שאנשים בימינו פחות מאמינים ברופאים.
אני לא מדבר על אותם מקרים שבני משפחות של מטופלים מחליטים להתאכזר לרופאים, על אף כל המאמצים שהם משקיעים, אני מתכוון לכך שדווקא בעבר, כאשר הידע הרפואי היה מוגבל יותר, אנשים שהלכו לרופא, הלכו בידיעה שהוא יעזור וירפא את מכאובם. גם כאשר לזה לא היה צל של מושג איך לעזור להם.
היום, כאשר ברור לעיני כל שמדע הרפואה השתפר פלאים, איכות התרופות עלתה, הציוד הרפואי מאפשר לעשות היום  דברים שלא חלמו עליהם לפני עשרות ומאות שנים (מי חשב על רנטגן, סי טי, הדמיות, השתלת אברים וכו'), דווקא היום אנשים פחות ופחות מאמינים ברפואה וברופאים ופונים לאמצעי ריפוי אלטרנטיבים...

ויש את אלו שלא פונים כלל. אני לא זוכר למשל מתי הייתה הפעם האחרונה שהלכתי לרופא. אולי דאי שאלך לנוירולוג, לבדוק האם הזיכרון שלי בסדר? :)

הדיאלוגים חסרי המשמעות שכולם עדים להם

בכל גל של גשמים וסופות יש נטיה לחשוב ולהגיד "הנה, סוף סוף החורף הגיע".
אבל מה לעשות, הוא כבר הגיע ואפילו כבר די מזמן, אבל מה לעשות, חורף ישראלי הוא דבר הפכפך, כך שעל כל יום גשום, באים הרבה ימים מלאי שמש (נקרא לזה הזמן ללקט פטריות :)

וכך, הבוקר מצאתי את עצמי ניצב לפני הליכה רגלית בגשם סוחף.
החלטתי לנצל את העובדה שאמא שלי מכורה לאינטרנט ויושבת מול המחשב עד השעות הקטנות של הלילה, דבר אשר מקשה עליה להתעורר בבוקר חורפי שכזה והערתי אותה בבקשת "אמא אפשר טרמפ"?
היא אמרה שבסדר והואיל והיא התקנאה בעובדה שאני הייתי כבר לאחר אמבטיית הבוקר (כן, אמבטיה, לא מקלחת, זו פריוילגיה של אנשים שמתעוררים שעה וחצי לפני הזמן), היא אמרה שגם היא רוצה להתקלח, אז בינתיים הלכתי לאכול ארוחת בוקר.

(בחודשים האחרונים סטודנטית ירושלמית העובדת בדוכן של אורנג', העונה לכינוי פאבליק סטאטיק כותבת בלוג ובו היא מביאה דיאלוגים שלה עם לקוחות כאילו היה זה תסריט למחזה [הווה אומר הוא : XXX, אני : XXX, וכן הלאה]. הכתיבה בסגנון הזה הפכה להיות פופולרית ולכן גם אני אשתמש בה בשורות הקרובות. לפאבליק, שייקספיר ומולייר זכות הראשונים כמובן)

בזמן שאני יושב במטבח ואמא שלי בחדרה, שני קצוות שונים בטירה המשפחתית, אמא שלי לא הייתה בטוחה אם אני אזדקק לשירותי ההסעה שלה או לא, או בכלל אם אני בבית. ועל מנת לדעת כיצד תנהג (תרתי משמע) היא פתחה ואמרה :

אמא: "אתה בבית?"
אני : "הא אה" (טון של הסכמה)
אמא : (לא שומעת למרחוק) "מה?"
אני : "כן"
אני (מחשבות בראש) : "מה כבר זה יכל להיות, לא?!"

כמה פעמים אנשים שאלות ממש מטופשות?
במקרה הזה, אחרי שהיא שמעה אותי, מה כבר התשובה שלי יכלה להיות?
"לא, אני לא בבית"?!
מיותר...

וכפי שאפשר להבין מהכותרת, השיחות האלו קורות להרבה אנשים, בהרבה מקומות, בזמנים שונים.
האם יש דרך למנוע את זה, או שנגזר עלינו לחיות עם זה (במלודרמטיות משוועת)?

ואם אתם מתעניינים איך היה הטרמפ (ואם הגעתם עד לכאן, ודאי אתם מתעניינים), אמא שלי לא יודעת לנהוג, פשוטו כמשמעו.
בגלל נשים כמוה, נוצרה סטיגמה על כך שנשים לא יודעות לנהוג...
המשחק של הרגליים שלה בין דוושת הגז לדוושת הבלם הוא משחק קיצוני והוא קורה לעיתים תדירות. במפר (והטכניון מלא בשכאלה), הופ ברקסף חלפנו על פניו, אויה, קיק דאון על הגז, שוב במפר, שוב דוושת הבלם נלחצת כאילו אין מחר וחוזר חלילה.
כמובן אני לא מציין את אותן פעמים של "כמעט ונפגע", בהן אמא שלי מעדיפה לעשות כל דבר שבעולם מלבד להתרגז בנהיגה וכך היא כמעט ומוצאת את חזית הרכב שלה, נוגחת בצידו של רכב אחר או את דלת הטויוטה בה היא נוהגת, מתחככת בדלת רכב יפני אחר.

לפחות בנסיעות ארוכות, המציאו את הגלולה נגד מחלות ים ובכלל, בד"כ, כאשר הברירה היא בין נהיגה שלה או שלי, אני נבחר לשמש כנהג.

בית קברות לחיות (הסרט השלישי?)

לפני כחודש ניקיתי את בית המנורה (מנורות הנאון הארוכות) בחדר האמבטיה שלי מאלפי הזבובונים ועשרות החרקים האחרים אשר מצאו בו את מותם, במרוצת השנים.
מדהים לראות איך כל כך הרבה בעלי חיים, חוזרים על אותה טעות וטסים לעבר אותה מנורה...

אח"כ עוד מתפלאים מאיפה מגיעים הסיפורים האלה של אותם אנשים שחוו מוות קליני, ראו אור לבן גדול הקורא להם לבוא, הם ריחפו אליו ואז מישהו שם למעלה ביקש מהם לחזור.
הם היו זבובונים, שראו את האור הגדול של בני האדם וחזרו כדי לומר לכולנו להזהר מהאור... :)

כאמור, ניקיתי את המנורה לפני כחודש ושוב עשרות זבובונים מצאו שם את מותם וניתן להבחין בהם בנקל והם יחכו שם עד הפעם הבאה שאני אחליט לשטוף את מצבור הגופות שיש לי בחדר האמבטיה...

(עוד) רפורמה בחינוך

כאשר התחלתי ללמוד בכיתה א', בספטמבר 1987, שר החינוך היה יצחק נבון (הנשיא). אחריו באו ועלו זבולון המר ז"ל (הפטיש), שולמית אלוני (המתנחלת), אמנון רובינשטיין (ששב אלינו מהמתים), יצחק לוי (מהמחירון של הרכב) ואפילו אפשר לאמר שיוסי שריד (שמדבר מאוד מהר) היה שר החינוך שלי, בטרם הספקתי לסיים את התיכון.
6 שרי חינוך, 12 שנות לימוד ובחשבון פשוט, בממוצע כל שנתיים התחלף השר.
וככל שנושא התפקיד המתחלף בדרג בכיר יותר, כי גדול הרצון שלו להטביע חותמו על המערכת עליה הוא אמון.

וכך, במרוצת השנים, הייתי עד לשינויים רבים בחינוך, בגרויות עלו, בגרויות נפלו, ימי הלימוד התקצרו, ימי הלימוד התארכו, שיטות הוראה חדשות, נושאי ותוכניות לימוד השתנו, אפילו מעט לאחר שעזבתי את מערכת החינוך ביטלו את שעת האפס (שגרמה לשיעורים הראשונים להתחיל מוקדם יותר). אבל דבר אחד לא השתנה, מערכת החינוך נסוגה בהתמדה.

לא אני האיש שצריך לתת דין ודברים, לא אני זה שצריך לקבוע האם האשם הוא במורים, בתלמידים או שאולי זו החברה המייצרת את שני הגורמים הללו.

אבל העובדות הן שמערכת החינוך בישראל, היא לא מהמוצלחות בעולם, התלמיד הישראלי הוא לא המצליח ביותר במבחנים בינלאומיים ובכלל, כל תלמיד תיכון ממוצע (ולא אובייקטיבי), יספר לכם כמה המערכת דפוקה.

אבל חזון לחוד ומציאות לחוד, כל שר חינוך חדש (או חדש/ישן) מגיע ובאמתחתו תוכנית מבריקה, אשר תשנה את פני החינוך בארץ הקודש לעולם ועד וכך היום עמדה על בימה אחת בהרצליה, הגברת לימור לבנת ובשורות מהפכניות בפיה.
עיקר החזון של לבנת כולל פיטורי אלפי מורים, מעבר ללימוד במשך חמישה ימים בשבוע (במקום שישה כיום) ועקב כך הגדלת שעות הלימוד...
מבריק, brilliant, פחות מורים, פחות ימים בשבוע (מה שיאריך במקצת את יום הלימודים, בערך בשעה ביום) ועדיין התלמידים ילמדו יותר שעות?
האם שכחו לספר לנו על הכנסת 60 תלמידים לכיתה על מנת להגשים את החזון?

חשבון פשוט : פחות מורים = פחות שעות לימוד (גם אם כפי שמנסים להציג זאת, המורים הקיימים ילמדו יותר שעות) = פחות שעות שבועיות לתלמיד או הגדלת הצפיפות בכיתות (שבלאו הכי מרקיעה שחקים).

זו זכותו של "צוות המשימה" שמינתה שרת החינוך לגבש מסקנות מוזרות, זו זכותה של שרת החינוך לקבל זאת, אבל להציג את התוכנית כרפורמה לטובת ציבור התלמידים, זה פשוט לעג לרש, אפילו כאשר מנסים להציג את העובדות לאותם אנשים שהתחנכו במערכת החינוך הישראלית...
אז נכון, באמת כפי שאמרה השרה לבנת "ברבות השנים הסתננו גם אנשים פחות טובים (למערכת החינוך)", חלקם אף הגדילו לעמוד בראשה, כמו הגברת לבנת בעצמה או מזכ"ל הסתדרות המורים אברהם בן-שבת, אשר לא הביע אמון במערכת החינוך הישראלית ורכש את השכלתו באוניברסיטת לטביה :)
ונכן, צריך לפטר הרבה מורים, גם אם זה כרוך בשלטי חוצות רבים עליהם נכתב "אמא למה מפטרים את המורה שלי" (תשובות ניתן למצוא כאן).
אבל להציג את הקיצוץ והפגיעה בחינוך כהתייעלות וצעד לרווחת התלמידים, זהו זלזול באינטיליגנציה של המתחנכים...

תצורף לימור לבנת למעגל האבטלה (או שלפחות ימצא לה תפקיד ההולם את כישוריה ולא תפקיד שרת החינוך)!

"אין עבודה, קשה קשה"

ואם באבטלה עסקינן, בעודי אוכל ארוחת ערב, הטלויזיה בסלון הייתה דלוקה על מהדורת החדשות.
כך זכיתי לצפות בכתבה על לשכת התעסוקה, אשר נפתחה היום, כחלק מ"ההקלות" בעיצומים...

על פי התמונות, המונים צבאו על לשכות התעסוקה בארץ, כאשר כל מה שהיה ללשכות להציע, היה החתמה על הטפסים הרגילים על מנת שאותם "דורשי עבודה" יקבלו קיצבה מהמדינה. דבר שהוא גם הישג, בהתחשב בכמות העצומה של הבלתי מועסקים במשק, שנאלצו להגיע במהלך השעות הספורות בהן כל לשכה הייתה פתוחה.

אחת הטענות שנשמעו מצד לשכות התעסוקה, היה "אין משרות במשק, לכן אין עבודה להציע".
בולשיט!
הבלי הבלים.
המצב במשק קשה, אנחנו חיים במציאות לא פשוטה, זה נכון, אבל כיצד אפשר להסביר את המצאותן של חברות כוח אדם פרטיות בשוק ללוא עבודה, מדוע מדורי הדרושים בעיתונים עדיין קיימים ואפילו מלאים בהצעות עבודה?
מדוע אני מכיר הרבה אנשים שעובדים בשתי מישרות במקביל ולצערי גם כאלו שחותמים אבטלה ועובדים או לומדים במקביל?

האמנם אין במשק מקומות עבודה או שהאנשים האמונים על יצירת השידוך בין מקום העבודה לעובד, מועלים באמון שניתן להם ולא מספקים את הסחורה, לשמה הם מקבלים משכורת?
אולי הם כבר שכחו מה פירוש להיות מובטלים וכדאי לנער אותם מהכיסא עליו הם יושבים, אל עבר אותו מעגל אכזר שנקרא מעגל האבטלה?
אני מניח שהם יתגברו על המשבר האישי מהר מאוד, הרי הם מכירים מישהו שם, בלשכת העבודה...

לו רק הדברים היו מתנהלים בדרך קצת פחות עקומה.

תמונה, שתי המלצות והקדשה לקוראים

תמונה

לפני מספר ימים קיפוד כזה פירסמה מספר תמונות מניו-זילנד (גן עדן עלי אדמות), כאשר באחת מהן רואים עננים מלמעלה (ולא, לא בטיסה).
התמונה החזירה אותי כחצי שנה אחורנית, לבוקר אחד בו התעוררתי בקייפטאון והלכתי והעפלתי  על הר השולחן(באמצעות רכבל, על מנת לחסוך זמן ומאמץ).
באותו בוקר, ערפל כיסה את האוקינוס האטלנטי, ערפל אשר נבלם על קו החוף של העיר ומידי פעם שלח מעט עננים אשר הלכו וכיסו את גורדי השחקים והבתים הויקטוריאנים אשר ממלאים את העיר.
תמונה אולי שווה אלף מילים, אבל אין טוב ממראה עיניים, התמונות שצילמתי לא ישוו למחזה שנגלה אל מול עיני והסריקה עושה עוול נוסף למחזה השמיימי, אבל בכל זאת אני מפרסם פה את התמונה, בתקווה להמחיש מעט מאותו יום מופלא, בו טיילתי על הר השולחן במשך שעות ואח"כ הסתובבתי על חוף היום המקסים של קמפס ביי (Camps bay - שכונת יוקרה של קייפ טאון) ובעוד מספר מקומות בעיר המדהימה הזו.
תמונה כאמור, בסוף הפוסט

המלצה - סיפור

דדו מילמן, איש יקר, אחד המשעשעים שבמגישי הרדיו שאני זוכר, מפרסם בזמנו הפנוי יצירות בבמה.
בין השאר הוא מפרסם סיפורים, שירים, תמונות, סרטונים, קטעי קריאה  ותסריטים.
אחד התסריטים שדדו פירסם, הוא "פיגוע ברחוב סומסום", תסריט קצר ומשעשע שמאוד נהנתי לקרוא.
אני ממליץ גם לכם, כמובן שיש עוד קטעים משעשעים, על חלקם עברתי גם כן (כמו הקטע הקולי המצויין "אל תתנו להם רובים") ועל אחרים אעבור בעתיד ואני מניח שגם הם לא יאכזבו.

המלצה - ערב רוקולנוע QUEEN

ביום שישי הזה, ה-19 בדצמבר (יום שישי הזה), מתקיים בסינמטק חיפה ערב הצדעה ללהקת QUEEN (השלישי בשנתיים האחרונות) לזכרו של סולן הלהקה פרדי מרקורי שהלך לעולמו בטרם עת לפני קצת יותר מ-12 שנים, בשל מחלת האיידס.
בערב, בהנחית יורם מארק-רייך, יוקרנו קליפים של הלהקה, יתקיימו חידונים נושאי פרסים ויהיה כיף גדול. פרטים מלאים, אפשר למצוא כאן.

מומלץ למי שלא היה באחד הערבים הקודמים וגר באזור חיפה והצפון.

הקדשה

לסיום, אני רוצה להקדיש לקוראים, כאות הוקרה וסימן לאהבתי את ההפניה לאתר הבא.
הרבה תוכן אין בו, אבל השיר ברקע ממש מעלה חיוך על השפתיים, אז למה לא?

ועד כאן להפעם.
סוף שבוע קריר, גשום (מושלג בגבהים מסויימים) ונפלא לכולם.
אלעד